הפסיכולוגיה של העולה החדש מצרפת

 

                           הפסיכולוגיה של העולה החדש מצרפת
ישראל-ברנאר פלדמן, ד"ר לפסיכולוגיה – ויקטימולוג, ראש הקתדרה להוראה בנושא האלימות UNITWIN (UNESCO) בישראל, מרצה לויקטימולוגיה באוניברסיטאות בצרפת (Paris XIII, Paris V)
 
סקירה כללית
כל מעבר ממקום למקום , כגון הגירה - הוא בבחינת שינוי גדול לאדם. למעשה, הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והסוציולוגים רואים בכך שינוי פתאומי ומכריע במהלך החיים, שעד אז היו בשליטה כזאת או אחרת, מהלך העלול לחולל פתולוגיה בשל מה שהאסכולה האנגלו-סקסית מכנה "homesickness " - געגועים למה שהושאר מאחור.
 
Leon GRINBERG ו - Rebeca GRINBERG (1) הגדירו זאת כ"שיבוש זמני של מנגנוני הבקרה של אדם אחד או יותר."
משבר אישי או קבוצתי יכול להיות הגורם המחולל בחווית המעבר ממקום למשנהו, או להיות התוצאה של המעבר.
משבר זה גורר בעקבותיו נתק, פרידה, שירוש.
למעשה, המעבר יעורר מחדש את זכר רגעי האובדן שכל אדם חווה בחייו:
 
  1. הלידה (משבר קיומי ראשון הנובע מהיפרדות העובר מאמו).
  2. הגמילה מיניקה.
  3. משבר החודש השמיני, המלווה בפחד מזרים (כל אדם שאינו האם או המטפלת) ומועקת הפרידה.
  4. המשבר האדיפלי (לעיתים קשה יותר לבת, בשל התחרות עם האם, ונחווה כנטישה מצד האם).
  5. משבר גיל המעבר (מנופאוזה/אנדרופאוזה).
  6. ובסופו של דבר, הזקנה.
 
 
כל המשברים האלה יצרו הזדמנות לצמיחה, לשינוי, לא תמיד חיובי, ולהיחשפות לסכנת מחלת נפש. לרוב, ההמשכיות המרגיעה בחיים מתאפשרת בזכות המורשת התרבותית, המסייעת להתגבר על הרגעים הקשים האלה.
 
לעומת זאת בהגירה, אין די במורשת התרבותית והמהגר יפתח בחיפוש אחר "מרחב-זמן פוטנציאלי", היינו מרחב ביניים וזמן ביניים בין מדינת "האם" (ארץ המוצא) לבין העולם החדש שהוא מגלה. במרוצת פרק זמן זה, המהגר (שהפך לעולה חדש) נמצא ברגרסיה נפשית ונדרש להגנות מסוג פרימיטיבי, כמו ילד המגלה את סביבתו. הדבר יכול להתבטא באורח חיובי, כאשר הוא משתוקק ללמוד, בעיקר את שפת ארצו החדשה. אלא שהשפה השונה היא אחת הבעיות הגדולות ביותר לגבי דידו.
הנגישות למילה מאפיינת את האדם. המילה היא הסמל בה"א הידיעה, שמבחינה קוגניטיבית איפשר לאדם להמציא את המדע, הטכנולוגיה, לשיים את איתני הטבע, לשלוט בשאר מרכיבי הטבע .
בתחום הרגשי, המילה יכולה להיות, עם זאת, "צל" או "אור", אם ננקוט לשון מטאפורה דתית. "אור", כאשר המילה מאפשרת לאדם נגישות ל"ריבוי שמות האב" (Gerard POMMIER) (2), להיות באמת הבן של אביו, של מולדתו, להבין את החוק, לרכוש זהות אישית.
"חושך", כאשר היצור האנושי אינו מקבל עוד את השיום של האב, של התרבות שלו.
לרשות השפה המדוברת עומד מטען גנטי שלם לשם התפתחות. אולם, הדיבור אינו דבר מובן מאליו, היות שללא מגע עם שכמותו, אם גדל האדם כ"ילד פרא", לא יצליח ליצור קשר באמצעות הדיבור. לגבי המהגר, לימוד מחדש של השפה יכול לעתים להתחוור כהרה-אסון, כי הוא מעמיד שוב למבחן את כל תהליך החברות הראשוני בשעה שהגמישות הנוירולוגית פחתה בגין הגיל.
בציורי ילדים, בית מייצג את האם. כאשר הכל הולך למישרין בחינוך הילד, הוא מכריז כי "האם-בית" שייכת לאביו. החוויה הזאת מרגיעה אותו. אולם כאשר הילד "נודד" פסיכולוגית הרחק מהבית השייך לאב, הוא בסכנת פתולוגיה נפשית, כי ההתמזגות עם האם קיימת והדליריום, שבבסיסו גילוי עריות, אורב בפתח. הוא "נודד" הרחק מהחוק, מתפיסת המציאות, מהחוויה הנחוצה והחיונית של הסירוס הסמלי.
מחקרי בתחום הקורבניות (ויקטימולוגיה) המקיפים יהודים, שחורים באיים האנטיליים, וארמנים, הביאו אותי לחקור את הזיקה בין "הכלל ובין היחיד" ואת תוצאות הנדידה (גלות) שבאו לידי ביטוי בשלוש קבוצות אלה.
המחקרים באנתרופולוגיה התרבותית כבר איפשרו את חקר המכלולים החברתיים הגדולים במונחים פסיכולוגיים (ראה MALINOWSKI, KARDINER ). אצל שלושת העמים הללו חוללו הנדודים "מאטריפוקליות -האם כמרכז" רבה מאוד (באנטיליים הדבר התבטא באורח מוקצן), גם אם לעיתים היה לכך ביטוי ממותן , כמו אצל היהודים, בשל אורך זקנם של הרבנים, או של ה "Der Hair" (מונח בארמנית המציין את הכמרים הארמנים הגרגוריאניים).
עם זאת, השיבה לציון בשביל היהודים, העצמאות לא מכבר של ארמניה וסוף האפרטהייד בדרום-אפריקה איפשרו את צימצום התופעה החברתית הפתולוגית הזאת.
אני סמוך ובטוח כי האפוס הציוני מהווה את הדוגמא החשובה ביותר למעבר מ"חלום הגלות" ל"מציאות המרפאה של השיבה לארץ האבות", הלא היא ישראל. אבל העליה פירושה קבלה מחדש של הסירוס הסמלי, החל בשפה, כפי שהוסבר למעלה, כי הדבר שווה- ערך להתרחקות מעולם החלום האמהי (הגלות). כל העולים החדשים חיים את הסירוס הזה, כי ניטלים מהם בפתאומיות נקודות ההתייחסות התרבותיות והלשוניות שלהם. הם חווים חניכה (במובן האפריקני של המילה) , המנתקת אותם מהעולם האמהי (מהשפה המכונה שפת-אם). אולם, כשהם מקבלים את המצב ומצליחים להסתגל לנסיבות החדשות בישראל (להפוך לאוטונומיים), הם נרפאים מהנדודים הפתוגניים הרחק מבית האב ומ"ארץ אבותיהם" ומשתחררים מהעולם הגלותי הממוקד באם.
יש בכך כדי לשמש דוגמא לכל העמים המדוכאים. אני מאמין בכך באמת ובתמים.
אך אם לא נוצר מרחב פוטנציאלי, ימצא עצמו העולה החדש במצבו של הילד הסובל מחסך רגשי והוא עלול לחוות נתק חמור, אולי אף פתולוגי, העלול לדחוף אותו להתנהגות סוטה (אותו ואת צאצאיו), או לשיבה לארץ המוצא (ולעולים מצרפת קל מאוד לעשות כן), מלווים תחושת כשלון צורבת ובלבול נפשי רב. כך חושפת ההגירה את היחיד למעבר ממצבי בלבול נפשיים, אך בזכות מרחב-זמן שמארגנת המדינה הקולטת, ייתכן ארגון מחדש בשלב מאוחר יותר, שיביא באמתחתו הצלחה, לפעמים מאוד ניכרת, בחיי אותו אדם.
 
קשיי תהליך העליה לישראל מארץ המוצא צרפת
ההחלטה לחיות בישראל היא מבחינתו של היהודי הצרפתי העזה, כי הוא חורג בזאת מיחסי העימות בין צרפת לציונות.
מראשית המפעל הציוני היתה התנגשות בין שתי אידאולוגיות.
ב - 1791 הציעה צרפת ליהודים דגם השתלבות פרטני בזכות צו האמנציפציה, תולדת המהפיכה הצרפתית. לאחר מאות בשנים של אי-הכרה בזכויות היהודים, עלה בידם סוף-סוף להגיע למעמד אזרחי מלא על אדמת צרפת. לפיכך, רוב היהודים הוקירו את צרפת וכמעט סגדו לה ולאידאולוגית "זכויות האדם" שלה. שנים אחדות לאחר מכן החיל נפוליאון הראשון את האמנציפציה הזאת על כל שטחי אירופה שהוא כבש.
היה בכך כדי לאשש את הרעיון כי צרפת היא מדינת מקלט של ממש, שהיהודים ימצאו בה סוף-סוף את אושרם. אלא שלא הכל היה אידילי, שכן ב - 1791, שעה שהאסיפה המכוננת של צרפת החליטה להעניק אזרחות ליהודים, הכריז הדוכס Clermont-Tonnerre : "חובה לסרב להעניק ליהודים דבר כלשהו כאומה; חובה להעניק להם הכל כפרטים."
מבחינתה של צרפת נתפסה הציונות אפוא, מלכתחילה, כאידאולוגיה מתחרה, שפגעה במישרין בגאווה הלאומית הצרפתית, שהרי אחת מגאוותיה של צרפת המודרנית היא על האמנציפציה שניתנה ליהודים (דבר שיש בו, בנוסף לכך, כדי לצמצם בימינו את הבושה בגין שלטון וישי בזמן השואה). לפיכך, התייחסות בעין יפה להקמת מדינה יהודית פירושה היה הודאה בכישלון דגם ההתבוללות, שהציעה המהפיכה הצרפתית.
מראשיתה נתקלה הציונות בצרפת בצורות חשיבה התומכות בהתבוללות, שצידדו בהן מאוד הן אזרחים נוצרים והן אזרחים יהודים, בזכות העובדה שנפוליאון הראשון הקים את הקונסיסטואר - הגוף העליון של יהודי צרפת, היחיד במינו בעולם.
מובן כי שיקולים פוליטיים יותר השפיעו על עמדת הדיפלומטים הצרפתים שדחו את הציונות, אבל רוח זאת נשבה, לא פחות, בכלל האומה הצרפתית.
הרצל נחשב למתלהם מסוכן ועד היום אפשר להיתקל בהאשמה זאת, שמטיחים הצרפים במדינה הציונית! בעיתונות הצרפתית מדברים על "מדינה פנטית, קיצונית" וכיו"ב.
אך כלי התקשורת אינם אלא בבואה של אורח המחשבה הצרפתי המושרש. בל נשכח שבתחום הדיפלומטי הגדירה עצמה צרפת מאז ומתמיד כ"מעצמה מוסלמית" (לפי משרד החוץ הצרפתי), גם אם מבחינה דתית היא נותרה, למרות המהפיכה הצרפתית, "הבת הבכורה של הכנסיה", ככל שהדבר נוגע לותיקאן.
למה הכוונה ב "מעצמה מוסלמית"?
בזכות מיקומה האסטרטגי בים התיכון, תמיד היו קשרים בין צרפת למדינות מוסלמיות. בנוסף לכך, בעת שהציונות באה לידי ביטוי בסוף המאה התשע-עשרה, היתה צרפת בשיא כיבושיה הקולוניאליים בעולם המוסלמי (צפון אפריקה, סוריה, לבנון). פלשתינה היתה חלק מהאימפריה העות'מנית, שם היו לצרפת אינטרסים כלכליים גדלים והולכים. לכן לא נראה לה כי למעצמה מתחרה, ולוא זעירה כמו התנועה הציונית, תינתן אפשרות להתמקם באזור, שעליו היא נאבקה קשות עם המעצמה הקולוניאלית האחרת, אנגליה.
צרפת אמנם מגדירה עצמה רפובליקנית וחילונית מבית, אך היא נשארה מאוד קתולית בפעילותה מחוץ לגבולות צרפת. לכן, בראשית המאה העשרים, נוכחותה של צרפת בארץ-ישראל היא, בראש ובראשונה, נוצרית קתולית.
אפשר לראות כאן באורח פאראדוקסלי שיתוף אינטרסים בין המולדת לאמונה, שקועקע בחלקו בצרפת בעקבות המהפיכה, אך נשמר במושבותיה ובעיקר, בארץ הקודש. צרפת ביססה את שאיפותיה הקולוניאליות בארץ-ישראל והמתינה ליום שעול העות'מנים יוסר (דבר שציפו לו כל האומות).
משרד החוץ הצרפתי זכה לתמיכה רבה מצד הואתיקן והקתולים הצרפתים, שכן אסור היה לאפשר בשום פנים ואופן שהיהודים יזכו שוב בירושלים! ידוע כי התנך גדוש נבואות המדברות על השיבה לציון, אך הכנסיה הקתולית מיהרה לשים קץ מיידי למה שהיא ראתה כ"טעויות מיסטיות פרוטסטנטיות", כאשר טענה כי המרת הדת היא תנאי בל יעבור לשיבת העם "רוצח האל" לאדמת התנך.
משרד החוץ שאב תמיכה גם מהמוסלמים הכבושים על ידי צרפת, שלא ראו בעין יפה את שיבת היהודים לציון, כי לדבריהם, הדבר סתר את נבואות הקוראן מחד גיסא, ואת רצון ההתפשטות שלהם בעולם, מאידך גיסא. בנוסף לכך הפך המפעל הציוני את מעמד ה"דיהמי" (הנוגע ליהודים ולנוצרים על אדמת האיסלאם) למיותר. הסורים, שבעיקר ביקשו להיפטר מהעול הטורקי, שיתפו פעולה עם צרפת כדי להשיג עצמאות, בבוא היום.
היהודים הספורים האלה , עם הרעיון של הקמת בית לאומי בארץ-ישראל, הפריעו להם אפוא, וזאת עדיין לשון המעטה מבחינת משרד החוץ של צרפת!
 לבד מזאת, מדיניות החוץ של צרפת נהנתה מתמיכת רוב יהודי צרפת, שלגבי דידם יצרה הציונות סתירות מלאכותיות בזהות היהודית הצרפתית. ההתבוללות , שהוגדרה על ידי "פרנקו-יהדות" איפשרה, סוף-סוף זיקה משביעת-רצון למדי אל המולדת, המדינה הצרפתית, היהודיות. היא איפשרה לעטות באורח מכובד זהות כפולה ויחודית גם יחד. נראה היה כאילו היא לבדה מבטיחה את נצחיותה של הזהות היהודית בצרפת, בעולם מודרני, שויתר על הכל לטובת הרציונליות.
במילים אחרות, הגיעה העת שבה הם הפכו ל"אזרחים צרפתים בני הדת היהודית".
אחד המכשירים של ה"פרנקו-יהדות" היה ארגון כי"ח (כל ישראל חברים ) - אליאנס - שנוסד כדי לייצא את הדגם הזה למושבות. כך שגם ארגון אליאנס התנגד תחילה נחרצות לציונות. על בסיס התנגדות זאת יכלה להתבסס התעמולה האנטי-ציונות של צרפת . אי- אפשר להיכנס לכל רזי הדיפלומטיה הצרפתית של אותה התקופה. אולם הקו המנחה אותה היה כמעט תמיד קריאת תיגר על הציונות ואף התנגדות לה, למעט בשנים 1950-1960 , שבמהלכן תמכה צרפת באופן מוחלט במדינת ישראל לאחר הקמתה (עד ליוני 1967, מועד בו פרצה מלחמת ששת הימים).
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, השתדלה צרפת להדביק את הפיגור שלה במישור הדיפלומטי והיתה לבעלת בריתה הראשית של המדינה. מספר סיבות מצויות בבסיס העניין:
  • היות שרצתה לשמור על מושבותיה המסולמיות, היא חיפשה תמיכה אצל אויבי הערבים.
  • מבחינה אידאולוגית, לא היתה ישראל עוד משום מתחרה המסכנת את צרפת מיידית. היא היתה מדינה קטנטנה, מאוכלסת ברובה באנשים ניצולי השואה , שעוררה רגשות אשם. ההגנה עליה "מפניסביבה עוינת וברברית" (העולם הערבי) פירושו היה, בעיניה של צרפת, יישום רוח אידאולוגיית "זכויות האדם".
  • בנוסף לכך, ירושלים והמקומות הקדושים עדיין לא היו בריבונות ישראלית. לכן הצרפתים הקתולים לא כל-כך התנגדו למדיניות ממשלתם.
  • לנוכח העימות בין המזרח למערב יכלה צרפת בדרך זאת לשמור על אחיזה במזרח התיכון. 
אלא שהכל השתנה ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים!
לפתע מצאה עצמה צרפת ודה-גול בראשה (שיסד את הC.R.I.F- , המועצה המייצגת של המוסדות היהודיים בצרפת - כלי המאפשר לממשלת צרפת לשלוט במישורים הפוליטיים והארגוניים באוכלוסייתה היהודית) לנוכח מדינה רבת-עוצמה (בעיניה), המסוגלת לומר לה "לא" ולמגר בתוך פחות משבוע ולבדה מספר צבאות ערביים חמושים היטב, ובעיקר לכבוש מחדש את ירושלים!
הכול מכירים את דבריו של דה גול מ- 27 בנובמבר 1968 :
"היו גם שחששו מכך שהיהודים, שעד אז היו פזורים, אך נותרו כשהיו תמיד, היינו עם עילית, בוטח בעצמו ושתלטן, לאחר התקבצותם במקום גדולתם בעבר, יהפכו לתסיסה עזה וכובשת את ייחוליהם הנרגשים שהשמיעו במשך אלף תשע מאות שנה."
ידוע כי המילים האלה ("עם עילית, בוטח בעצמו ושתלטן") עוררו מהומה רבתי בצרפת, בישראל ובעולם כולו!
למעשה, באמצעות המשפט הזה, נתן דה-גול לצרפת גושפנקא לחדש את מדיניותה האנטי-ציונית, שהיא צורה מודרנית של אנטישמיות, שעד היום עוברת כחוט השני בכל ממשלות צרפת, ימניות ושמאליות כאחד. בנוסף לכך, כיום מתרחשת פלישה מוסלמית ממשית לצרפת ולשאר מדינות אירופה.
האנטישמיות מרימה ראש, בעיקר מצד המוסלמים, לנוכח ההתעלמות של השלטונות בצרפת, דבר המעורר יהודים רבים בצרפת לחשוב ביתר רצינות על אפשרות של עליה.
עם זאת, כל המתואר למעלה, ממשיך להשפיע עליהם. לכן יש להתכונן לקליטתם, כדי לחולל אצלם תהליך השתחררות אמיתי מהשפעה זאת.
  "העליה של הבואינג"
האוכלוסיה היהודית בצרפת המונה 600,000 איש היא הגדולה בתפוצות, אחרי הקהילה בארה"ב.
קהילה זאת מורכבת מיוצאי אשכנז - אירופה המזרחית , מיהודים מצפון אפריקה (בעיקר מאלג'יריה) הפעילים במיוחד בקהילה, ומספר משפחות צרפתיות ותיקות, החיות בצרפת זה מאות בשנים. חרף מה שתואר קודם בנושא ה"פרנקו-יהדות", גדל מספר העולים מצרפת מדי יום, בגין הרדיפות המוסלמיות.
אך חווית השואה והגלות מאלג'יריה הופכות את האוכלוסיה הזאת למסתייגת מהתנסות נוספת בתהליכי הגירה טראומטיים. בנוסף לכך המדובר בעליה מארץ רווחה (כלכלית ותרבותית גם יחד), היכולה להרשות לעצמה לנסוע הלוך ושוב בין ישראל לצרפת.
זאת "העליה של הבואינג", כי יהודי צרפת אינם מצליחים להתמקם בארץ סופית במהירות.
הסיבות לכך עשויות להיות סיבות מעשיות (שוק העבודה מצומצם מדי בישראל, והשכר נמוך לפי אמות המידה הצרפתיות; רמת הלימודים בבתי-הספר נמוכה מזאת שבצרפת), אך גם פסיכולוגיות (התנסות מחדש בסירוס הסמלי, כפי שתואר קודם לכן).
כמו כל העולים האחרים, עובר העולה מצרפת שלבי קליטה קשים. אך הוא חווה אותם ביתר שאת כי מוצאו מעולם מתוחכם יותר, מאורגן ומסודר, פחות מחוספס, פחות "לוחמני". הוא גם יכול לשוב למולדת-האם שלו, כי ההוצאה על כרטיס טיסה אינה הוצאה גדולה מבחינתו.
מה הם השלבים הקשים?
מהר מאוד חווה העולה תחושות אבדן (ראה למעלה), זרות, בדידות, חסך רגשי. נפשית הוא חש אבדן- כיוון ומועקה (לעיתים בעלת גוון פאראנואידי); הוא מבולבל (חסר שפה), מדוכא, לפעמים עם נטיה קלה למאניה. לאחר זמן מה (די מהר אצל היהודי מצרפת), מציפים אותו עצב, נוסטלגיה לעולם אבוד.
בשלב זה אוחז בו הרצון לעלות על המטוס.
הוא חושב על אלה שנשארו מאחור, שחוו גם הם תחושת אבדן ונטישה, כאשר החליט לעלות, גם אם עזיבתו נחוותה לפעמים כהשתחררות ("היריב" הולך לו, כמו שעיר לעזאזל, הלוקח על עצמו את חטאי הקבוצה). הוא יודע שהם חשים דכאון ועוינות כלפיו. לעיתים הפרידה גררה בעקבותיה אצלם אבל פתולוגי, מה שמעורר רגש אשם ונרדפות אצל העולה.
הוא גם מתמודד עם תגובות הקולטים אותו בארץ. לרוב אוהבים בארץ את העליה בשל האידאל הציוני, אך לא אוהבים את העולה.
כל עוד נותרה העליה מצרפת מצומצמת, לא הפגינו הישראלים כלפיה תגובה פאראנואידית (בניגוד למה התרחש עם "הרוסים"). אך עליה זאת גדלה, העיתונות והממשלה מפרסמים זאת בראש חוצות, כי צרפת היתה, בשל מדיניותה העמומה כלפי ישראל, למדינה המערבית האנטישמית ביותר בעיני האוכלוסיה הישראלית (והאמריקנית). כך שהעולה מצרפת מתחיל אף הוא להתנסות בכאב בתגובות של שנאת זרים, של עוינות כלפיו. הוא חש שמתייחסים אליו כאל חפץ , שמקנאים בו (כי רואים בו "עשיר"!). תחושות קנאה ויריבות מבוטאות כלפיו.
למעשה, חרף מדיניותה האנטי ציונית של צרפת (ראה למעלה), ישראל תמיד "סגדה" לה, והישראלי מן השורה חש אכזבה אל מול העולה מצרפת, כפי שהרגיש מאוכזב מצרפת של דה גול.
   סיכום
בשל כל הסיבות שהועלו למעלה מתפתה העולה מצרפת לעלות שוב על מטוס הבואינג, והוא עושה כן באמתלה של "הסדרת עניינים שעדיין לא נפתרו בצרפת". אך הוא חוזר מהר מאוד כי אינו יכול עוד לשאת את צרפת, שהיתה ל"ערבית" מדי עבורו, צרפת שאין הוא מכיר עוד.
לפיכך, עליה זאת שונה מאוד ממה ידעו הישראלים עד עתה. שומה עליהם להשלים עם העובדה כי הנסיעות הלוך ושוב בין צרפת לישראל מאפשרות לעולה מצרפת להשתלב בהדרגה בארץ. אחרי מספר גיחות לצרפת, הוא מתחיל לחוש שנית את תחושות המשיכה לישראל, שהרגיש בעבר; הוא דובר עברית טוב יותר, למרות היעדרויותיו החוזרות ונשנות; זרימה מסויימת משתרשת בין עולמותיו הפנימיים והחיצוניים והפנמה איטית והדרגתית של מרכיבי תרבותו החדשה. למרות מראית העין, אף הוא הופך לישראלי.
אולם כמו "הרוסים" שקדמו לו, אין הוא מוכן לוותר על תרבותו הקודמת, והסופרים ראסין, ויקטור הוגו, מרסל פרוסט ובית האופנה דיור, עודם נקודות התייחסות חשובות עבורו.
ומדוע לא?
הדבר מאפשר העשרה הדדית בארץ, ביסוס תחושות הזהות הגמישה של ארצנו.
לסיום אביא את דברי הנביא ישיעיהו (פרק ס', פסוקים ד'-ה'):
"שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה. אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, כי יהפוך עליך המון ים , חיל גויים יבואו לך."
 
 
(1)GRINBERG León & Rebeca GRINBERG, Psychanalyse du migrant et de l'exilé,
PSYCHANALYSE,Césura Lyon Editions, France, 1986.
 
(2) POMMIER G., "Remarques sur la conception lacanienne de la structure psychotique (et quelques    unes de ses consequences)", in "1958-1993, L'abord des psychoses apres LACAN", Points hors ligne, 1994.
 
 

 

מילות מפתח למאמר זה:
הגירה    פסיכולוגיה של הגירה    עלייה מצרפת    פסיכולוגיה    ישראל פלדמן