הסימפטום – סימן לבריאות או חולי במציאות בלתי אפשרית
רקע התפתחותי - אוראל, בן שנתיים וחמישה חודשים, נולד לאחר 36 שובעות הריון, בניתוח קיסרי, במשקל 2.500 ק"ג. לא מתוארים קשיים בהתפתחותו מצד בני המשפחה. מדיווח הגן חודש לפני המעבר, מתואר ילד בעל איחור התפתחותי, קשיים בהבנה, ביכולת הביטוי, ובמוטוריקה הגסה והעדינה.
אוראל בן שנתיים וחמישה חודשים בעת כניסתו לבית המעבר. מתואר על פי הדוחות הרפואיים כילד בעל איחור התפתחותי בינוני. ישנו רושם של דיספרקסיה כללית- ישנה הליכה מסורבלת, קשיים בהתארגנות לעבודה מוטורית, ובויזומוטוריקה. ישנו אוצר מילים אקטיבי הכולל בערך 30 מילים, אך אין צירופי מילים, ונראה כי השימוש בשפה הספונטאנית מצומצם ביותר. ההבנה טובה יותר.
רקע משפחתי – הוריו של אוראל חוזרים בתשובה. האב עם רקע של שימוש בסמים, האם מתוארת כנערה מורכבת, איטית, עם היתקלויות רבות והחלפת מערכות חינוכיות, אך ללא רקע פלילי. לפי דיווחי הרווחה, לאחר הלידה עברה האם משבר אישיותי קשה, ההורים נפרדו. האם עברה לבית הוריה, האב חזר לשימוש בסמים. האם המשיכה והידרדרה במצבה הפסיכולוגי והעבירה את הטיפול באוראל לאימה. היא נשלחה על ידי שירותי הרווחה להסתכלות בשלוותה, שם עלתה תמונה של ""בחורה ללא פסיכופתולוגיה בולטת, מגבלה אינטלקטואלית, וחוסר תובנה למצבה וקשייה. יתכן ותגובת דיכאון למשבר הגירושין"".
האם החלה בתהליך של פנייה לבקשה להוציא את אוראל לאימוץ, ולאחר זמן מה חתמה על ויתור. הסבתא, בתחושות מורכבות ומבולבלות, החליטה לקחת את האחריות על גידולו, היא גייסה את בני המשפחה - הדוד והדודה שייקחו חלק בתהליך, בתקווה שיעזרו בגידול אוראל בשעות אחה"צ, הם הסכימו. לאחר מספר ימים ראו המעורבים כי אין ביכולתם להתחייב לטיפול שכזה ופנו שוב לרווחה. לאחר הבנה כי בני המשפחה האחרים לא יהיו לה לעזר, ביקשה הסבתא, יחד עם האם, למסורו לאימוץ. עובדת הרווחה דיברה עם האב, שאישר את העניין. הרווחה הציבה לה מטרה כי אוראל יעבור ישירות מבית סבתו לבית הוריו המאמצים. אך שנכחו כי הילד מאחר התפתחותי ולכן זקוק לבדיקות נוספות, הבינו כי הוא חייב להיכנס לבית המעבר, וזאת בגלל שבית סבתו אינו מסוגל להכילו יותר.
בצהרי יום רביעי התקשרה אלי פקידת הסעד. כבר דיברנו על אוראל לפני כמה ימים. היא הסבירה לי כמה המצב חמור. "הסבתא מעידה כי היא אינה יכולה יותר לגדל אותו, ומבחינתה קצו כל הקיצים" סיפרה לי. בשיחה בצהריים הודיעה לי פקידת הסעד כי אוראל יגיע מחר בבוקר, ולא כפי שתוכנן. בית המעבר התכונן לקבלה של אוראל ביום שני הבא, לאחר שיעבור סדרה של בדיקות שרופא הילדים המליץ לאור האיחור ההתפתחותי שלו. שלוש שעות אחר כך התקשרה אלי שוב פקידת הסעד. "הסבתא אינה מסכימה יותר להחזיק אותו, אפילו לא עד מחר. הם הזמינו את כל בני המשפחה להגיד לו שלום.... עוד שעתיים, מקסימום שלוש, הוא אצלכם".
שעת ערב מאוחרת, מונית עוצרת בכניסה לבית פעמונים. כשמציצים פנימה, אפשר לראות את נהג המונית, את פקידת הסעד והמון שקיות. מתוכן מבצבץ ילד.פקידת הסעד מוציאה את אוראל, מחד עיניו פעורות לרווחה, מנגד הוא נראה מותש לחלוטין. הוא יורד צמוד לקורקינט שלו. נהג המונית מתפנה לפנות את השקיות הרבות. "אוראל בא עם כל מה שיש לו..הוא עבר דירה" אומרת העוסי"ת בגרון חנוק.אוראל יורד בזהירות ואני מסביר לו כי הוא הגיע למעון שלנו, "היה לך יום מאד קשה היום, נפרדת מסבתא, מהדודים שלך, שמאד אוהבים אותך אבל לא יכולים לגדל אותך...ועכשיו הגעת למעון שלנו, יש כאן עוד הרבה ילדים, לכולם אנחנו מחפשים בית, עם הורים שיאהבו אותם ושיוכלו לגדל אותם, ולכל ילד נמצא הורים שיהיו שלהם, תמיד. עד שנמצא הם פה. עכשיו גם אתה פה. ועכשיו נתחיל לחפש גם לך אבא ואמא ובית". אוראל נותן לי את ידו. אני שואל אותו עם הוא רוצה לראות את החדר שלו ואת המיטה שלו. אוראל לא עונה אך הולך איתי. כשאנחנו עושים את דרכנו, אוראל נתקל במקל גשם מפלסטיק שאחד הילדים השאיר על הרצפה. הוא עוזב את ידי. ותופס את המקל בשתי ידיו. הוא מתחיל לסובב אותו, נהנה מהמראה המרגש של עיגולי הפלסטיק הצבעוניים שנופלים ברעש נעים של טיפות גשם. שוב ושוב. הילדים רצים לראות מי הגיע, מי השותף החדש לחדר השינה, לצעצועים, לתשומת הלב. הם ניגשים אליו, אך אוראל אינו רואה אותם, הוא עסוק בשלו. הופך את מקל הגשם שוב ושוב. הוא ניגש לאחת מפינות החדר ויושב שם. הופך את מקל הגשם שוב ושוב. אני ניגש אליו, מכיר לו את המטפלת של החדר שלו, הוא אינו מגיב. אני והמטפלת יושבים לצידו, אני מספר לילדים עליו. המטפלת פונה אליו, ומלטפת אותו בעדינות, מציגה עצמה ברכות. אחרי 20 דקות לערך, הוא מתיישב על רגליה וממשיך עם מקל הגשם, בלי להפסיק, שוב ושוב. אחרי חצי שעה הוא נרדם. אני מתבונן בהגנה האוטיסטית, בדיסוציאצייה, ב-Freeze. חושב שציפיתי שיצרח שיכנס לכאן, שיבכה, שיזרוק עצמו. השקט הזה מוזר...אבל בתוך הרעש הנוראי הזה, השקט היה המפלט היחיד. מבצע בירור גנטי לבחון האם ישנה תסמונת שיכולה להסביר את האיחור. זו פרוצדורה רגילה לפני אימוץ, אצל ילד שמראה איחור התפתחותי שכזה.
בחלוף השעות, למחרת בבוקר, ובימים אח"כ, נראתה תמונה ברורה יותר, בולט היה כי לא מדובר בהפרעה תקשורתית כלשהיא, אלא אדפטציה למצב לא הגיוני. היציאה מהקונכייה הייתה איטית ומדורגת. אוראל שיתף פעולה באופן חלקי, בחן את הבית באיטיות, נצמד לצעצועיו מהבית, והתקשה לקבל את העובדה כי הילדים האחרים מעוניינים גם הם לגלות את המשחקים החדשים. השמירה הקנאית על עברו לא הצליחה לו, הצעצועים התפזרו, כשהלך למשחק אחד, ילד אחר הלך אל האופניים שלו, אוראל בכה וקיבל את אופניו, אך בינתיים ילד אחר עלה על הקורקינט שלו וחוזר חלילה. אוראל החל בוכה. מתקשה להילחם על שלו, מוותר ובוכה. מרשים כי הבכי שלו בניגוד ל"חיינדעלך" של הילדים שגודלו בבית המעבר, ויודעים איך לקבל את אהבת המטפלות, גרם לתחושת דחייה. ההרגל שלו, מול הסבתא המבוגרת, כי הבכי משיג מטרות יצר תגובה הפוכה בבית המעבר. שם הבכי מרתיע, ילד בוכה מבהיל, "יסתכלו עלי שעשיתי משהו רע" יחשבו המטפלות.אוראל החליף בימים הראשונים את הקליפה האטומה בכזו רגישה ביותר, שברירית, כזו שאינה אדפטיבית. חלשה ושאינה מתאימה. אולי המשאבים הרגשיים באטימה הרגשית של השעות הראשונות השאירו אותו חסר כוחות. אוראל נראה ילד אומלל, מתקשה לתפקד בחברת הילדים, בוכה הרבה, מתקשה להירגע, נזקק למצוץ שעות רבות. בתחומים אחרים נראתה אדפטציה מהירה יחסית – השינה דווחה כתקינה, האכילה הייתה תואמת, נראה היה כי החלקים האבולוציוניים , ההשירדותים, עברו מהר מאד למצב תפקודי, ואפשרו להמשיך. אוראל המשיך לבכות, הוא בכה הרבה, מכל נגיעה, מכל נפילה, מכל אי הבנה. הימים ימים קשים עבורו, ועבור המטפלות. שבועיים לאחר שנכנס אמור היה לפגוש את דודו וסבתו, לאחר שהרווחה, בהתייעצות איתי, החליטה לאפשר שלושה מפגשים, מתוך הנחה כי הדבר יהווה מנוף לחוויה טיפולית מתקנת ומארגנת בעבורו ובשביל המשפחה- מין סיום הדרגתי יותר, מובן יותר, שיכלול רפלקציות והבהרות. אך רק הדוד הגיע, ולא הבין במה מדובר, הוא הלך איתו לאכול המבורגר, וסירב לעוד מפגשים בטענה כי "כשירצו יתקשרו שוב, והעיקר שנעשה לו קצת כיף". לאחר המפגש הבהרתי לרווחה כי מבחינה מקצועית אני אינני מסכים למפגשים נוספים. ואם יהיו כאלה אני מבקש שירשם כי הם בניגוד לדעתי. עובדות הרווחה קיבלו את דעתי, ולאחר שהבינו כי אין פרטנרטים לתהליך, מסרו את העמדה החד משמעית. שבוע אח"כ לערך, אוראל אושפז על רקע של קוצר נשימה, לאחר שבכה כ-12 שעות ללא הפסקה. ניתן לשער כי זו תגובת אבל מאוחרת. אוראל שחווה טראומה משמעותית כל כך, ניתק עצמו רגשית מעוצמת החוויה הפוגעת. והמפגש עם דודו, היווה REMINDER לחוויה הטראומטית. מה שכל כוחותיו הנפשיים עבדו בכדי לפצל, לנתק, עורער ברגע שה"זכרן" נוכח שוב. אולי היה בכך משהו שהעיר אותו מאותה הגנה אוטיסטית, ובכך דווקא נעשה משהו מועיל להסתגלותו העתידית? אולי יש בכך תחילתו של עיבוד אבל מאוחר, אך חשוב? המטפלות לא הצליחו להרגיעו. לא נראו סימנים של קשיים נשימתיים או פיזיים לפני התקף הבכי הארוך. למחרת חזר לבית פעמונים.
אוראל חזר לבית המעבר, וימים קשים עברו עליו, הוא היה חולה ימים ארוכים, בכה הרבה, התקשה לתפקד, רצה לישון, בכה הרבה....אך הימים חלפו, אוראל הבריא, המטפלות סבבו סביבו, דאגו לו, ונראה היה כי לא רק הבריאות הפיזית חזרה אליו, נראה היה כי הנענוע הרגשי, הטלטלה הגדולה עברה במעט. הרגשנו כי אוראל לומד להבין את חוקי המקום, החל לנסות ולמצוא חן, הבין כי בכדי לשרוד עליו להיות נעים יותר, אוראל הרגיש נוח יותר במקום, והמקום הרגיש יותר נוח איתו. נראה היה כי נעשתה אדפטציה לעולם הזמני של בית המעבר. נראה כי מבחינה פסיכולוגית, היה רגע בו החל איבוד האבל של אוראל על עולמו הוקדם. הוא הבין כי הקום בו הוא שוהה היא תחנת ביניים ששומרת עליו, כשמשפחתו לא יכולה להחזיקו, ושאנו מחפשים בעבורו משפחה. האבל על עולמו הקודם החל בטיפות קטנות של כאב שחדרו את השריון התפקודי שעטה, עד שנשבר הסכר. לאחריו אוראל בסיוע העבודה הטיפולית המאסיבית, החל בעיבוד אבל מאורגן יותר, אוראל הראה שיפור ניכר בהתנהלותו והוא התמודד עם המציאות המורכבת בצורה גמישה יותר. אוראל פיתח קשרים עם ילדי הבית ועם המטפלות. הפגין יכולת מתפתחת לשתף פעולה, ללמידה, למשחק משותף עם מבוגר, והנאה ממשחק עצמוני. כל אותו זמן ברור היה כי אוראל זקוק לסדר יום קבוע וברור, הוא מראה רגישות יתר למה שקורה מסביבו, לכל תנועה ושינוי, כל עזיבה קטנה לחדר של מטפלת, מצטיירת כפרידה סופית, וחשוב להטרימה. במקביל בכל התקופה, ומכניסתו של אוראל לבית המעבר, אני נפגש עימו פעמיים בשבוע, לתרפיה במשחק. זו מכילה רפלקציות רבות והסברים על מצבו, תמלול נרטיב חייו. בחדר אנו משחקים משחק סימבולי רב, בו אוראל מראה הבנה ברורה למצבו, הוא בוחר דמויות ומכנה אותם בשמות –סבתא, אמא, אוראל. האב נעדר. אוראל בסיפוריו אינו שמור, ישן בחדר מחוץ לבית, באורווה. שוכחים אותו שמכינים ארוחה משותפת. באחת הפעמים העלה אוראל את דמויות האם והסבתא על הבית וזרק אותם למטה. הגבתי בבהלה, "מה קרה להם? הם נפלו, זה כאב להם מאד". אוראל צחק בצחוק גדול, וחזר על כך שוב ושוב, נהנה לראות את תגובתי ואת השיקוף על הכעס שלו, שעזבו אותו.
אוראל מוכן לאימוץ
ילד כמו אוראל, מפאת גילו והאיחור ההתפתחותי נחשב לילד בעל צרכים מיוחדים בשירות למען הילד,ולכן תור האימוץ אליו שונה באופן משמעותי מלילד בן יומו. אם לילד בן יומו תור האימוץ בארץ הוא שבע שנים לערך, לילד בעל צרכים מיוחדים פעמים רבות דרוש חיפוש במאגרים של הורים פוטנציאלים, פעמים אפילו נדרש פרסום בעיתון. ההורים המאמצים מקבלים מידע מקיף על הילד, עד אחרון הפרטים, לפני שמתחיל האימוץ- מבחינה רפואית, פסיכולוגית, חינוכית, סדר יום וכו'.... אצל אוראל שעבר סדרת בדיקות מקיפה, לא נמצא הסבר אטיולוגי לאיחור הניכר, וזו הייתה הסיבה המרכזית לעיכוב במסירתו. כשנודעו התוצאות התקינות של הבדיקות הגנטיות, החלו החיפוש הורים פוטנציאלים. לאחר כמה ימים, בים רביעי בשבוע, עובדת השירות למען הילד מתקשרת אלי נרגשת "מצאנו משפחה לאוראל". המשפחה עברה הערכה, ותוכנית להכנה לאימוץ בשירות למען הילד, ולאחר שסירבה לילדים עם קשיים חמורים יותר בעבר, הסכימה לקבל את אוראל לחיקה.
הגנות אוטיסטיות הגיל הרך טרואומה פסיכוטראומה ילדות פסיכולוגיה התפתחותית פסיכולוגיה PTSD של הינקות RAD דיכאון
בקשה לרישום משתמש חדש