ראשי אודות אלפון מאגרי מידע חדשות פורומים אירועים קישורים צרו קשר

היחס בין חובת הסודיות לבין חובת הדיווח של מטפלים בתחום הנפשי

1. טענתו העיקרית של הנפגע הייתה כנגד המדור הקליני שבו קיבל הפוגע את הטיפול הנפשי, בכך שהמדור הקליני נמנע מלהעביר דיווח נכון ומהימן ל"פקיד הרישוי" במשרד הפנים אודות מצבו הנפשי של הפוגע בהתאם לחוק כלי היריה, המקימים חובת דיווח על בין היתר על הפסיכולוג, קצין בריאות הנפש במערכת הבריאות לדווח למשרד הבריאות אם לאדם שמחזיק בכלי יריה יהיה בכך סכנה לאותו אדם או נזק לציבור.

2. בית המשפט אומר כי בסעיף 11א לחוק כלי היריה נקבע כי:

3. בית המשפט אומר כי על פסיכולוג מוטלת חובת דיווח לפי סעיף 11א לחוק כלי ירייה, ללא קשר לשאלה אם הטיפול נעשה במסגרת "פרטית" או ציבורית.

4. אומר בית המשפט כי אמון הוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם אבחנה וטיפול. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. המטפל מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי "הסודיות מובטחת" היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל. מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק (כמו אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רשיון או פגיעה במקום עבודתו), עלול להירתע מלפנות לטיפול או מלחשוף נושאים לטיפול. על רקע זה, יש הקוראים לצמצום המקרים בהם קיימת חובת דיווח על פי חוק.

5. מטרת החסיון היא להסיר חשש מליבו של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול שומא על בית המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת הטיפול. ...נשווה נגד עיננו את המטופל – או המטופלת - המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין וכיו"ב עניינים אינטימיים ורגישים ביותר שסיפר למטפל.
6. בית המשפט אומר כי לכרסום בחובת הסודיות ובחסיון, עשויה להיות השלכה גם על אופן תיעוד הטיפול הנפשי, עקב חשש של המטפל כי דברים שרשם ייזקפו ביום מן הימים לחובתו (ולא אדרש כאן להבחנה בין רשומה אישית של המטפל לבין רשומה המיועדת לתיקו של המטופל.

7. בית המשפט אומר כי בהיעדר בסיס של "סודיות מובטחת", יש חשש שהמטופל לא יגיע מלכתחילה לטיפול, או שהמטופל יעלים ויסתיר מידע מהמטפל, שמא מידע זה ידווח לגורמים שונים ויגרום לו לאבד את משלח ידו/פרנסתו.

8. בית המשפט אומר כי אנשי טיפול בתחום הנפשי, מתלבטים מעשה של יום ביומו לגבי חובות הדיווח המוטלות עליהם על פי חוק, והם מפעילים שיקול דעת המבוסס על היכרות קרובה ואינטימית של המטופל. שומא על בית המשפט להישמר שלא להיכנס "ברגל גסה" למתחם שיקול הדעת של אנשי הטיפול, כחכמה שלאחר מעשה.
9. המטפל הוא שמכיר את המטופל במצבים שונים בנסיבות כאלו ואחרות של חייו. לעיתים, יכול המטפל ללמוד על מסוכנתו או היעדר מסוכנתו של המטופל, לא רק מתוך דברים שהמטופל חושף בפניו, אלא גם מדרך התנהגותו והתנהלותו של המטופל – החל מהופעתו החיצונית, דרך תגובות רגשיות, גמגום, הססנות, התפרצויות, סימני חרדה או הפגנת בטחון עצמי, התרוממות רוח מופרזת וכיו"ב. ככל ששופטים נדרשים ללמוד על אמיתות דברי העד נוכח "סימני האמת" בהתנהגותו (נושא מורכב בפני עצמו שלא נידרש לו), הרי שהיכולת של המטפל המיומן והמקצועי לעשות כן, גדולה בהרבה, נוכח היכרותו האינטימית את המטופל.

10. בית המשפט אומר כי בין יתר השיקולים, על בית המשפט לקחת בחשבון אם עניינו של המטופל נבחן לא רק על ידי המטפל אלא גם על ידי אחרים, כמו המדריך של המטפל או ישיבת צוות. כפי שבית המשפט לא ימהר להטיל אחריות, מקום בו הוכח כי נעשתה התייעצות לגבי המטופל והופעל שיקול דעת, גם אם מוטעה, גם כאשר מדובר בתחום הטיפול הנפשי. יש להבחין בין גבולותיה המשפטיים של חובת הדיווח על פי חוק, לבין שיקול הדעת המקצועי של המטפל.

11. בית המשפט אומר כי אין למטפל בתחום הנפשי פטור גורף מחובת הדיווח, וחובת הסודיות מסתיימת במקום שבו מתחילה סכנה לצד שלישי. ככלל, ראוי כי המטפל יבהיר למטופל במסגרת החוזה הטיפולי, כי יש מצבים שיחייבו אותו לדווח, ועל המטופל להבין כי אין מדובר כאן בהפרת אמון אלא בחובה חוקית. החשש שמא דיווח יביא להפסקת הטיפול ולפגיעה במשלח ידו של המטופל, אינו שיקול קונקלוסיבי נוכח פני הסכנה, אך עד שאנו באים להטיל אחריות משפטית בגין אי דיווח על סכנה לצד שלישי, על כל הכרוך בכך מבחינת המטופל והמשך ההליך הטיפולי/שיקומי, הסכנה צריכה להיות ברורה ומוחשית.

12. בעניינינו אומר בית המשפט כי אף אם אניח כי הרף הנדרש לדיווח על סכנה לאדם או לציבור לפי חוק כלי יריה הוא נמוך מהרף הנדרש לחובת הדיווח הכללית על סכנה לצד שלישי – מאחר שמדובר בחובה ספציפית ומפורשת הקבועה בחוק ומאחר שכלי ירייה נושא עמו פוטנציאל סכנה - אין להטיל במקרה דנן אחריות על המדור הקליני. אכן, הפוגע העיד על עצמו בראיון הקבלה שנערך לו כי הוא חש פרצי תוקפנות כלפי "כל פרובוקציה קטנה". אין זו תכונה מלבבת, בלשון המעטה, למי שנושא נשק, אך יהיו שיטענו כי אנשים רבים עשויים לענות על תיאור זה. מכל מקום, המטפל שטיפל בפוגע, המדריך של המטפל ואנשי הצוות, לא התרשמו כי הפוגע מהווה סכנה לעצמו או לסביבתו.

13. בית המשפט מציין כי מקרה הירי אירע ביום כחודשיים אחרי שהטיפול הנפשי הסתיים, וגם בכך יש כדי להטות את הכף לדחיית התביעה כנגד המדור הקליני. ודוק: אין בית המשפט בא לטעון כי אחריותו של מטפל מסתיימת עם סיום הטיפול וכי ניתן להטיל אחריות על מטפל רק אם המקרה אירע תוך כדי המהלך הטיפולי. עקרונית, אחריותו של מטפל בגין אי דיווח בזמן הטיפול על מסוכנות של המטופל, עשויה להשתרע גם לאחר תום הטיפול. עם זאת, מטפל אינו ספק של מוצר שניתן לדרוש ממנו "תקופת אחריות" על טיב הטיפול, ויש ליתן משקל לעובדה שהאירוע לא התרחש בתקופת הטיפול.

• אתיקה, תקנון וייעוץ משפטי
• מאמרים מקצועיים
• מידע לחברי הפי ופרויקטים
• מאמרים לקהל הרחב
• הצטרפות להפי
• פסיכואקטואליה
• לימודים והתמחויות
• דרושים וקליניקות להשכרה
• יום עיון ADHD