למי שייך התיק הרפואי?

השלוחה הישראלית של אוניברסיטת לסלי, בוסטון, ארה"ב, קליניקה פרטית, כפר סבא

שינויים מרחיקי לכת מתרחשים ברפואה ובאֶתיקה. האם אנחנו כמטפלים מדביקים את השינויים הללו?

 

בשנים האחרונות חלים שינויים עצומים בתחום הרפואה: בחשיבה הרפואית, בהתנהלות ובתחום האתיקה.

השינויים בחשיבה הרפואית: בעקבות החידושים הטכנולוגיים עברה החשיבה הרפואית שינויים מרחיקי לכת. למשל: ניתוחים שהצריכו בעבר אשפוז של שבועיים, נעשים היום ללא אשפוז כלל. ניתוח קטרקט בעין שהצריך 5 ימי אשפוז מבוצע כיום בטכניקה בת 15 דקות, ומצריך אשפוז למספר שעות בלבד. דוגמה נוספת: עד לפני 3 שנים לא העזו הרופאים לבצע ניתוח תיקון ראייה מפני חשש מנזקים שייגרמו לעין בעתיד. היום, בעקבות מכשור טכנולוגי חדיש, פחת החשש הזה, והניתוח הפך לנפוץ. כיום מתבצעים עשרות אלפי ניתוחים. זוהי מהפכה של ממש בחשיבה הרפואית: ביצוע הליך כירורגי באיבר בריא לשֵם צרכים לא רפואיים, ועוד עם לגיטימאציה של רופא.  

השינויים בהתנהלות של הטיפול הרפואי: בעקבות תהליך הרפורמה, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וחוק זכויות החולה. לדוגמה: פסיכולוג במרפאה לבריאות הנפש היה יכול לתת למטופל שלו טיפול פסיכותרפויטי פעמיים בשבוע, אם הלה היה זקוק לכך. היום ייפגש הפסיכולוג עם המטופל שלו פעם אחת בשבוע , וגם אז - לפגישה מקוצרת. דוגמה נוספת: רופא ייתן היום למטופל שלו תרופה פחות ידידותית, במקום לתת לו את התרופה הטובה ביותר. השיקולים הרפואיים מהווים רק חלק ממערכת ההחלטות כולה, והמטפל יימנע לעיתים מלתת את הטיפול האופטימאלי, רק בשל שיקולים כלכליים של המערכת. דוגמה קיצונית לכך היא הנחיה גורפת של אחת מקופות-החולים שרופאיה ישתמשו בתרופה זולה. באותה קופת-חולים נאמר לרופאים כי רופא שירשום את התרופה היקרה והטובה יותר (שגם היא נמצאת בסל הבריאות) יסתכן בפיטורין.  

שינויים אלו מעוררים דילמות אֶתיות מורכבות. למשל, האם תמיד אנו נותנים למטופלים שלנו את הטיפול המיטבי? כיצד אנו מסתדרים עם ניגוד האינטרסים הזה? מחד-גיסא מתן הטיפול הטוב ביותר, ומאידך-גיסא הרצון להיות מועסק ונתון למרותו של המבטח, המשלם לנו את משכורתנו.

השינויים בתחום האתיקה: השינויים הללו מתרחשים במלוא עוצמתם יום-יום ברובד-על , הפועל במקביל לרובד המקצועי הרגיל. אנשי המקצוע פועלים במרחב אשר נע בין שלושה רבדים: הרובד החוקי הכולל את החוקים, הרובד המקצועי הכולל את גוף היֶדע המצטבר התיאורטי והמעשי בטיפול והרובד האֶתי הכולל את כללי ההתנהגות הראויה. 

כך מתרחשים שינויים מרחיקי לכת בחשיבה הרפואית ובתחום האֶתיקה.

השינוי המרכזי ביחסי מטפל-מטופל הוא המעבר מן העמדה הפטרנליסטית-פטרונית של המטפל כלפי המטופל לעמדה של כיבוד האוטונומיה שלו ומיקום המטופל במרכז.

המטופל כבר אינו אותו חולה כבעבר, חסר כוח מול המטפל . הוא הלקוח, הוא בעל זכויות על פי חוק, הוא המבקש מבעל המקצוע שירותים. המטופל יכול להיות נגיש ליֶדע רב מהאינטרנט, ויכול לדרוש מן המטפל שלו התייחסות והסברים. המטופל היום הוא בעל כוח מול המטפל בניגוד לעמדת החולשה של החולה בעבר. הוא יכול להתלונן על הטיפול הרפואי, ובמקרים קיצוניים הוא יכול לתבוע את המטפל על טיפול לא הולם או טיפול רשלני. 

שינויים אלה של העצמת המטופל, כיבוד זכויותיו והצבתו במרכז הטיפול כאדם בעל אוטונומיה נוגעים מהותית לעמדה הטיפולית של המטפל , העומד מול המטופל. אלו הם שינויים המצריכים שינוי מהותי פנימי מצד המטפל, ודורשים התמודדות מורכבת. השינויים האלה אצל המטפל הינם איטיים והדרגתיים, ונמשכים זמן רב יותר מהשינויים החלים, למשל, בעמדתם של רופאי העיניים שבה עסקנו קודם.

אנשי המקצוע הבכירים והמנוסים יותר אמורים לעסוק בהוראה ובהדרכה ולשמש דוגמה אישית, כאשר מתרחשים השינויים האלה. לדעתי, הם מתקשים בכך, מכיוון שלא תמיד הוכשרו להתמודדות הישירה עם האוטונומיה של המטופל. הרופאים הוותיקים גודלו וחונכו בעמדה פטרנליסטית כלפי המטופל: " אני, המטפל, יודע הכי טוב מה טוב ונכון בשבילך, המטופל. שלא תעז לערער על החלטותיי , שלא תעז לפקפק בהן או לדון איתי עליהן. עליך לסמוך עליי בעיניים עצומות. לפני תחילת הניתוח גם לא תוכל לברר מה הם אחוזי ההצלחה בניתוחים שביצעתי בשנה האחרונה. העיקר שאני יודע מה קורה עם גופך. כאן אתה רק החולה, אני מחליט בשבילך. אבל אל תדאג. אני לא עושה טעויות. תהיה מאושר שאתה זוכה לטיפולי המזהיר. אגב, האם סיפרו לך שאלוקים הוא הסגן שלי?"

בשביל רופא שכזה, שיכול להיות מנתח וירטואוז ובעל הישגים יוצאים מן הכלל, קשה לשבת מול המטופל ולדבר איתו בגובה העיניים,לפרוש בפניו את האופציות השונות לטיפול תוך בחינת היתרונות והחסרונות, לעזור לו להגיע להחלטה, ולהיות מסוגל לנהוג לפי החלטתו של המטופל.

במובן זה קל יותר למטפלים הצעירים. הם צומחים לתוך רפואה המעמידה את החולה במרכז. אישוש מחקרי לכך נמצא במחקר שערכו Pope & Bajit (1998). החוקרים האלה בדקו 100 פסיכולוגים בכירים. רובם סיפרו, כי כאשר מתגלה קונפליקט בין הקוד האֶתי לבין הדעה הפרטית שלהם, הם עשויים לנהוג אפילו בניגוד לחוקי האֶתיקה. זה אומר שהמטפלים הוותיקים, אף-על-פי שהם בעלי ניסיון ובשלות רבים יותר, דווקא הם נכשלו בעבירות אֶתיות בשל ביטחון בעצמם ובשיקול דעתם (מה שלעיתים יוצר אצלם תחושה שהם עשויים להיות מעל החוק). 

אם נחזור לרופא, בעל המונולוג, אינני טוענת שהוא חסר לב, רואה מול עיניו רק את היכולת המופלאה שלו בכירורגיה, וחסר רגישות לצרכיו של המטופל שלו. לדעתי, רוב הרופאים והמטפלים הינם אנשים ישרים, אנשי עמל, הפועלים מתוך מחויבות עמוקה, אמיתית וכנה, ומשקיעים מאמצים רבים במסירות לטובת מטופליהם.

במחקר שערכו Haas & Malouf & Mayerson (1998) נמצא שרוב המטפלים הינם אכן בעלי כוונות טובות ודאגה למטופליהם. עם זאת - יש צורך בהשקעה מתמדת בתהליכי שינוי בחינוך של אנשי המקצוע לכיבוד האוטונומיה של המטופל.

לסיכום, לדעתי - שינויים אֶתיים אלו הם מרתקים ומרחיקי לכת ממש כמו השינויים הנגזרים מהתפתחות הטכנולוגיה ברפואה. אלו הם שינויים המשפיעים אט-אט על כולנו - המטפלים והמטופלים, ודורשים שינוי בעמדה הפנימית של המטפל מול המטופל שלו. אלה הם שינויים תהליכיים, הדורשים מהמטפל היענות, הסתגלות ועבודה פנימית לא פשוטה. קל להסתגל למהפכות מוחשיות ומציאותיות בניתוחים יותר מאשר לתפיסה שונה ומורכבת של הזהות הפנימית שלי כמטפל. כמטפלים אנו אמורים לקדם את תהליכי השינוי הללו.

 

 ציון דרך בולט בתהליך היישום של השינויים האֶתיים נעשה בשנת 1996 , כשנכנס לתוקף חוק זכויות החולה. היום, שבע שנים מאוחר יותר, אנו מצויים בעיצומם של תהליכי היישום, ולמרות זאת עדיין אין מתבצעים סעיפים שונים הכלולים בחוק. לדוגמה: סעיף 24 מחייב מינוי ועדות אֶתיקה. עד היום ספק אם מתנהלת פעילות קבועה ומסודרת כזאת בכל בתי-החולים בארץ. דוגמה נוספת: סעיף 13 בחוק מחייב את המטפל לקבל הסכמה מדעת לטיפול כתנאי לתחילת הטיפול. התרגום המעשי לחוק הזה הוא שבטיפולים שאנו נותנים אנו אמורים לספר למטופל לפני תחילת הטיפול על שיטת הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו, על זכותו להפסיק את הטיפול בכל רגע - ועוד. האם אכן אנו מקפידים לתת את כל האינפורמאציה הזאת כפי שנדרש? במחקר שערכו Dsubanko-Obemayern & Baumann ,(1998) נמצא שרוב המטפלים מספקים למטופל בתחילת הטיפול מידע על זמני הפגישות ועל התשלום עליהן. לעומת זאת, הם אינם מסבירים לו את זכותו לסיים טיפול ביוזמתו, והם אינם אומרים לו כיצד עליו לעשות זאת, אם הוא רוצה בכך. הן ברמה הפורמאלית-המוסדית והן ברמה של ההתקשרות בין המטפל לבין המטופל, היישום מתפתח עדיין לאט.

 מי אמור להיות האחראי ליישום השינויים בתחום האֶתיקה ? מסתבר שאנחנו - המטפלים. (1996) Gabbard מסביר זאת בכך, שבכל מצב של מטפל מול מטופל המטפל נמצא בעמדת כוח ועוצמה, ואילו המטופל נמצא בעמדת פגיעוּת. במצב לא סימטרי זה המטפל הוא האחראי לשמירת האֶתיקה ולכיבוד הזכויות והאוטונומיה של המטופל. אין זאת אומרת שהמטופל צריך להיות פאסיבי וחסר-אונים. להפך, הוא פעיל, ואנו מעוניינים להעצים אותו, ולהביא לכך שהוא יהיה שותף לטיפול. אולם אנחנו אחראיים להתנהלות הטיפול כך שטובתו של המטופל שלנו תהיה במרכז.

בדרך-כלל רואים את ועדת האֶתיקה כעוסקת ביישום זכויותיו החולה מול הצוות הרפואי. אני מבקשת להאיר פן שונה לתפקיד הוועדה: כגוף המנקז בעיות, ועוזר לקהיליית המטפלים בתהליך החינוך שלהם ובהסתגלות שלהם לשינויים האתיים .

כחברה ותיקה בוועדת האֶתיקה, אני מתרשמת שמעבר לתפקידה כעוזרת למטופלים, על-פי חוק זכויות החולה, עוזרת הוועדה לציבור המטפלים. המטפל עשוי להיעזר בוועדת האֶתיקה בנושאים אחדים: כשצצה דילמה אֶתית בין מטופל לבין מטופל, מדובר לרוב במצב משברי, במצב קונפליקטואלי שאין לו פתרון טוב אחד. התמודדות של המטפל עם מצב כזה הינה קשה , מעוררת חרדה, ולעיתים קרובות גם תחושות של בדידות ושל חוסר תמיכה. כדי לפתור את הדילֶמה הזאת יש צורך שהמטפל יעבור תהליך מורכב, הדורש מרחב פנימי, לבדיקה מדוקדקת ומתמשכת של הסוגיות. וכאן הוועדה מציעה לו עזרה בעיבוד הזה: היא שומעת את השיקולים השונים, מרחיבה כמה שיותר את ההסתכלות ובודקת את דבר המחוקק. נוסף על כך היא נותנת לו הדרכה כיצד לנהוג, וכן מלווה ותומכת במהלך שלבי הביצוע.

דרך בחינת השאלה - למי שייך התיק הרפואי - נוכל להיווכח בשינויים שכולנו מצויים בהם, מטופלים ומטפלים. נראה כיצד הנחות עבודה שהיו בעבר בלתי מעורערות נתונות כעת לביקורת ולספקנות. להלן אציג סיפורי מקרה אחדים אשר ידגימו את השינויים הנדרשים בעמדה שלנו כמטפלים. אַראה כיצד הפעילות של ועדת האֶתיקה עוזרת למטפלים ולמטופלים לדעת כיצד לפעול במציאות החיצונית, ובמקביל - עוזרת לנו כמטפלים להפנים את החשיבה החדשה ולהתאים אותה למציאות הפנימית של כל אחד מאיתנו. ההתייחסות שלי לסוגיה הזאת תהיה מנקודת מבט מעשית-יישומית. לא אתייחס כאן להשלכות התיאורטיות המשמעותיות לנושא.  

קוד האתיקה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל משנת 1998 בסעיף 12.1 מחייב: "תיעוד העבודה המקצועית ברמת פירוט ואיכות מתאימים, בצורה שתאפשר המשך מתן שירותים מאוחר יותר, וכו' ". הצורך בתיעוד הוא ברור, אך לא מובן מה לכתוב, ועד איזו רמת פירוט? למשל, האם המטפלים בגישה דינאמית צריכים להתייחס לתיאור של הטיפול גם ברמה הדינאמית הלא מוּדעת? האם יש להתייחס לתהליכי ההעברה וההעברה הנגדיים? ואולי צריך גם לפרט את ההדרכה המלווה את הטיפול, בהנחה שהיא מהותית להבנה של צורכי המטופל והטיפול שהוא זקוק לו וימשיך להזדקק לו בעתיד?

בחוק זכויות החולה מ - 1996 , המתייחס לכלל מקצועות הרפואה (ואנו - כפסיכולוגים - נכללים בתוכו) נמצא יותר תשובות לשאלה מה התיק אמור לכלול (פרק ה', סעיף 17):

א - " הרשומה הרפואית תכלול, בין היֶתֶר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברוֹ הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול. ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

ב - המטפל, ובמוסד הרפואי מנהל המוסד, אחראיים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין."

לפי הגישה הפטרנליסטית הרופא הינו בעל היֶדע והכוח להחליט מה טוב לחולה שתחת חסותו, והוא יראה בתיק הרפואי את רכושו לכל דבר. ביטוי לכך היה בעבר הלא רחוק. עד לפני שנים אחדות היה כתוב בראש כל תיק : "כל הכתוב כאן הינו חומר סודי, ואמור להישאר חסוי מפני המטופל או מבא כוחו."

היום הדברים נראים אחרת. הגישה הפטרנליסטית נעלמת, ובמקומה עולה הגישה המכבדת את האוטונומיה של החולה, מוסרת לו אינפורמאציה, מתחשבת בדעתו ובהעדפותיו. לא עוד רופא מתנשא מול חולה חלש. היום החולה נמצא במרכז מול הרופא כנותן שירותי רפואה. לקוח כזה הינו בעל כוח, רצונות משלו, והרופא אמור לשרת אותו.

החוק לטיפול בחולי נפש משנת 91 קובע: "החולה זכאי לקבל מידע רפואי בקשר למצבו על פי שיקול דעתו של הרופא" (סעיף 35, תת סעיף י"א ).

חמש שנים לאחר שהחוק נכנס לתוקפו, נחקק חוק זכויות החולה, שדן לא רק בחולה-הנפש, אלא בחולה באופן כללי. בפרק ה', סעיף 18, מתוארת החובה לנהל רשומות רפואיות, והזכות של המטופל לקבלן לידיו:

א - "מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.

ב - חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות.

ג – על-אף ההוראות של סעיפים קטנים א', ו-ב', רשאי המטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו. החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע, כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לוועדת האֶתיקה, ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו." 

להלן אעלה דילמות אחדות בקשר לשאלה הזאת ודרכי ההתייחסות אליהן. 

 לדעתי, רוב הקונפליקטים בין מטפל לבין מטופל אינם חייבים להסלים למצב משברי, כפי שנראה בדוגמות, אלא יכולים להיפתר או לפחות להתמתן בעיבוד נכון בתוך הקשר הטיפולי. כדאי שהמטפל יוכל לבדוק מהי המשמעות לדרישתו של המטופל, על איזה צורך היא עונה, וכיצד אפשר להגיע לפשרה כך שהמטופל ירגיש שכיבדו את רצונו, והיו רגישים לצרכיו. המקרים המובאים לוועדת האֶתיקה הם המיעוט, שבהם המטופל חש כי המטפל אינו מכבד את זכויותיו ואינו נאמן לו.  

# בחור בן 30 פונה למִרפאה ומספר שהיה בטיפול המרפאה לפני שנים, כנער מתבגר. לאחרונה החל לעסוק בעברוֹ, והוא מעונין כעת לעיין בתיק הרפואי שלו . המטפלים בודקים את התיק ומסתבר להם שמצויים בו פרטים אישיים של ההורים על עברם. האֵם תיארה כיצד נאנסה בילדותה על-ידי אביה ודודה, והעדות הזאת העלתה את השאלה כיצד האירועים הטראומטיים האלו השפיעו על התפקוד ההורי שלה.   חלק מהנקודות שעלו לדיון:

* האִם אפשר לתת את התיק הכולל פרטים אינטימיים של צד שלישי ?

* האִם קיימים יחסי מטפל-מטופל אחרי הרבה שנים של הפסקת טיפול, והאִם מחויבים לכבד במקרה שכזה את זכויותיו של המטופל ?

* האִם מסירתו של התיק למבקש לא תגרום לו לנזק נפשי?

# אֵם של ילד שטופל במרפאה בעבר פונה למרפאה בבקשה לראות ולצלם את התיק הרפואי של בנה. בשיחה שנערכה לבירור סיבת הבקשה, מסתבר שהיוזמה לבקשה מגיעה מקְרוב משפחה של האם, הרוצה להיות מעורב בחינוך של הבן. בין היתר מספרת האם שהיא נמצאת בהליכי גירושין. נאמר לה שזוהי אכן זכותה לראות את התיק של בנה בתור האפוטרופסית שלו, אולם בנסיבות האלה אנו מחויבים לקבל גם את הסכמתו של בעלה, אבי הילד. בהמשך היא משיגה ממנו הסכמה. מעיון בתיק טרם מסירתו, נמצאו פרטים שהאם נתנה באינטייק של הילד, כאשר התקבל לטיפול. היא סיפרה שם פרטים מחייה מן התקופה שלפני הנישואין אותם שמרה בסוד ממשפחתה ואפילו מבעלה. המטפלת ידעה והזכירה לאֵם שזהו חלק מן התיק, ושהבקשה לצלם את התיק עלולה להזיק לה, הן מול אותו קרוב משפחה והן במאבק המשפטי בגירושין - מול בעלה. לאחר תכתובות רבות שבהן האם התעקשה עדיין לקבל את התיק בשלמותו, נמסר התיק לאם ללא החומר הרגיש. הצעד הזה נעשה בהנחיה ובאישור של ועדת האֶתיקה, למורת רוחם של האם ושל קרוב המשפחה. 

חלק מהנקודות שעלו לדיון:

*  האִם תכתובת בין רופאים היא חלק מן התיק הרפואי?

* האִם מן הראוי לחשוף את פרטי הדיון ואת פרוטוקול הישיבות המקצועיות הדנות באותו מטופל - כולל מי אמר מה - ולהעביר זאת אל המטופל. האם זה לא יצור אצלו טינה כלפי איש המקצוע שלא אמר את מה שהם היו רוצים שיאמר?

* האם החשיפה הזאת לא תפגע   במטופל ?

* במקרה זה, נמצאים בפרוטוקול הדיון שנכתב בתיק הזה - נוסף על דבריהם של המטפלים - גם דברים של מטפלים מגוף מקצועי אחר. האם אפשר לחשוף את המידע הזה?

* האִם התיק הרפואי בבריאות-הנפש יכול להיחשב כמו תיק רפואי בבריאות-הגוף, המכיל בעיות פיסיולוגיות? אילו היה מדובר במידע השמור בתיק אורטופדיה, לא היו רגישויות וקשיים. מידע הנמסר על ידי קרוביו של המטופל האורטופדי אינו בעל רגישות כמו המידע על המטופל בבריאות-הנפש. בתיק העוסק בטיפול נפשי פרטים אינטימיים וסודות הינם לעיתים חשובים ביותר וקריטיים להערכה ולתהליך האבחנה של המטופל. תולדות החיים ואישיותם של אנשים הקרובים למטופל מהוות חלק בלתי נפרד מהתיק הרפואי. כיצד נגן על המידע הרגיש הזה?

יש שיאמרו שהגדרת תיק רפואי בבריאות-הנפש צריכה להיות שונה מהגדרה של תיק רפואי בשטח אחר, ויש שיחשבו - להפך. בריאות-הנפש נכללת בתוך מקצועות הרפואה, ואין להוציא אותה מכלל זה.

אפשר לחשוב על פתרון נוח ברמה הטכנית על-ידי הפרדה של התיק למדורים שונים שבהם סוגי מידע שונים: מידע על המטופל שנמסר מפיו, מידע שנמסר ממשפחתו, דיונים של הצוות, תכתובת עם גורמי חוץ ועוד. הרעיון הוא ליצור תיק רפואי שיש בו שקיפות, אולם גם כזה שימנע בעייתיות של חשיפת מידע רגיש ושנוי במחלוקת. זוהי הצעה ראשונית ויש לפתחה.

התיק הרפואי שייך אומנם למטופל, אולם לא כולו. תכתובת פנימית הבאה לשרת את המטפל , דיון ולבטים של הצוות וממצאים גולמיים של אבחון - כל אלה שייכים למטפלים, והם בגדר כלי-עזר בידיהם. את המסמכים האלה אין צורך לחשוף. לעומת זאת - המסקנות הנגזרות מחומרי הגלם הללו, התוצאות המעובדות, שהמטופל יוכל לנצלן להמשך טיפולו - אלו כבר שייכים למטופל. מצד שני - ייתכן מצב שבו המטופל מעוניין לבדוק את התהליכים שעבר על-מנת לקבל חוות-דעת שנייה. במקרה כזה אין אפשרות להסתמך על הפרשנות של המטפלים הנוכחיים, אלא צריך לצאת ישירות מתוך חומר הגלם. אם כך - גם חומר הגלם עצמו שייך למטופל. ועוד, האם יש הבדל בין ממצאים גולמיים של בדיקות, בין פרוטוקול של דיון בצוות על המטופל ובין חומרים אחרים הנמצאים בתיק?       

ובעניין חשיפת מידע על צד שלישי , המצוי בתוך התיק הרפואי - אפשר לנהוג כפי שמוֹרֶה סעיף 42 

 

 

בחוק לטיפול בחולי נפש, ובו פירוט הדרכים לגבי הסודיות . לפני החשיפה של מידע הניתן מצד שלישי אפשר לבקש ממנו ויתור על סודיות. השאלה תהיה - מה יקרה אם הוא יסרב או אם הוא נפטר.

*   בחוק לבריאות-הנפש נִתָּן למטפל שיקול דעת מה להראות למטופל ומה להשאיר חסוי. בחוק זכויות החולה, שהונהג מאוחר יותר, סמכותו של המטפל מוגבלת יותר, והוא אמור לקבל את האישור של ועדת האֶתיקה. אם כך, יש מקרים של סתירה בין שתי ההנחיות.

האִם אנו צריכים להישמע לחוק בריאות-הנפש, להסתפק בשיקול דעתנו המקצועי ורק על סמך זה להימנע מחשיפה מלאה של התיק או שמא אנו אמורים לנהוג לפי חוק זכויות החולה, שלפיו כל הרשומה שייכת למטופל (אלא-אם-כן היא עלולה לפגוע בו, לפי שיקול דעתנו, ואז אנו צריכים לקבל אישור מוועדת האֶתיקה)? 

יש הסבורים כי חוק שנחקק מאוחר (חוק זכויות החולה) אינו גורע אלא מוסיף על החוק הקודם (החוק לטיפול בחולי נפש) . לעומת זאת יש מי שאומר שהחוק הקודם הוא ספציפי יותר לתחום-העיסוק שלנו, ולכן הוא המכריע.