עולים בסיכון לנוכח סטרסור ההגירה

עולים בסיכון לנוכח סטרסור ההגירה:

תופעת ההתאבדות בקרב עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה

פרופ' משה זכי* ד"ר לריסה דרוז'ינין**

מבוא

תופעת התאבדותם של עולים שבמגמת עליה, מעלה סוגיות מקצועיות ואתיות המצריכות הבהרה פסיכולוגית של התסמונת והצעות לדרכי התמודדות בה.

לציין, שהמחקר הבינלאומי עוסק בעיקרו בהיבטים הכלליים של התאבדות בני אדם ואינו מתמקד בסוג הספציפי של התאבדות בעקבות הגירה.[1],[2] ,[3]

קיימות שתי גישות המייחסות קשר בין אובדנות להגירה. גישה אחת מדגישה את הקשר שבין דחק נפשי של הפרעת הסתגלות מתמשכת – גורם אינטרה-פסיכי (Intra-Psychic); וגישה שנייה המדגישה את המרחק התרבותי בין תרבות המוצא של העולים לבין התרבות של הארץ הקולטת – גורם אקסטרה-פסיכי (Extra-Psychic) המתבטא בבידוד חברתי. למעשה שתי הגישות מדגישות את הסיכון לאובדנות בקרב אלה עם "הגולגולת הדקה".

אפידמיולוגיה

בתאריך 13.7.09 פורסם דו"ח משרד הבריאות בנושא התאבדויות בישראל, המצביע על עליה של 30 אחוז בשיעור ההתאבדות בקרב עולים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה.[4]

בשנת 2006 שמו קץ לחייהם 365 בני אדם בישראל, 85 מהם נשים. בשנים האחרונות נרשמו כ-400 התאבדויות בשנה והנתון מ-2006 הוא המספר הנמוך ביותר מאז 1999. בשנת 2006 עמד שיעור המתאבדים על 7.2 מקרים ל-100 אלף נפש. מדובר בשיעור הנמוך ביותר מאז 1981.

בשנים 2004–2006 כשליש ממקרי התאבדויות היו של עולים, בהשוואה לרבע בשנים 1996–2003. בשנת 2006 שמו קץ לחייהם 111 עולים חדשים: 73 אחוזים מהם עולים מרוסיה, 23 אחוזים עולים מאתיופיה והיתר עולים ממדינות אחרות. מקרי האובדנות של עולים מהווים 30 אחוז מכלל ההתאבדויות. בעוד שבקרב העולים מרוסיה נרשמה בשנים האחרונות מגמת ירידה בשיעור מקרי התאבדות, בקרב עולי אתיופיה קיימת עליה בשנים 2000 עד 2006.

מקרב עולי ברית המועצות לשעבר עמד שיעור המתאבדים על 12 מקרים ל-100 אלף איש ואילו בקרב אתיופיה היה השיעור 46 מקרים ל-100 אלף איש. בקרב עולי רוסיה שיעור ההתאבדות בקרב הגברים היה פי שניים ובקרב הנשים גדול ב-30 אחוז בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה. בקרב יוצאי אתיופיה הפערים גדולים עוד יותר: שיעור ההתאבדות בקרב גברים גבוה פי שבעה ובקרב נשים פי חמישה מאשר בשאר האוכלוסייה.

הגירה כגורם סיכון: תיאוריות

אם כי אנו דנים במאמר זה על עליה של יהודים הבאים להשתקע בישראל – עדיין, מבחינה פסיכולוגית תהליכים נפשיים בין הגירה לעליה עשויים להוות זהים: היחיד המפתח ציפיות גבוהות מידי ביחס לארץ הקולטת, הפער בין ציפיות אלה למציאות, דיסוננס תרבותי בין המוצא של היחיד לבין התרבות של הארץ הקולטת... כל אלה מהווים מצב חשוב לתהליך הסתגלותו של המהגר, ולאלה יש להוסיף את חוסנו הנפשי של העולה ואת מערכת התמיכה המשפחתית והקהילתית.

1. הגירה הפסיכו-סוציאלית בפסיכואנליזה

על פי גישתו של  Kaes,[5] המבנה הנפשי של האדם בנוי מערכתית:

מבנה האישיות מורכב משלוש שכבות:

·         המודע – תכנים של מחשבות ורגשות המודעים לאדם.

·         הסמוך למודע – תכנים שהאדם אינו מודע להם בשלב מסוים, אך יש לו היכולת להעלותם למודע בנקל.

·         התת מודע – התכנים שהאדם אינו מודע להם כיוון שהודחקו על ידו.

·         כמו כן, האישיות מורכבת מ-3 מבנים:

·         האני – מציג באדם את התבונה ואת המתינות.

·         האני העליון – מבטא את המצפון.

·         האני הסתמי – כולל את הדחפים והצרכים המיניים הפועלים על פי עיקרון העונג כדי להגיע לסיפוקם.

על כן, הדינמיקה הנפשית של האדם מצריכה את שייכותו לקבוצה חברתית ש-Kaes מכנה "מיכל" (Conteneur) – בה יוכל להשיג איזון נפשי. במצבי משבר, הניתוק של היחיד מקבוצת השייכות שלו גורם לשיתוקה של הדינמיקה הנפשית (תהליכי הזדהות, הפנמה, הגנות...): בהגירה, הניתוק מתבטא בחוסר רצף (קוגניטיבי, חברתי ותרבותי) בין היחיד וסביבתו. השבר בין המהגר לסביבתו בארץ המוצא, חוסם את הדינמיקה הנפשית – והיחיד מגיב במתח וחרדה – למעשה מתערער הביטחון הבסיסי, והיחיד נתון לתחושת סיכון: המהגר שבוי "במשבר" ומרגיש בידוד חברתי בסביבתו.

הצורך הבסיסי של היחיד להשתייך ל"מיכל" (Conteneur) – מניע את האדם לתהליך של "מעבר" (transmitionalite) בתוך החברה הקולטת. ורק כשיגיע האדם להטמעה ולתחושת שייכות וקבלה – ישיג איזון פנימי, כלומר: שהיחיד יגיע להרמוניה בין הדינמיקה הנפשית שלו לבין תיפקודו בתוך הקבוצה הקולטת. תהליך ה"מעבר" בין קבוצת המוצא לקבוצה הקולטת יכול לעבור תנודות ומשברים בהם עלול המהגר לחוש בשוליים. תהליך של "מעבר" שלא מוביל להטמעה בתוך החברה הקולטת, עלול לגרום לשיתוקה של המערכת הנפשית ולחוסר יעילותן של ההגנות הפסיכולוגיות – ולהוביל לפסיכופתולוגיה ולאובדנות.

בגישתו הפסיכו-סוציאלית בפסיכואנליזה, Kaes מביא את סיפורו של מוחמד[6] – מהגר מאלג'יר אשר מגיע בראשית שנות ה-70 לצרפת כעובד זר, מתרבות האסלאם של אלג'יריה, לתרבות הצרפתית המערבית הקולטת – הוא חש ניכור, חרדה קיומית וסומטיזציה ומאשפז את עצמו בבית חולים: וכאן, בסביבה בטוחה ותומכת, אשר בה הוא רואה מסגרת "המכילה" אותו – הוא מרגיש יותר בטוח ומוגן. אך כאשר הוא נדרש להשתחרר מבית החולים, הוא מסרב ונצמד לצוות הרפואי במקום – מתוך חשש לצאת לעולם חיצוני זר ומאיים. למעשה התנהגותו של מוחמד משקפת התנגדותו לעבור את שלב "המעבר" (transitionalite) המלווה בתגובות נפשיות של קשיי הסתגלות.

לדעתו Kaes, תהליך הסתגלות מתמשך עלול אף לגרום לפסיכופתולוגיה: מסקנה המובילה אותנו למודל הבא.

2. הגירה והמודל של הפרעות הסתגלות

עולים חשופים לסרסורים (Stressors) שונים בתהליך קליטתם ובהמשך: ברמה האישית וברמה המשפחתית. אין מדובר כאן בחוויה טראומטית חד-פעמית, אלא במצב של דחק פסיכו-סוציאלי מתמשך. קשיי ההסתגלות יכולים להתבטא בכל תחומי החיים: ביכולת התיפקוד היומיומית, בתחום התעסוקה ובתחום החברתי. סימפטומים נוספים שמופיעים הם מתח וחרדה, מצב רוח דיכאוני, הפרעות ביכולת הקוגניטיבית (הריכוז, הזיכרון והלמידה, הפרעות רגשיות ובהתנהגות). ההגדרה האטיולוגית של גורם הדחק אינה בהכרח ברורה – מכל מקום התגובה אופיינית ל"גולגולת דקה": בגורמים אישיים בטרם החשיפה לסרסורים של הארץ הקולטת. התסמינים של התסמונת מתפתחים כחודש מתחילת השינוי, והם יכולים להצטמצם ולהעלם בתוך 6 חודשים. אם ההפרעה נמשכת תקופה ארוכה יותר, יש חשש מכרוניזציה של הפתולוגיה.

הפרעת ההסתגלות מסווגת ב-DSMIV[7] עם אבחנות שונות: הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני (309.0), עם חרדה (309.24), עם חרדה ומצב רוח דיכאוני (309.28), עם הפרעות התנהגות (309.3), עם הפרעות רגשיות והפרעות התנהגות (309.4) ולא מוגדר (309.9).

הגירה שגורמת לשינויים משמעותיים באורח החיים של היחיד והמשפחה עלולה לגרום להפרעות הסתגלות ברמות חומר השונות: רמה קלה, מתונה, חריפה – כאשר דחק מתמשך בשלבי כרוניזציה וברמת חומרה חריפה עלול להסתיים באובדנות.

היבטים פסיכו-סוציולוגים של קבוצות הסיכון

כאן נתמקד בקבוצות שבהן חלה עליה של 30 אחוז בשיעור ההתאבדות בדו"ח משרד הבריאות מתאריך 13.7.09: העולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.

1. העולים מברית המועצות לשעבר

בשנות ה-70 החלו גלי עליה קטנים מברית המועצות דרך וינה באוסטריה; ובתחילת שנות ה-90 לנוכח המהפכה הפוליטית של גורבצ'וב, עלה לישראל יותר מחצי מיליון עולים ממדינות חבר העמים.

העולים מברית המועצות הגיעו ממשטר קומוניסטי טוטליטארי למשטר דמוקרטי הנהוג בישראל; יתירה מכך, השלטון הקומוניסטי בברית המועצות דאג לצרכי האזרחים בדיור, השכלה ובתעסוקה – והאזרח היה פטור מלדאוג לצרכיו.

העולים מברית המועצות הגיעו למציאות של חופש ואחריות עצמית פרטית לא נתפסים: למעשה, בראשית הדרך המבוגרים נחשפו להלם תרבותי. ובאשר לילדים – הם היו חשופים להשפעה של שני עולמות דיסוננטיים: אקלים המשפחה עם סמכות הורים אוטוריטארית לעומת אקלים בית-הספר והחוץ-משפחתי שהוא חופשי ודמוקרטי. התוצאה לכך, מעמד ההורים התערער והמתבגרים עברו תהליך של גיבוש זהות חצוי הבין תרבות הבית לבין תרבות החברה הישראלית: מצב שהגביר את קשיי הסתגלותם. הקשיים ניכרים במישור החברתי, הרגשי והלימודי ומלווים את בני הנוער שנים רבות.[8]

מתוך מגע עם אוכלוסיות קליניות של מתבגרים עולים מברית המועצות לשעבר בולטים שני כיוונים פסיכופתולוגיים: האחד קשור בהתנהגות מוחצנת וכולל עבריינות, שתיית אלכוהול וצריכת סמים, התנהגות מינית בלתי מרוסנת וצורות שונות של אלימות: הכיוון האחר קשור בהתנהגויות מופנמות, הכוללות מצבי דיכאון וניסיונות אובדניים האופינים לאוכלוסיית הגירה.[9]

2. העולים מאתיופיה לישראל

בשנת 1985 עלו 10,000 עולים מיהודי אתיופיה במסגרת "מבצע משה"; ובשנת 1991, הגיעו רוב בני הקהילה האתיופית שנותרה שם במהלך "מבצע שלמה". רוב העולים התגוררו באתיופיה בכפרים ועסקו בחקלאות, במרעה ובמלאכת יד. מבנה המשפחה והקהילה באתיופיה הוא פטריארכאלי והסמכות התרכזה בידי הזקנים. מקצת הילדים ביקרו בבתי ספר בכפרים, והמעבר מילדות לבגרות היה חד (סמוך לגיל 11).

ביטויים רגשיים בכלל ושליליים בפרט לא היו מקובלים. תהליך קליטתם בישראל של יהודי אתיופיה היה מלווה בקשיים רבים: ראשית, השוני בצבע העור, קשיים בשפה, באורח החיים הכפרי והביתי. עולים רבים גילו בין השאר קשיי הסתגלות על רקע פרידה ממשפחותיהם שנותרו באתיופיה.

חלק ניכר מהמתבגרים של עולי אתיופיה הובנה לפנימיות עליית הנוער. מסגרות אלה שימשו מצד אחד כ"חממה" שסייעה לתהליך ההסתגלות החברתית, ומאידך יצרו סוציאליזציה שפעלה לצמצום הפערים בינם לבין ילדי הארץ.

לציין, שהמבנה הנפשי של מופנמות מתבטא בקרב צעירים כהפרעות הסתגלות עם דיכאון והמלווים בניסיונות אובדניים חוזרים.[10]

סיכום

דו"ח משרד הבריאות (13.7.09) המצביע על עליה של 30 אחוז בשיעור ההתאבדות בקרב עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה – מעורר דאגה. ידוע שעליית הנוער שמה לה למטרה לטפל בילדי העולים כדי לסייע בתהליך הסתגלותם בישראל וכדי למנוע התדרדרות פסיכו-חברתית ובבריאות נפשם. לציין כמה פרויקטים של עליית הנוער: קליטתם של כ-20 אלף ילדים ומתבגרים אתיופים שהגיעו ב"מבצע משה" וב"מבצע שלמה". בשנות ה-80, ובשנות ה-90, קליטתם של אלפי ילדים ומתבגרים שהגיעו מברית המועצות לשעבר. כמו כן, פרויקט "נעלה 16" והבאתם של מתבגרים ממדינות חבר העמים ללימודים בפנימיות בארץ במטרה להביא בהמשך לעלייתם של הוריהם. וביחס לאוכלוסייה המבוגרת של העולים: שירותי בריאות הנפש הציבוריים של משרד הבריאות ושל שירותי בריאות של קופות החולים עומדים לרשות האוכלוסייה שבמצוקה ובסיכון בעקבות העלייה לישראל.

יתירה מכך, שירותים הפסיכולוגים הניתנים על ידי משרד החינוך לבתי-הספר בהם משולבים תלמידים ילדי עולים בעלי צרכים מיוחדים.

ובכן, מה ניתן עוד לעשות לנוכח מגמת העלייה של שיעור המתאבדים בקרב עולי ברית המועצות לשעבר ואתיופיה?

ניתן לאמץ את המודל של קפלן הפועל בשלוש רמות של מניעה:[11]

1.  מניעה ראשונית: מאחר ומצבי הלחץ של הגירה ניתנים לצפייה מראש, ניתן להכין את האוכלוסייה הרחבה לכך. מייקנבאום מציע את המונח "חיסון" – Stress innoculation[12] – כהכנה מקדימה למצבי לחץ ומציג שלושה שלבים מבצעיים לאימון:

·         השלב החינוכי-הסברתי, שבו נלמדים מושגי-יסוד בתחום הלחץ וההתמודדות איתו;

·         שלב התרגול, שבו מפותחים כשרי-ההתמודדות התנהגותיים והכרתיים כאחד. במסגרת זו משנן הלומד נוסח חדש, חיובי, של הגדרת המצב לעצמו.

·         שלב היישום, שבו מנסה המתאמן במציאת כשרי התמודדות החדשים שרכש, תוך חשיפה הדרגתית למגוון של מצבי-לחץ.

2.  מניעה שניונית ושלישונית: מכוונת להפחתת אובדנות בקרב יחידים בסיכון גבוה. התערבות זו היא האמצעי היעיל למניעת התאבדות בקרב המצויים בסיכון גבוה (הסובלים לרוב מהפרעה נפשית).

     לסיכום: אף שהספרות משופעת בתכניות טיפול למתבגרים ולמבוגרים המבצעים ניסיונות אובדניים – לא נערכו מחקרים מספקים בנוגע להערכה שיטתית של שיטות טיפול אלה.


*       פרופסור זכי (Ph.D.) משמש כפרופסור וראש המחלקה לפסיכולוגיה, משפט ואתיקה – המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה – הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה; מנהל התחנה הפסיכולוגית, טירת-כרמל.

**    דוקטור דרוז'ינין (Ph.D.) משמשת כמנהלת המועדונית הטיפולית, טירת-כרמל; לימודי תעודה בפסיכותרפיה, בית הספר לפסיכותרפיה – המחלקה לקרימינולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן.

 

[1]      Marcus, E. (1996). Why Suicide? New York: Harper Collins Publishers

[2]        Schneidman, E.S. (1996). The Suicidal Mind. New York: Oxford University Press

[3]      Hawton, K. (1985). Suicide and Attempted Suicide among Children and Adolescents. California: Sage Publications.

[4]       Ynet – חדשות, "עולים במצוקה", ידיעות אחרונות 14.7.09.

[5]      Kaes, R. (1976). L'Appereil psychique groupal: Constructions du groupe. Paris: Dunod

[6]      Mohamed (1973). Journal de Mohamed. Paris: Stock.

[7]        Diagnostic Criteria for DSMIV (1994). Washington DC: American Psychiatric Association.

[8]      Mirski Y. (1991). Adolescence, Immigration and Cultural Processes. Abstract of the National Conference on Soviet Refuge and Mental Health in Chicago (Dec., 1991).

[9]      רצוני, ג' (1998). ילדי עלייה. בתוך: שמואל טיאנו (עורך), פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. תל-אביב, דיונון, 507–540.

[10]    Ratzoni G., Apter A., Blumensohn R. & Tyano S. (1988). Psychopathology and Management of Hospitalized Ethiopian Immigrant Adolescents in Israel. Journal of Adolescence, 11: 231-236. 

[11]    Caplan, G. (1964). Principles of Preventive Psychiatry. New York: Basic Books.

[12]        Meichenbaum, D. (1977). Cognitive – Behavior Modification. New York: Plenum Press.

*     Prof. Zaki is Head of the Department of Psychology, Law and Ethics – The International Center for Health, Law and Ethics – Haifa University.

**   Dr. Larisa Drughinin, Diploma Studies – School of Psychotherapy, Dept. of Criminology, Bar-Ilan University.

 

מילות מפתח למאמר זה:
התאבדות    הגירה    פסיכולוגיה    עלייה    הפרעות הסתגלות    עולים    מצבי לחץ