This text will be replaced

מיכל אחיטוב M.A.

המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה, ביה"ח הרצוג, ירושלים*

 

אם לחמישה ילדים שהתבקשה לתאר את בנה בן ה-20 חודש.

 

בין השנים 2004-2008 ערך המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה, של ביה"ח הרצוג, פרויקט לבניית חוסן וטיפול בטראומה בקרב הורים וילדים צעירים. במסגרת הפרויקט נערך איתור של פעוטות והוריהם הסובלים מסימפטומים של תסמונת דחק פוסט-טראומטי בעקבות החשיפה לטרור הטילים באזור שדרות ועוטף עזה, ובצפון הארץ לאחר מלחמת לבנון השנייה. בעקבות איתור ראשוני זה הופנו המשפחות שבהן הילד או ההורה סבלו ממצוקה פוסט-טראומטית לטיפול דיאדי במרכז לטיפול פסיכולוגי "שער הנגב". במסגרת המחקר 400 משפחות משדרות, עברו ראיונות מקיפים אשר בחנו את מצוקת ההורה וילדיו,  ובעקבות זאת, כ-120 משפחות טופלו בטיפול דיאדי שהתמקד במשמעות ההורות והקשר בין הורה וילד במצבי טראומה וטרור (Pat-Horenczyk et al., 2009)

על מנת ללמוד ולהבין את ההורות בשדרות באופן מעמיק יותר נערכו 30 ראיונות עומק עם הורים בשדרות. הכלי בו נעשה שימוש הוא ראיון ההורות שפותח ע"י ד"ר מירי שרף מאוניברסיטת חיפה. מטרתו של הראיון היא לבחון ייצוגיי הורות, ייצוגיי ילדים בעיני הוריהם, וייצוגים של היחסים בינהם (Scharf & Mayseless, 2000). בנוסף לשיטת הניתוח הכמותי שפותח ע"י ד"ר מירי שרף, ניסינו בעזרת הראיונות ללמוד על חווית ההורות בשדרות תחת האיום המתמשך ולהבין מה הם הנושאים המעסיקים את ההורים הללו. במאמר זה נאפשר לקולות ההורים הללו להדהד ולהשמיע את הגוונים השונים של החוויה שלהם בגידול ילדים תחת תנאי החיים הללו. כמו כן ננסה להביא את התימות המרכזיות העולות מתוך ראיונות אלו בנושא חווית ההורות תחת איום והשפעתה על התפתחותם של הילדים הצעירים.

הציטוט בו פתח מאמר זה מהווה דוגמא אופיינית לממצאי המחקר. נמצא קשר משמעותי בין הסימפטומים של תסמונת דחק פוסט-טראומטי (PTSD) של האם, ובמיוחד אשכול הסימפטומים של עוררות יתר (כמו: רגזנות, קשיי שינה וקשיי ריכוז) והבעיות הרגשיות וההתנהגותיות של ילדיה הצעירים (Chemtob et al., 2009). תוצאות המחקר מדגישות את החשיבות של סיוע לאימהות המגדלות את ילדיהם תחת איום מתמיד לווסת את רמת העוררות שלהן ובדרך זו לסייע לויסות העוררות אצל הפעוטות.

כידוע, לעוררות- יתר תפקיד קריטי בהתמודדות עם מצבי סכנה (Bracha et al., 2004). היות והעיר שדרות מצויה תחת איום מתמשך מזה שנים, לתגובות השונות של עוררות-יתר יש תפקיד חיוני, הישרדותי ואדפטיבי להתמודדות. מורכבות המצב בשדרות באה לידי ביטוי בכך שמתעוררות שאלות רבות לגבי מהות ההתערבויות שניתן לספק במצב חירום מתמשך אשר בכוחן לסייע להתמודדות של הורים וילדים על אף ומבלי לפגוע ביכולת ההישרדות הטבעית והנחוצה כל כך. ההבנה כי אותה עוררות-יתר היא זו שמגנה על אנשים במצבי איום אולם היא גם זו שמנבאת העברה של מצוקה מן ההורה לילד, הנה חלק אינטגרלי מתכנון ההתערבות. בתהליך הפיתוח והתכנון של התערבויות בונות חוסן ותוכניות טיפוליות המתאימות למצב מורכב זה חשוב להעמיק את הבנתנו לגבי התהליכים המתווכים כיצד עוררות היתר משפיעה על היבטים שונים של הורות אשר בתורם משפיעים על התפתחות הילדים.

            תנאי המחייה בשדרות בשנים האחרונות מלווים במצב כרוני של חוסר שליטה בשל חוסר היכולת לצפות את נפילת הטילים. לא ניתן לדעת מתי ייפול טיל קסאם, היכן הוא ייפול ומה יהיו תוצאות הנפילה. הדרך היחידה לשלוט באיום הקסאמים היא הימנעות מוחלטת מסכנת הטילים היכולה להתבצע רק ע"י עזיבת האיזור. גידול ילדים בסביבה בלתי צפויה זו מעוררת רגשות אשמה נרחבים.

מלבד עזיבת איזור שדרות, אין להורים שליטה על המצב האובייקטיבי ותחושה נפוצה של ההורים המתבטאת בראיונות היא תחושה עמוקה של חוסר אונים. התפקיד של הורים בהגנה על ילדיהם קשור לאינסטינקט בסיסי, ועל מנת להצליח בתפקיד מרכזי זה יש צורך בשליטה. רצונה של האם לעזוב את שדרות משקף את המשאלה להשגת שליטה על המצב בדרך אפשרית אחת, דרך ההימנעות. המתח הנובע מהצורך הנואש כמעט בהשגת שליטה, לבין תחושת חוסר האונים, הוא גורם חשוב בהתמודדות הפסיכולוגית עם המצב ומהווה מקור לקשיים רבים עימם ההורים מתמודדים, כפי שבוטאו בראיונות. הימנעות היא דוגמא למנגנון אחד כזה האופייני להתמודדות עם טראומה ותוצאותיה. לעיתים קרובות, כמו במקרה המתואר לעיל, הימנעות כזו הינה בלתי אפשרית. ומאחר שאין באפשרותם של ההורים להשיג שליטה אובייקטיבית מתפתח לעיתים שימוש במנגנונים פסיכולוגיים שונים על מנת לייצר תחושה סובייקטיבית של שליטה.

בסיפור זה, חוסר האונים משתקף בספק עצמי המתגלגל בשאלה: "אני לא בסדר בשביל לטפל בילד?!", וזאת בעודה פגועה ולכודה למעשה במצב שבו אין היא יכולה להגן באמת על בנה. חוסר אונים זה הוא בלתי נסבל עבור אותה אם, וכך היא מפקפקת בעצמה וביכולותיה ההוריות בזמן הנתון. כלומר, היא תופסת את המצב שבו אין לה שליטה - כמצב שבו היא לא הצליחה להתמודד. כאילו שיש שליטה, אי שם, שאינה בידיה. הפקפוק העצמי וההאשמה העצמית נותנים אשליה של שליטה במצב בו אין שליטה, אך המחיר של אשליה זו היא תחושת כישלון או אשמה וחוסר אמון ביכולות ההורות שלה.

דאגה היא אחת התחושות הראשונות שהורים חשים כלפי ילדיהם. רגש טבעי זה מופיע ממש עם הלידה. אך מתי דאגה הופכת להיות חרדה? וכיצד ניסיונות הגנה הופכים להיות מגננת יתר? במהלך הראיונות ההורים מתבקשים לציין חמש מילים המתארות את הקשר בינם לבין הילד.

אם לבת 3.5 בחרה בין השאר במילה "דאגה". כאשר התבקשה לתת דוגמא היא ענתה: שכל הזמן אני מתקשרת לגן לראות שהיא בסדר, אם אני רואה שהיא ככה מתחילה את יודעת לפתח משהו, ישר אני עומדת על שתיים ואם היא חולה זה לקום בלילה לבדוק מה איתה למדוד לה חום כמה פעמים ולהעביר אותה למיטה שלי ו, את יודעת מה שבריא מתעקשת איתה שתאכל, אם זה בריא וחשוב אז אני ממש אתעקש איתה שהיא תאכל. והיא תשתה דווקא את הכוס שתייה הזאת כי אני יודעת שהיא לא שותה מספיק בגן, שהיא לא תבכה, שהיא לא תהיה חולה, שהיא לא תהיה עצובה, שלא יפגעו בה, אפילו הגדול לפעמים מעליב אותה, ישר היא נפגעת אז אני ישר רצה אחריה, שהיא לא תהיה מסכנה, שהיא לא תהיה עצובה."

הגנת יתר היא מנגנון נוסף המשמש הורים רבים להשגת תחושת שליטה, במצב של חוסר אונים (Pat-Horenczyk, 2008). ניתן לומר כי הגנת יתר היא דרך של ההורים לפצות על תחושת חוסר היכולת להגן. משמעות הדבר היא שכתחליף לאמונה שלא ניתן לעשות דבר לגבי המצב, ההורה לוקח אחריות מופרזת וכך הופך להיות כפייתי בכל הנוגע להגנה על הילד. לעיל תואר כי עוררות היתר של האם מנבאת את מצוקת הילד (Chemtob et al., 2009), ונשאלה השאלה כיצד עוררות היתר של אמא משפיעה על ההורות באופן הפוגע ברווחת הילד. אפשרות אחת בה טמון המענה לשאלה זו היא בשילוב בין עוררות היתר הנובעת ממצב הסכנה לבין הצורך הדומיננטי בהשגת שליטה. שילוב זה יכול ליצור התנהגויות של הגנת-יתר, לעיתים אף באופן כפייתי. להלן דוגמא המשקפת את הנושא.

תופעה נרחבת למדי בשדרות היא לינה של ילדים בגיל הרך בחדר ההורים. במצב בו נפילת טיל בשעות הלילה או הבוקר המוקדמות היא סצנה נפוצה יש הגיון בהלנת הילד בחדר ההורים, כך קל יותר לשאתו אל הממ"ד. במקרים רבים אחרים, ילדים חרדים הסובלים מקשיי שינה מתעקשים לישון בחדר ההורים. אך ניתן לראות זאת גם מנקודת מבט אחרת: "יום אחד הוא היה חולה, ורציתי להרים אותו למיטה שלי, הוא לא הסכים, בשום אופן, הוא די מנסה ככה להשתחרר, אבל אני מאוד מחוברת אליו." לעיתים קשה לדעת האם הקשיים בפרידה בין ההורה לילד הם תוצאה של תלות של הילד, או שהם תוצאה של השפעת החרדות ההוריות. נראה כי, יותר משהילד חש ביטחון בלינה לצד אימו, האם לעיתים חשה ביטחון רב יותר כאשר הילד ישן לידה, שכן אז היא חשה שהיא בשליטה. המצב שנוצר עלול לייצר קשיים התפתחותיים נוספים ולעמוד בדרכם של מיומנויות חדשות הקשורות לעצמאות ונפרדות מהאם (Pat-Horenczyk, 2008).

פגיעה בשלב התפתחותי אחר יכולה להיגרם גם ע"י רגשות האשמה המלווים הורים בשדרות באופן שוטף. כפי שתואר תחושת האשמה נפוצה מאוד בראיונות בשדרות שכן. תחושה זו של אשמה עשויה לייצר אשליה של שליטה. תחושת האשמה מתעוררת פעמים רבות סביב המצוקה של הילדים. הקטע הבא מתאר את רגשותיה של אם במשפחה שנסעה לאיזור המרכז לתקופה קצרה שהסתיימה באשפוז של מספר ימים של בתה בת ה-4 בעקבות מחלה. "אני נקרעת בין כולם, אני צריכה לרצות את כולם, להישאר שם כי הם רוצים וטוב להם. אבל לקראת הסוף כבר היה מוגזם ומלא אנשים וזה הביא את זה, וזה הכניס את זה, והחבר, כל אחד הביא את המשפחה שלו בתוך אותו חדר, זה, זה היה יותר מדי אנשים במקום קטן, זה מלא וירוסים וחיידקים." אותה אם נמצאת במלכוד של רגשות אשמה. היא רצתה לרצות את כולם, ולכן המשפחה לא חזרה לשדרות כמתוכנן, אך כפי שהיא רואה זאת, בתה חלתה בשל הצפיפות בחדר.

תחושת האשמה המתעוררת עקב מצוקת הילדים אינה מותאמת תמיד, אך מעוררת צורך לרצות ולפצות על מנת להקל על המצוקה של הילד, ואולי לא פחות, כדי להקל על רגשות האשמה של ההורה. אולם האופן בו ההורה מפצה את הילד לעיתים פוגע בהתפתחות של הילד: "יש ימים שאחיות שלה באות לשבת והן צריכות לנסוע מוצאי שבת אז היא בוכה. יש ימים שיש לה את היום שמה זה קשה לה, ההתנתקות הזאת בין שני הבנות, זה הורג אותה. כמה היא בוכה בטלפון וכמה היא בוכה באותו רגע, אל תסעי, היא מתחננת שישנו איתה. כי שני הבנות ישנות איתה פה, הן לא ישנות בחדרים שלהן, הן ישנות פה. ואז מה את עושה כשהיא ככה? מה אני עושה? אני הולכת לישון איתה בחדר, עד שהיא נרדמת." האם מתקשה לשאת את מצוקת הילדה, לא רק בגלל הבכי של הילדה, אלא משום שהיא מאשימה את עצמה במצוקה הזו, וכך היא הולכת לישון עם בתה בחדר לא רק כדי לשכך את מצוקת הילדה אלא גם את מצוקתה שלה. בכך היא למעשה מונעת מבתה ללמוד להתמודד ולהתגבר על הפחדים שלה. המסר הסמוי המועבר לילדה הוא שהיא אינה מסוגלת להתמודד בכוחות עצמה אלא רק בעזרת נוכחות אמה. כך, מתוך ההאשמה העצמית של ההורה, לומד הילד, באופן עקיף, כי הוא אינו יכול לסמוך על עצמו להתמודד, וכך נפגעת תחושת הקומפטנטיות שלו (Pat-Horenczyk, 2008).

בדוגמא אחרת באותה משפחה: "היא מעיזה להדיח כלים מזכוכיות ואני לא רוצה, אני תופסת אותה לפעמים, אני אומרת לה אל תעשי כי זה מסוכן היא אומרת לי אל תדאגי, אני גדולה, אני גדולה. אל תדאגי, אז היא לוקחת היא רואה שאני לא מסתכלת אז היא מניחה כוסות זכוכית, אני מפחדת, היא משתדלת הרבה דברים לעשות, היא די עצמאית, בקיצור, היא די עצמאית." פחדיה של האם משתקפים בעיני הילדה כחוסר אמונה ביכולות שלה, וכך אותה ילדה יכולה להפוך מילדה עצמאית, כדברי האם, לילדה שאינה מאמינה בעצמה המאבדת את העצמאות שלה.

כפי שתואר לעיל, הניסיון להשיג שליטה המתבטא ברגשות אשמה או מגננת יתר, הוא להבנתנו תוצאה של ניסיונות התמודדות עם תחושת חוסר אונים. אולם לעיתים הצורך להשיג שליטה הוא רב ואינו מקבל מענה. הציטוט הבא הוא מאמא המספרת על בנה שהצליח לבצע משימה כלשהי לפני כל חבריו בגן: "זה אומר לי שיש בו משהו, רק חבל שהקסאמים הורסים, הורסים לנו את הילדים, הורסים מכניסים להם פחדים לראש, מכניסים להם, הוא היה בסדר גמור, הוא היה מצוין, רק עכשיו יש לו סיוטים, יש לו פחדים לצאת לשחק, הם כל הזמן בבית וזה מקשה. זה קצת מוריד להם מהמוטיבציה לעשות דברים, וחבל."

זוהי דוגמא בה רגשות אשמה אינם מרכזיים. את האשמה על "הרס הילדים" ניתן לייחס לקסאמים. כאשר ההורה חש שאין לו שום שליטה ואינו מצליח לייצר עבור עצמו מענה כלשהו לצורך הזה, הוא חש שהקסאמים "הורסים את הילדים". המסקנה המתבקשת היא ש: "אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להתמודד עם המצב". למעשה, במקום להתמודד עם חוסר האונים ביצירת תחושה של שליטה מסוימת, תחושת חוסר האונים מתחלפת באובדן תקווה. "היא לא תישן לבד, הם ישנים איתנו. שלושה ישנים איתנו במיטה. אני כבר פורשת, אין לי מקום, למיטה אחרת, אין, הם שמו איקס פה על שדרות ועל הבית". התחושה העולה היא כי הבית, שאמור להיות המקום הבטוח עבור המשפחה הופך למטרה לירי. תחושות הרדיפה על ידי הקסאמים והאמונות כי אין לאן להימלט יכולות ליצור חוויה של חוסר אונים נלמד (Seligman, 1975): " אני צריכה לתפוס את הילד ולהסביר לו ולהרגיע אותו בחדר, לא עשיתי את זה, לא עשיתי את זה כי די, כי אני יודעת שזה לא יעזור, אני יודעת שזה לא יעזור... אין לי כוח להתמודד מולו".

במצב של עוררות יתר נמצא הגוף במצב של כוננות לפעילות פיזית בעלת עצמה גבוהה של תגובת בריחה, לחימה או קפיאה במקום. לאחר תקופה מתמשכת של עוררות יתר יש תהליך של התשת המערכת וירידה במאגרי האנרגיה של הגוף (Bracha et al., 2004). במצב מתמשך זה של התגייסות מהירה והתשה בעקבותיה קיים קושי, עבור ההורים, לגייס את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם אתגרים רבים ונוספים הכרוכים בגידול ילדים. "כשהיו ניסיונות לא לתת לה לעבור אלינו אז היה מאוד מאוד קשה. אני החלטתי שמתוך שינה אין לי כוחות לזירות, אני ישמור כוחות לזירות שמתרחשות ביום, בלילה אני צריכה לישון כדי, אה, לא יודעת, זה לא פתור."

במצב זה של פגיעה במשק האנרגיה הפיסית והרגשית, ההורה מנסה לשמר את האנרגיה החיונית למצבים בהם הוא זקוק לה להישרדות, ברם היכולת שלו לעמוד מול הילד ולהציב לו גבולות עלולה להיפגם. כאשר ההורה מתקשה להציב גבולות לילד, הילד מתקשה לפתח יכולת לדחיית סיפוקים, ועם פגיעה זו נפגע גם הפיתוח של כישורים חברתיים ( Pat-Horenczyk, 2008).

עקב המצב המתמשך של איום הטילים בשדרות האתגר המשמעותי העומד בפני אנשי המקצוע כיום הוא לספק להורים דרכי התמודדות מתאימות לתנאי החיים בשדרות. עוררות היתר קיימת והינה חיונית בחלק מן הזמן. אולם בזמני הרגיעה שבין נפילות הטילים בולטת השפעתה המזיקה של עוררות היתר אשר מוגברת בשל הצורך העז של ההורים לחוש בשליטה. בשל כך התערבות מתאימה היא התערבות אשר מספקת להורים תחושת שליטה ובכך מפחיתה את עוררות היתר בזמני הרגיעה. מטרתה של ההתערבות צריכה להיות סיוע להורים להפנים את האמונה כי על אף שלא ניתן לשלוט בזמן או מקום נפילת הטילים ולא בתוצאות נפילה, ניתן לשלוט בדרך בה מתמודדים בזמן נפילת טילים, וניתן עוד יותר לשלוט בהתנהלות בזמני הרגיעה שבין נפילות הטילים. התערבות אשר תאפשר להורים לרכוש תחושת שליטה תגביר את תחושת הקומפטנטיות והחוללות העצמית וכך תפחית את החרדה ועוררות היתר. בראיון שנערך לאחר השתתפות בטיפול דיאדי אמרה אחת האימהות: "הטיפול היה מדהים ומאוד יעיל מבחינתי, הוא (המטפל) אמר שהיכולות שלה מאוד גבוהות ושגם השפה שלה עשירה וגם שיכולת משחק שלה מאוד גבוהה יחסית לגילה. זה נתן לי הרגשה טובה, גם של ביטחון, שאני בטוחה שיש גם איזה מטען גנטי ושיש גם משהו מולד בעניין, אבל אין ספק שאני עזרתי לזה להתפתח ו... זהו, זה עשה לי טוב, תחושה של ביטחון, שעשיתי את הדבר הנכון." במקרה זה, מעבר לתכנים הספציפיים של הטיפול, הטיפול הצליח להעביר לאמא את התחושה שהיא עשתה משהו נכון ובכך העביר לה תחושה של ביטחון ושליטה במצב. במצב של חיים תחת איום אותו הורה שיוכל למצוא בתוך עצמו ביטחון, יוכל בעת הצורך גם להעביר תחושת ביטחון זו לילדו.

 

 

Bracha, H.S., Ralston, T.C., Matsukawa, J.M., Williams, A.E. & Bracha, A.S. (2004). Does "fight or flight" need updating? Psychosomatics: Journal of Consultation Liaison Psychiatry. Vol 45(5), pp. 448-449.

 

Chemtob, C.M. (2004, May).Child Trauma Intervention in a New Key: From Survival Mode to Resilience and System Competence. Paper presented at the 2^nd Binational conference on treating traumatized children and adolescents, Ma'ale Hachamisha, Israel.

 

Chemtob, C.M., Rajendran, K., Nomura, Y., Brom, D., Pat-Horenczyk, R. (2009). Effects of maternal PTSD symptoms on the behavioral problems of Israeli preschool children exposed to recurrent terrorism attacks. Manuscript submitted for publication.

 

Pat-Horenczyk, R. (2006, November). Building resilience in toddlers and parents under the threat of missile attacks. Paper presented at the 22^nd annual meeting of the International Society for Traumatic Stress Studies, Hollywood, CA.

 

Pat-Horenczyk, R. (2008). Entry on: Child Development.  In:

 Reyes, G., Elhai, J.D. & Ford, J.D. (Eds.) Encyclopedia of Psychological Trauma. John Wiley & Sons.

 

Pat-Horenczyk, R., Peled, O., Brom, D., Rozenblatt, O., Faiermann, Z., Kaplansky, N., Yossef, D., Lahad, M. & Chemtob, C.M. (2009). Building resilience for young children and parents exposed to continual threats of missile attacks in Sderot. Manuscript submitted for publication.

 

Pat-Horenczyk, R., Achituv, M., Kagan-Rubenstein, A., Peled, O., Weltman, A., Khodabakhsh, A., Brom, D. & Chemtob, C.M. (2009). Growing Up Under Fire:

Building Resilience in Young Children and Parents Exposed to Ongoing Missile Attacks. Manuscript submitted for publication.

Scharf, M. & Mayseless, O. (2000). Parenting representation interview – adolescents (PRI-A). Haifa University. Unpublished manuscript.

Seligman, M.E.P. (1975). Helplessness: On Depression, Development, and Death. San Francisco: W.H. Freeman.

 

---

הסתדרות הפסיכולוגים בישראל

כנס החטיבה ההתפתחותית - חורף 2012

נושא הכנס: "יוסי, ילד שלי מוצלח..."

הילד מאחורי הפרעת הקשב והריכוז

ימים שלישי - חמישי 14 - 16 בפברואר 2012

מלון "גולדן קראון" נצרת

לחוברת הכנס

הסתדרות הפסיכולוגים בישראל

החטיבה לפסיכולוגיה חברתית, תעסוקתית ארגונית

מזמינה אתכם לכנס השנתי לפסיכולוגים חברתיים, תעסוקתיים וארגוניים

בנושא: המחאה החברתית כאספקליה ליחסי פנים-חוץ בחדר הפסיכולוג

מלון ניר עציון        

14/2/2012 - 17/2/2012

פרטים מלאים לגבי התכנית והרישום בחוברת הכנס