היחסים בין פסיכולוגיה לבין אימון: לקראת פסיכולוגיה חדשה


מאת :ליסה גרוסמן, פסיכולוגית חינוכית ומאמנת אישית

נפגשתי לראשונה עם עולם האימון לפני 15 שנה, בעודי עובדת בשירות הפסיכולוגי החינוכי. האנרגיה והאקלקטיות של הגישה האימונית דיברו אלי. התחלתי לשלב את ארגז הכלים מעולם האימון האישי בעבודתי. לא ידעתי אז שאהפוך את ארגז הכלים לייעוד חיי - הן כפילוסופיה טיפולית והן כדרך חיים. ב-25 שנים האחרונות שיטת האימון האישי מהווה אופציה לטיפול פסיכולוגי עבור אנשים שרוצים להשתנות ולצמוח. ההצלחה של שיטת זו הינה ביכולתה לשרת אנשים שרוצים לא רק להעלים סימפטומים, אלא גם להגיע לתפקוד מקסימאלי ומיטבי.
מטרת מאמר זה הינה להבהיר את נקודות המפגש בין פסיכולוגיה ואימון ולהראות כיצד הם משלימים אחד את השני. על מנת לעשות זאת, אחקור את מקורות האימון, אדגיש את  הדמיון והשוני בין אימון לבין טיפול פסיכולוגי, ואציג את הצמיחה של דיסציפלינות חדשות המשלבות טיפול פסיכולוגי ואימון אישי. אני רואה חשיבות רבה בחקירה מעמיקה של תכני האימון ובסקירת האפשרויות העומדות בפני פסיכולוגים שרוצים ליהנות משני העולמות. לדעתי סקירה זו, תוכל לעזור לתרפיסטים מתחומים טיפוליים שונים להבין כיצד ניתן לשלב את יתרונות האימון עם שיטות טיפול אחרות, מבלי לפגוע בייחודיות של הגישות הטיפוליות הללו.
אתחיל עם תיאור הסיטואציה הבאה: "דר' תרפיה" ו"גב' אימון", מגיעים למשרד לייעוץ נישואין. המפגש ביניהם יוצר זיקוקים. דר' תרפיה מבקר את הגישה הבלתי פורמאלית ואת השכלת ה"בן לילה" של גב' אימון. גב' אימון מתלוננת על הגישה הפורמאלית הקשיחה של דר' תרפיה, ועל נטייתו לראות פסיכופתולוגיה בכל מקום. בעקבות כך, צצים ועולים הנושאים העמוקים יותר. דר' תרפיה מתנגד לאורח החיים הקליל יותר של גב' אימון: אימון באמצעות הטלפון, מפגשים בבתי קפה וזרימה כספית המעוררים תמיהה וקנאה גם יחד.גב' אימון מסתירה תחושת נחיתות ומפחדת שאולי נטלה על עצמה יותר מדי עם חלק מלקוחותיה. כמו כן גב' אימון תוהה אם לא חסר לה ידע נוסף שיעלה אצלה את רמת המקצועיות (2007Skibbins, ).
האם ניתן להציל את הנישואין האלו?...
המאבק המתקיים בין עולם האימון לעולם הפסיכותרפיה הינו עמוק וממושך ומתקיים מאחורי הקלעים באופן תמידי. קיימת נטייה של תרפיסטים להטיל ספק במקצועיות של מאמנים וביעילות של אימון לאורך זמן, ונטייה של מאמנים לצייר תרפיסטים כבעלי גישות מיושנות וטיפולים שאינם רלוונטיים לאדם המודרני. אימון מכונה על-ידי אנשי מקצוע רבים בעולם כמקצוע "פרוץ", בו כל אדם בעל מעט ניסיון ומעט שעות לימוד, יכול להדפיס כרטיס ביקור ולגבות מחיר של מטפל בעל 10 שנות ניסיון Grant & O'Hara, 2006)). לפיכך, ההתפרצות של שיטה זו עלולה להרתיע אנשים שהשקיעו את רוב שנות חייהם בלימודים ובהתמחות.
מנקודת מבטי האישית כפסיכולוגית שפועלת הן כמאמנת והן כפסיכולוגית שנים רבות, חשוב שפסיכולוגים יבינו כי שיטת האימון אינה אופנה חולפת – היא קיימת ומתפתחת, ומושכת פסיכולוגים רבים לתוך שורותיה. לפי Williams and Davis, מחברי "Therapist as Life Coach" (2007), יותר מ20% מהפסיכותרפיסטים היום בארה"ב משלבים כלים של אימון אישי עם טיפול, מכיוון שהם מוצאים באימון השלמה לטיפול. 
מהו אימון אישי?
אימון הינו תופעה של המאה ה-21, אך שורשיו קיימים זה זמן רב. אפלטון היה הראשון להציג את כוחו של האימון. בדיאלוג "MENO" הוא מסביר כיצד ניתן ללמד עבד תיאוריות מתמטיות מורכבות בדרך של שאילתות ותשאול עוצמתי (Plato, 1981, c1956). מאמן ("Coach") לאורך שנים היה כמדריך רוחני ( Mentor), המלווה את תלמידיו בתהליך של גילוי, רפלקציה, וניתוח באמצעות דיאלוג אימוני.
ניתן לראות כי השורשים הפסיכולוגיים של אימון נובעים ממספר מקורות (Palmer & Whybrow, 2007). ראשית כל, מאפייני האימון ניכרים באוריינטציה של Adler ( 1927) כמחנך אישי ובעידוד של Jung (1933) את לקוחותיו לערוך בקרה אחר חייהם (""life reviews). Maslow (1954) מהווה דוגמא חשובה נוספת, בין אם זה בהתייחס לסולם הצרכים שלו, לשימוש  במושגים כגון "אנשים בעלי מימוש עצמי", "Being", ו"Becoming" ובין אם זה בהתייחס לחקר האישיות הבריאה של אנשים שכינה אותם "מממשים עצמאיים" המחפשים צמיחה פסיכולוגית והשגת הפוטנציאל האנושי. התורם העיקרי לפילוסופיה ולפסיכולוגיה של אימון הינו  Rogers (1951), שהציע כי אנשים מונעים באופן טבעי על ידי הנטייה להגשים את עצמם. בעקבות כך, שיטת האימון האישי אימצה את הנחת היסוד של Rogers כי  טבע האדם הינו לפעול מתוך המוטיבציה להתפתח לעצמי הטוב ביותר.
ניתן להגיד כי אימון כמקצוע ולא כשיטת טיפול, צמח יותר מעולמות העסקים והספורט. הספר הראשון על אימון היה "The Inner Game of Tennis: The Classic Guide to the "Mental Side of Peak Performance של Gallwey (1972). המושג של ה"משחק הפנימי" נוצר על ידיו כדרך לעזור לאנשים להשיג מצוינות בכל תחום, החל מספורט ועד לניהול בעולם העסקים. Gallwey,  הציע לספורטאים להיעזר בטכניקות לחיזוק העולם הפנימי, כגון דמיון עצמי ודבור חיובי, לשיפור המשחק החיצוני. הוא  השתמש במשחק הטניס, כמטפורה לחיים והחל לפתוח סדנאות בשם "סדנאות המשחק הפנימי"' שמשכו מנהלים בכירים מכל העולם. תלמידו Whitmore ((1992 כתב את הספר הראשון על אימון כמקצוע, עם מיקוד באימון עסקי.
תרומה נוספת לאימון נובע מתנועת ה- Human Potential Movement (HPM) שצמחה מהתהפוכות הסוציולוגיות הפוליטיות והפילוסופיות של שנות ה-60. Spence (2006) ציין כי תנועת ה-HPM, שהתבססה על גישות הפסיכולוגיה האקסיסטנציאלית והאקלקטית, עודדה אנשים להתנסות במתודולוגיות של עזרה עצמית - self help ולמצוא דרכים להגדרה עצמית. הפילוסופיה האימונית נובעת מגישה זו, אשר לפיה "מה שעובד, הוא מה שחשוב". הגישה האנטי אינטלקטואלית של HPM נתנה לגיטימציה ליוצרי האימון לאמץ טכניקות ממקורות רבים מבלי הצורך לדאוג יותר מדי לגבי הוכחה אמפירית מדעית (Palmer & Whybrow, 2007). זו היתה לפי Spence הסיבה שגם הובילה לדעיכתה של HPM בשל העדר מחקר שיצר Evidence-Base אמין למודלים עליהם התבססה התנועה.
השרביט של יצירת האימון האישי עבר מידיהם של מאמנים עסקיים לשני חלוצי שיטת האימון האישי לחיים:Leonard, יועץ כלכלי ומייסד  "Coach University", ו Whitworth, מייסדת The Coaches Training Institute (Skibbins, 2007). שניהם פתחו בתי ספר לאימון ראשונים ב-1992 ומאז לימודי אימון מגיעים לאלפי אנשים בכל העולם ללא תנאים מקדימים. Leonard,  שילב טכניקות הומניסטיות עם כישורי הקשבה רוג'ריאניות לשיטה המשלבת תשאול, ייעוץ, קביעת מטרות ואחריות מעשית. Whitworth,  שיתפה פעולה עם אחד מלקוחותיה, Kimsey-House, היא - מנהלת חשבונות והוא - שחקן, ביצירת הבסיס התיאורטי לאימון אישי קו-אקטיבי, ועימו הספר "אימון קו-אקטיבי" המשרת כתנ"ך של הגישה האימונית. ניתן לראות את ההתפתחות של אימון כמקצוע בשנים האחרונות כמטאורית. בתקופה בו מימוש הפוטנציאל האישי נחשב לערך עליון, לא מפתיע שנולדה תעשייה משגשגת מסביב למטרה של השגת יעדים למטרת העצמה אישית היוצרת שוק גלובלי בעל ערך של שני ביליון דולרים בשנה (Kauffman, 2006).
אז מהו האימון האישי, שמושך תשומת לב כה רבה? מהו המקצוע המדובר שמתפתח לנישות רבות ומגוונות כל-כך כגון אימון בריאותי, אימון כלכלי, אימון ADD,אימון משפחתי, אימון מערכות יחסים וכיוצא בזאת? אימון הוא קשר עוצמתי בין מאמן ומתאמן שמאפשר למתאמן להגיע לשינויים חשובים בחייו (1998Whitworth, Kimsey-House, & Sandahl, ). אימון מתמקד ביצירת אסטרטגיות להתנהלות יעילה (doing) בחיי היומיום ובמקביל בהשגת יעדים פנימיים תוך אישיים (being). הנחות היסוד המרכזיות של אימון אישי הן שהלקוח הינו בעל משאבים אישיים תקינים, שהוא מוכן להתחייב לשינוי באופן ההתנהלות של חייו, ולשאת באחריות מעשית לשינוי בדרך פרו-אקטיבית. לשם כך, המאמן ממקד אותו בתהליך של גילוי עצמי, זיהוי ערכים ותפיסות, קביעת מטרות, סיעור מוחות ותכנון פעולות. הוא עוזר לאדם המודרני הטובע בדרישות וגירויים רבים להגדיר את סדרי העדיפויות שלו, ולחיות על פיהם, על מנת להגיע לתחושת חיות ורווחה אישית (well being).
מה משותף לפסיכולוגיה ולאימון?
הן פסיכותרפיה והן אימון מבוססים על יצירת אמון הדדי שמטרתו בניית "יחסי עבודה" פתוחים (2006Bluckert, ). כך ניתן לראות כי מערכת היחסים בין המאמן והמתאמן נחשבת כאלמנט החשוב ביותר בהצלחת האימון. באופן דומה לכך, Rogers, בספרו "תרפיה ממוקדת לקוח" (1951), הגדיר תרפיה כמערכת יחסים בה הלקוח מתפתח במסגרת השותפות עם המטפל. המטפל מאפשר את הצמיחה הזאת באמצעות מתן "מרחב בטוח" והתייחסות חיובית ללא תנאים (1961;1951 Rogers,). ואכן, יצירת המרחב הבטוח הינו רכיב עיקרי הן בטיפול והן באימון. באופן ספציפי, מפגש אימון מתקיים במסגרת מערכת יחסים המבוססת על אמון הדדי, פתיחות, ואותנטיות. מהמקום הבטוח ניתן לאתגר את הלקוח לעשות יותר ממה שהוא חושב שהוא יכול לעשות.
באופן כללי, מטרתם של שני המקצועות הינה לעזור למתאמן, ללקוח או למטופל להגיע לרמת תפקוד גבוהה יותר, תוך העלאת המודעות למכשולים. כמו בטיפול פסיכולוגי, המאמן עוסק בגילוי של מעצורים המחבלים בהשגת מימוש עצמי ואיזון רגשי. גישת האימון האישי מכוונת, הן לשינויים קוגניטיביים והן לשינויים התנהגותיים. המאמן בודק תפיסות, אמונות ומחשבות שליליות בדרכים הדומות לגישות קוגניטיביות, ומלווה אותו בתהליך התמרת פרספקטיבות שיובילו ליישום קונקרטי. טכניקות אימוניות כגון שיטת "אילוף שדונים"
   (Carson, R., Rogers, N., 1990)  ו"איזון פרספקטיבות" (Whitworth, Kimsey-House, & Sandahl, 1998), מאפשרים ללקוח לחקור את תהליכי החבלה העצמית.
בשני העולמות, אימון וטיפול, קיימת הקבלה בשימוש בכישורים טיפוליים בסיסים כגון הקשבה עמוקה, שיקוף מסגור ושאלות עוצמה (Whitworth, Kimsey-House, & Sandahl, 1998). הקשבה עמוקה וממוקדת הינה הבסיס של קשר טיפולי/אימוני כאחד. המטפל/מאמן הינו קשוב לא רק לתוכן של הנאמר, אלא גם לניואנסים בטון הדיבור, לאנרגיות ולמה שלא נאמר במפורש. הקשבה עמוקה זו מאפשרת העמקת הקשר האמפאתי ומעצבת את היחס הטיפולי/אימוני.
נקודת דמיון נוספת מתייחסת לקווים האתיים הברורים בשני המקצועות. מאמנים עובדים על פי קוד אתי מקצועי, כפי שנדרש על ידי גופים מקצועיים הקובעים את הסטנדרטים האתיים של מאמנים, כגון ה International Coach Federation (ICF) ולשכת המאמנים הישראלית. המצב בתחום האימון שונה היות וללשכת המאמנים וגם ל ICF אין סמכות של גוף יציג להעניש ו/או לקבוע סטנדרטים להסמכה. כך שלמעשה מאמן אינו מחויב בהכרח לקוד אתי. באוסטרליה נעשה בימים אלה (באונ' סידני) מאמץ לקבוע ספר סטנדרטים שיגדיר את מקצוע האימון והכללים המחייבים לעוסקים בו ובכך יסדיר את מקצוע האימון באוסטרליה.
קיימים קווים ברורים של גבולות האימון: "על המאמן החובה לראות את התמונה הגדולה, לראות את הסיכון הפוטנציאלי הטמון באימון כאשר נדרש (מאמנים באים ממגון רב של רקעים ולרבים מהם אין כל הסמכה רלוונטית או רקע במקצועות טיפוליים. דבר זה מונע אפשרות מעשית של של יכולת איבחונית אשר מאפשרת הפניה.זאת במיוחד לאור מחקרים שמצאו במדגמים של מתנדבים למחקר של Life Coaching 52% בעלי רמות גבוהות של מצוקה נפשית (Green, Grant & Oades, 2006)טיפול פסיכולוגי ולשוחח על כך בגילוי לב עם הלקוח". (אימון קו-אקטיבי, 2006 עמ' 220). לסיכום, ניתן לראות כי אימון דומה לטיפול בחשיבות עיצוב מערכת יחסים הבנויה על מתן מרחב בטוח לרפלקציה וצמיחה, בכוונה להביא אדם לשינוי תפיסתי והתנהגותי, בשימוש בכישורים טיפוליים בשיחה האימונית, ובהצמדות לקוד אתי. 
מה ההבדלים העיקריים בין טיפול ואימון?
כיוון שקיימות מספר רב של גישות פסיכולוגיות, לא ניתן לעשות השוואה כללית בין פסיכולוגיה לבין אימון. לכן, בחרתי להתייחס בקטע הבא לטיפול פסיכולוגי מסורתי ארוך טווח, בהשוואה לאימון אישי לחיים – Life Coaching. בנוסף, אדון בקשר בין גישות פסיכולוגיות יישומיות לבין אימון ובתרומתן המיוחדת למקצוע האימון.
ההבדלים בין אימון ובין טיפול פסיכולוגי מסורתי ארוך טווח, המצוטטים ביותר הם להלן:
אימון מתמקד בהווה ובעתיד וטיפול פסיכולוגי עוסק בעבר – בתרפיה מסורתית, הדיאגנוזה הינה חשובה למציאת פיתרון הבעיה. הם מחפשים את הסיבות לבעיות הנוכחיות וה"למה" של החיפוש הוא מרכזי לגילוי השינוי. לעומת זאת, המתאמן הפוטנציאלי אינו מעוניין בחקירת העבר או בדיאגנוזה. הוא מגיע לאימון על מנת להתמקד בהווה ובעתיד. האימון יכול להתחיל ללא ידע קודם לגבי עברו של הלקוח.במפגשים הראשוניים המתאמן מוזמן לשתף את המאמן ברקע היסטורי, אך המאמן אינו חייב להעמיק בפרטים. הוא מניח שהמתאמן כבר מכיר את סיפוריו ולכן אינו מרוויח למידה חדשה מנבירה בהם. המאמן נדרש לרסן את סקרנותו על מנת לעזור ללקוח להגיע לשורה התחתונה. הוא עשוי להשתמש בכישור בשם "התערבות פעילה", ולעצור את הלקוח באמצע גלילת סיפור:  "אני לא צריך לדעת עוד. אני יודע כמה זה חשוב לך... מה אתה רוצה וכיצד אתה רוצה להשיג את זה?". ההוא מרשה לעצמו "להזיז" את המתאמן ממיקוד בסיפור למיקוד במטרות מבלי לחשוש מפגיעה רגשית. לעיתים המאמן נדרש גם הוא קצת לחפור בעבר על מנת לגלות דפוסים וסכמות החוזרות אצל המתאמן.
חשוב לציין שהנטייה של הפסיכולוגיה להתמקד בעבר, נכונה בעיקר בהתייחס לפסיכולוגיה קונבנציונאלית. תרפיות ממוקדות כגון טיפול קוגניטיבי- התנהגותי, תרפיה התנהגותית, ופסיכותרפיה ממוקדת טווח קצר, מתמקדות בהסתכלות על דפוסי חשיבה והתנהגות עכשוויים. תרפיות אלו, בדומה לאימון, עוסקות בתהליך התחזקות הלקוח דרך הקניית הכלים לעידוד עזרה עצמית פרו-אקטיבית. אם כך, אין פלא שפסיכולוגים בעלי גישות יישומיות נמשכות לאימון יותר מפסיכולוגים בעלי גישות מסורתיות. 
אימון מכוון לאנשים בעלי תפקוד גבוה, לעומת טיפול פסיכולוגי המיועד לאנשים בעלי מצוקות רגשיות ופתולוגיות. (כפי שציינתי קודם בפועל רבים הפונים לאימון נמצאים בקבוצה הנקראת לחוצה אבל מתפקדת. למעשה הלקוחות המגיעים לאימון נמצאים בתחום הרבה יותר אפור מהחיתוך של קליני ולא קליני (Grant, 2007) )טיפול פסיכולוגי מסורתי מתבסס על המודל הרפואי. ללא קשר לאוריינטציה התיאורטית של הפסיכולוג (מערכתית, קוגניטיבית, דינאמית, התנהגותית), פסיכולוגיה כמקצוע מתמקדת, הן במחקר והן באוריינטציה הטיפולית, בתיקון מצוקתו של ה"פציינט" . לעומת זאת, אימון עובד הכי טוב כאשר הלקוח מתפקד ברמה גבוהה, מעוניין בצמיחה ובהעצמה אישית ובעל מוטיבציה ויכולת לשנות הרגלים בטווח המיידי. השפה של האימון מייצגת את הנחת היסוד שהלקוח הינו "שלם" ואין מה לתקן.
בד"כ הקשיים המפריעים ללקוחות אימון, אינם חמורים עד כדי חבלה בתפקוד אפקטיבי שלהם בחיי היומיום. יוצא דופן הוא עולם האימון לבעלי הפרעות קשב וריכוז. בנישה זו של אימון, הפונה לאנשים בעלי קשיים בתפקודי ניהול עצמי, עלולים להגיע אנשים בעלי קשיי תפקוד משמעותיים. מאמנים העוסקים באימון בעלי לקויות למידה וקשב משלבים טכניקות המבוססות בפסיכולוגיה קוגניטיבית התנהגותית ותרפיה התנהגותית לשיפור השליטה העצמית של הלקוח. רוב המתאמנים בעלי קשיים תפקודיים מטופלים בו זמנית על-ידי פסיכיאטרים, עברו טיפול פסיכולוגי בעבר או נמצאים בטיפול בו-זמנית עם האימון. 
פסיכולוגים בד"כ עוסקים ב "טיפול עמוק" מבחינה רגשית, לעומת האימון שהינו שטחי ונמנע מטיפול בבעיות רגשיות. אחת המטרות של טיפול פסיכולוגי הינה לעזור ללקוח להתבטא באמצעות אפקט המתאים למצב ולחוות תגובות רגשיות, אדפטיביות ויעילות. התרפיסט המצוי נותן מקום רב לשחרור רגשי ולחקירת המקור של ההבעה הרגשית. הוא מייצר מרחב שתומך ומכיל את חייו הפנימיים של המטופל.
אימון אינו מתעלם מהתחום הרגשי, אך גם לא מתמקד בו לאורך זמן. למרות שלקוחות מגיעים לאימון כדי לשנות הרגלים ולהיות בעשייה, הם גם זקוקים לשחרור רגשי מידי פעם, על מנת להגיע לביטוי עצמי מלא. כלי אחד באימון לשחרור רגשי הינו תהליך "ניקוי השולחן" (Whitworth, Kimsey-House, & Sandahl, 1998). אם מתאמן מתחיל להתלונן על תחושות מצוקה, המאמן מאפשר לו "לנקות שולחן", לשחרר את מה שמפריע לו. עם זאת, המאמן יגביל את השחרור הרגשי של הלקוח וימקד אותו דרך שאלות כגון: "במה היית רוצה להתמקד בפגישה - הנושא שדיברת או נושא אחר? מה הבחירה שלך".
בגישת האימון הקו-אקטיבי, קיים מקום חשוב לגילוי וביטוי רגשות הלקוח. לפי ויתוורת' (2006), תפקיד המאמן הוא לזרום עם הלקוח גם כאשר עולים רגשות עמוקים. המאמן צריך "להיות עם" (to be with) הלקוח בהקשבה מלאה, בלי לשאול שאלות ניתוחיות, או לחפש מהיכן עלו רגשות אלו. תפקידו הינו להיות סקרן לגבי המשמעות של הרגש עבור הלקוח בזמן הנוכחי. אימון תהליכים (process coaching), כפי שהוא נקרא בגישת האימון הקו-אקטיבי, עוסק בהעצמת תהליכים רגשיים כדרך להעמיק את תחושת ההוויה. המאמן מעודד את ההוויה הרגשית כחלק אינטגראלי של התהליך האימוני ומתמקד ברגשות הלקוח במטרה לסייע ללקוח ליצור עולם פנימי מלא ועשיר.לאחר אימון תהליכי, המאמן מקדם את הלקוח ללמידה ועשייה:  "מה אתה לומד מזה? איזו תפיסה נוצרה לך מהחוויה? כיצד תתרגם זאת ליצירה וביצוע?". אם המתאמן מגלה נטייה לשהות (שוב בהעדר יכולות דיאגנוסטיות יכולת ההפנייה והאיבחון של רוב המאמנים לוקה בחסר)(Spence, Cavanagh & Grant, 2006) בתחושות שליליות, חובת המאמן להפנותו למטפל מתאים. לסכום,  באימון אישי קיימות טכניקות המאפשרות העמקה מסוימת בעולם הרגשי. יחד עם זאת, המתאמן אינו מגיע לאימון למען תמיכה רגשית. הוא מצפה מהמאמן לזעזע את עולמו ולהצית את התשוקה הטמונה בו לחיות את חייו אחרת. הוא מקבל את ההזזה של המאמן מהמקום הרגשי, שהרי זו הסיבה שבגללה פנה למאמן ולא לפסיכולוג.
גמישות מול פורמאליות – בהשוואה לטיפול, באימון קיימת גמישות יתרה במערכת היחסים של המאמן-מתאמן, בגישה השיווקית, ובמסגרת של המפגשים. ביחס מטפל-מטופל, המטפל נחשב כמומחה והכוח בידי המטפל. לעומת זאת, בשפה האימונית, הקשר בין המאמן והמתאמן הינו "שותפות", והכוח נמצא ביד המתאמן. הקשר בין המאמן למתאמן נוצר בתהליך   "עיצוב השיתופיות (designed alliance)" (וויתוורת', 2006), בו המאמן והמתאמן מעצבים ביחד את האופי הייחודי של היחסים ביניהם. בתהליך עיצוב השיתופיות, המתאמן מתבקש להבהיר את ציפיותיו, ולתכנת את המאמן בדרך המתאימה לו, לפי צרכיו האישיים. לדוגמא, מתאמן מתבקש להגיד למאמן איך הוא היה רוצה שהמאמן יפעל כאשר הוא (המתאמן) תקוע, ואינו מבצע את משימותיו. בד בבד, המאמן מגדיר את הגבולות והציפיות של האימון, ומבהיר למתאמן שהוא אחראי ליצירת האג'נדה של המפגשים ולביצוע משימות באופן עקבי. כמו כן, המאמן מסביר שמותר למאמן לפטר את המתאמן – או להפך – בכל עת, אם אין התקדמות לפי הציפיות. תהליך תיאום הציפיות ההדדי מאפשר למתאמן שליטה שווה במערכת היחסים. תפקיד המאמן הינו להיות שקוף, לשאול שאלות ללא מתן ייעוץ, ולהיות פרטנר ב"ריקוד". המאמן והמתאמן לומדים "לרקוד" ביחד כאשר תפקיד "המוביל" עובר בין אחד לשני באופן טבעי.
מאמנים רבים מרגישים בנוח לשתף את הלקוח בפרטים לגבי חייהם האישיים ולשלוף סיפורים אישיים לטובת הלמידה של הלקוח. בתום תהליך האימון, מתאמן יכול להפוך לחברו הטוב של המאמן, דבר שאינו מתרחש בדרך-כלל במסגרת הטיפולית הקלאסית. בנוסף, במהלך האימון, יכול המאמן להציע למתאמן ללמוד את שיטת האימון בעצמו, במסגרת חיפושו למימוש מקצועי. תוך זמן קצר, המתאמן אף יכול להפוך להיות קולגה של המאמן.
באימון קיימות גישות שיווקיות גמישות ופרו-אקטיבית, זאת לעומת הגישות השיווקיות ה"רכות" יותר בעולם הטיפולי. בתוכניות להכשרת מאמנים ניתן מקום מכובד לנושא של שיווק. מאמן לומד למצוא לקוחות בכל מקום, לערוך שיחת אימון לדוגמא לאנשים הפונים עליהם לטעימה של אימון אישי .
אימון אישי יכול להתקיים במקומות שונים ולפרקי זמן מגוונים. מפגש אימון יכול להתקיים בכל מקום שמרגיש נוח למאמן ולמתאמן, כגון בתי קפה, בית הלקוח או בטלפון. כמו כן, משך הזמן של מפגש יכול לנוע בין מספר דקות, אם המפגש הוא טלפוני, לבין שעה ויותר. ההחלטה לגבי מיקום ואורך המפגש נקבעת בתהליך עיצוב השיתופיות, במטרה להתאים את הלוגיסטיקה לצרכים האינדיבידואליים של הלקוח ושל המאמן. הגמישות ביחס האימוני, באופן השגת לקוחות ובצורות המפגש, משדרים ללקוח שאימון הינה גישה המתאימה את עצמה לצרכי הלקוח והמאמן גם יחד.
ההכשרה באימון קצרה מאד בהשוואה למסלול לימודים אקדמאיים והתמחות ארוכי טווח של פסיכולוגים . המאמן המצוי לומד אימון במשך שנה עד שנתיים. לימוד אימון אישי מתאפשר במסגרות פרטיות בעיקר, אך היום מרבית האוניברסיטאות מכניסות אימון לתוכניות השתלמויות, עבודה סוציאלית, מנהל עסקים ועוד. קורסי אימון אינם קיימים עדיין כחלק מתכנית לימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון, אך להערכתי זה רק עניין של זמן. ישנם מספר גדל של אוניברסיטאות בחו"ל המציעות לימודי אימון לתרפיסטים במסגרת תואר שני (כיום קיימות שתי תוכניות לתואר שני בפסיכולוגיה אימונית, באונ' סידני ובאונ' איסט לונדון. כמו כן יש שלושה מסלולים לדוקטורט: בשתיים הראשונות ובאוניברסיטת הסיטי בלונדון).
 

מאמנים אינם נדרשים להעמיק יותר מידי בתיאוריה. המיקוד בלימודי אימון, הינו על רכישת כלים אמוניים ותרגולם באופן חוויתי. עם זאת, לאחרונה קיים טרנד לכלול קורסים ביסודות הפסיכולוגים של אימון, בתוכניות ללימודי אימון (קיים כיום תהליך של התבגרות במקצוע האימון בעולם מתוך הבנה שחובה לשלב מחקר לקידום ידע מבוסס. קיימים גופי מחקר העוסקים במחקר ספציפי בתחום האימון, הוקמה קבוצה בתוך ה BPS המתמקדת בפסיכולוגיה אימונית, יש כנסים מדעיים וקיימים מספר כתבי עת מדעיים המפרסמים מחקרים העוברים תהליך של הערכה). העובדה שגישת האימון קצרה ואינה מבוססת על לימודים אקדמאיים, אינה מפריעה לאנשים לפנות למאמנים המציעים פגישות הדגמה, גמישות בפורמט המפגשים ולווי בפתרון בעיות חיים בטווח המיידי.

 הפתרון לקונפליקט – מיזוג הגישות
במפגש האחרון של קורס אימון לפסיכולוגים אותו אני העברתי במסגרת השירות הפסיכולוגי, שאלתי "מה ההבדל בין אימון לבין טיפול?" בין התשובות שקיבלתי היו: "באימון יוצאים עם מטרה, משהו ביד"; "אימון ממשיך איפה שפסיכולוגיה מסתיימת, כמו השלמה לטיפול"; "אימון מעצים אותי ונותן לי אנרגיה מחודשת"; "באימון אני מאתגרת את עצמי כל יום לעשות את מה שאני מבקשת מהלקוחות שלי – אני משפרת את חיי ועוברת מטמורפוזה". העולמות של פסיכולוגיה ואימון מתקרבים בעקבות הגילוי של פסיכולוגים רבים שהגישות בעצם משלימות אחת את השנייה.
בהתאם לכך, בסקר (Whybrow, A. and Palmer,S. 2006) המופיע בכתב-העת Study Group of Coaching Psychology (SGCP) דווח על 28 מודלים משולבים של פסיכולוגיה ואימון הנמצאים בשימושם של פסיכולוגים מאמנים. בין המתודולוגיות המשולבות קיים ייצוג של גישות פסיכולוגיות רבות, החל הגישה הפסיכו-דינאמית, הגישה המולטי-מודלית, גישת הגשטלט, ועד לגישה הקוגניטיבית-התנהגותית. דוגמא מעניינת של שילוב בין גישות הינה אימון פסיכו-דינאמי. אימון דינאמי מתמקד בהשפעת תת המודע על ההתנהגות של היחיד או של ארגון. מפגשי האימון פחות מובנים, על מנת לאפשר זרימה של תהליכים רגשיים. המאמן יציע השערות לגבי שורשי קשייו של המתאמן, ויעזור לו להבין ולהתמודד עם המניעים הנובעים מתת המודע
Whybrow, A. and Palmer,S. 2006)).פסיכולוגיה אימונית (Coaching Psychology) כדיסציפלינה נוצרה ב-2002, במטרה לבנות שיטה מדעית של אימון המבוססות על מודלים פסיכולוגיים המושרשים במחקר אמפירי .
Grant (2001), מנהל היחידה לפסיכולוגיה אימונית באוניברסיטת סידני, מגדיר את הפסיכולוגיה האימונית כגישה אימונית המשלבת התאמה סיסטמאתית של מדעי ההתנהגות למטרת העצמת איכות החיים. עקרונות היסוד כוללים שימוש במודל לא פתולוגי; מיקוד ביצירת פתרונות במקום בהבנת מקור הבעיה; שימוש במשאבי המתאמן למציאת פתרונות; וקביעת מטרות ספציפיות וברורות, עם ציפייה שהמתאמן יבצע את המשימות מחוץ למסגרת הפגישה באופן פרו-אקטיבי. יתר על כן, Grant (2001) ופאלמר (2007) מציגים מודל פסיכולוגי-אימוני המבוסס על מודל קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד פתרון. אימון במודל המשולב מקנה ללקוח כלים קוגניטיביים המאפשרים לו להתנגד למחשבות פסימיות, לעשות ניתוח של רווח מול הפסד של סכמות, לדמיין מצבים עתידיים ולהיעזר בדבר פנימי חיובי באופן עצמאי . למרות שמאמנים שהם אינם פסיכולוגים גם משתמשים בטכניקות אלה באימון אנשים בעלי רמת תפקוד טובה, הפסיכולוג האימוני עשוי להשתמש בכלים בצורה שיטתית, לאימון אנשים ברמות תפקוד שונות. 
לפי Kauffman (2006), חוקרת ומנהלת היחידה לפסיכולוגיה אימונית בבי"ס לרפואה של (מנהלת מרכז המחקר לפסיכולוגיה חיובית ואימונית בבית חולים מקלין המסונף לפקולטה לרפואה בהארוורד) אוניברסיטת הארוורד, פסיכולוגיה חיובית מהווה את המסגרת התיאורטית והאמפירית הטובה ביותר לאימון, והיא ה"מדע בלב האימון". פסיכולוגיה חיובית הינה החקר המדעי של תפקוד אנושי מקסימאלי. היא מתעניינת בחוזקות ובערכים של האדם הממוצע ובהערכת רגשות חיוביים כגון: אושר, אופטימיזם, אהבה ותשוקה. הטכניקות שנוצרו על מנת להגדיל רגשות חיוביים, מבוססות על מחקרים המוכיחים את הקשר בין רגשות חיוביים לבין שיפור הרווחה והתפקוד החברתי. מעבר לכך, הפסיכולוגיה החיובית שואפת להבין את החוויה האנושית במלואה, החל מאבדן ומצוקה ועד בריאות, וספוק. הנחת יסוד בגישה זו הינה שהשגת איזון רגשי תלויה בהחלטה של היחיד להיות קשוב באופן מלא למתרחש מסביבו, ו "להיות בזרימה של החיים" (being in the zone)  (Csikszentmihalyi, M., 1990). מחקרים שנערכו בשלושים השנים האחרונות העוסקים בחיפוש הסיבות לאושר האדם, מראים כי גורמים חיצוניים כגון השגת הצלחה מקצועית וסטאטוס כספי יציב חשובים פחות מגורמים פנימיים – הדרך שבה האדם מבין וחווה את עולמו (Shwartz & Strack, 1999)למחקרים אלה השלכות משמעותיות עבור אימון אישי. אימון עוסק בהנעת אנשים לחיות בסנכרון עם ערכים וחזון חייהם, ולבצע בחירות שיהפכו את חייהם למלאי סיפוק. המאמן מקנה למתאמן כלים המאפשרים העמקת הלמידה על חייו וקידום פעולותיו לקראת השגת אושר פנימי (1998Whitworth, Kimsey-House, & Sandahl, ).
Seligman,  נשיאה לשעבר של ה-APA ואבי הפסיכולוגיה החיובית, יצר שיטה בשם AHC – Authentic Happiness Coaching, המשמשת כיום כמודל האימוני של הפסיכולוגיה החיובית (2006 Kauffman,). מאמנים פסיכולוגיים בשיטה זו מעריכים את תחומי החוזק של הלקוח באופן שיטתי, ומלמדים את הלקוח להיעזר במשאבים שלהם ליצירת חיים בעלי משמעות אישית. קיימים 24 חוזקות עיקריות, המאורגנות לפי קטגוריות, כגון אומץ, צדק, אינטליגנציה חברתית וידע (2006 Kauffman,). מאמן AHC בוחר בין מגוון תרגילים שמטרתם להגביר תחושות חיוביות.
מטרתה המשותפת של פסיכולוגיה אימונית וחיובית הינה ליצור שפה פסיכולוגית חדשה המבוססות על משאבים חיוביים, חוזקות ותפיסת האדם בשלמותו, ושמהדגש על שאלות המתמקדות בפתרונות ולא בבעיות (Grant & O'Connor, 2010).  גישות אלו מציעות שנרכיב "משקפיים שונות" להבנת ההוויה האנושית (Palmer & Whybrow, 2007). תומכי הפסיכולוגיה האימונית והחיובית מאמצים את השערתו של Rogers ופסיכולוגים הומניסטים אחרים כי אנשים מונעים על-ידי הצורך להגשמה עצמית. לפיכך, מודל ממוקד לקוח העוסק בלווי בתהליך ההגשמה משרת את הנטייה הטבעית של האדם.   התזה המרכזית של כל הגישות האימוניות הינה, שעלינו להתרחק מהבנת החוויה האנושית כמשהו שניתן להכניס לקטגוריות דיכוטומיות של בריא ולא בריא, ולהתקרב לגישה הוליסטית מעצימה. המפגש בין הגישות הפסיכולוגיות והאימוניות מסביב לתזה זו מציגה תנועה בפרספקטיבה של הפסיכולוגיה המודרנית. בספטמבר 2009 התקיים הכנס השנתי השני של פסיכולוגיה חיובית ופסיכולוגיה אימונית באוניברסיטת הרווארד, שמטרתו היתה להביא פסיכולוגים מכל העולם המעוניינים בקידום מחקר באימון. הכניסה של פסיכולוגים לעולם האימון יוצרת התלהבות רבה בין תרפיסטים שרוצים להחליף או להוסיף כובע, אך מהססים בעקבות הפחד שאימון אינו "רציני" דיו. התרבות המחקרית המבססים את הגישה האימונית מבחינה מקצועית, עשויה להגביר את המוטיבציה של  מטפלים להצטרף למספרם הגדל של פסיכולוגים מאמנים. פסיכולוגיה אימונית וחיובית, העושות אינטגרציה בין הגישה הפסיכולוגית לבין הגישה האימונית, מציעות אלטרנטיבות לטיפול פסיכולוגי ופתרון לקונפליקט בין "ד"ר פסיכולוגיה" ו"גברת אימון"
מקורות
 
 

ויתוורת', ל., קימסי-האוס, ה., סטנדאהל, פ. (2006)  אימון קו-אקטיבי. הוצאת דניאלה דינור. 

Adler, A. (1998) Understanding human nature. in C. Brett Trans, Center City MN.: Hazelton (original work published 1927).
Bluckert , P, Bluckert, P. (2006). Psychological dimensions of executive coaching. New York: Open University. 
Carson, R., Rogers, N., (1990). Taming Your Gremlin. New York: Harper Collins
Csikszentmihalyi, M.(1990). Flow: The Psychology of Optimal Experience. New York: Harper Perennial.
De-Shazer, S. (1988). Clues: Investigating solutions in brief therapy. New York, NY: Norton & Co.
Diener, E., Suh, E. M., Lucas, R. E., & Smith, H. L. (1999). Subjective well-being: Three decades of progress. Psychological Bulletin, 125: 276-302.
Ellis A.: (1962) Reason and Emotion in Psychotherapy. New York: Lyle Stuart
Gallwey, W. T. (1972).The Inner Game of Tennis: The Classic Guide to the Mental Side of Peak Performance. Random House Trade Paperbacks; Rev Sub edition.
Grant, A.M., & O'Hara, B. (2006). The self-presentation of commercial Australian life coaching schools: Cause for concern? International Coaching Psychology Review, 1(2), 21.
Grant, A. M. (2007). A model of goal striving and mental health for coaching populations. International Coaching Psychology Review, 2(3), 248-262.
Green, L., Oades, L., & Grant, A. (2006). Cognitive-behavioral, solution-focused life coaching: Enhancing goal striving, wellbeing, and hope. Journal of Positive Psychology, 1(3), 142-149.
Grant, A.M. (2001). Towards a psychology of coaching .Sydney: Coaching Psychology Unit, University of Sydney.
Grant, B. (2004). The imperative of ethical justification in psychotherapy: The special case of client centered therapy. Person-Centered and Experiential Psychotherapies, 3, 152–165.Greene, J. & Grant, A. (2003). Solution focused coaching. Essex, UK: Pearson Education.Groom, J. (2005). Effective listening. The Coaching Psychologist, 1, 21–22.
Jung, C.G., Modern man in search of a soul. London: Trubner.
Kauffman, C. (2006) Positive Psychology, the Science at the Heart of Coaching, in Dianne R. Stober, Anthony M. Grant Evidence Based Coaching Handbook 2006 by John Wiley & Sons, Inc.
Kauffman, C. & Scoular, A. (2004). Toward a positive psychology of executive coaching. In P.A. Linley & S. Joseph (Eds.), Positive psychology in practice (pp.287–302). Hoboken, NJ: Wiley. Locke, E. A. (1996). Motivation through conscious goal setting. Applied & Preventive Psychology, 5(2), 117-124.
Maslow, A. H. (1954). Motivation and Personality. New York: Harper & Row. Neenan, M. & Palmer, S. (2001). Cognitive Behavioral Coaching. Stress News, 13, 15–18.
Palmer, S. & Whybrow, A. (2005). The proposal to establish a special group in coaching psychology.The Coaching Psychologist, 1, 5–12.
Palmer, S. & Whybrow, A.  (2007). The Handbook of Coaching Psychology: A Guide for Practitioners. New York, NY: Routledge.
Plato, (1981, c1956)  Protagoras and Meno. New York : Penguin (original work 380 B.C.)
Rogers, C.R. (1951). Client-centered therapy: It’s current practice, implications and theory. Boston, MA: Houghton Mifflin.
 

Rogers, C.R. (1961). On becoming a person. Boston, MA: Houghton Mifflin.

 

Shwartz & Strack, 1999, Reports of subjective well being, in Kahneman, Deiter and Shwartz, Well-being: the foundations of hedonistic psychology. N.Y., N.Y., Russell Sage Foundation

 

Skibbins D. (2007), Becoming a Life Coach: A Complete Workbook for Therapists. New Harbinger Publications, U.S.

 

Spence, G.b. (2006). On the professionalization of coaching industry and evidence-based coaching practice. Unpublished paper, Coaching Psychology Unit, University of Sydney.

 

Whitmore J. (1992). Coaching for Performance, 1st Edition: Growing Human Potential and Purpose. Nicholas Brealey Publishing: United Kingdom.

Whitworth, L., Kimsey-House, H. & Sandahl, P. (1998). Co-active coaching: New skills for coaching people toward success in work and life. Palo Alto, CA: Davies-Black Publishing.
Whybrow, A. and Palmer, S. (2006). Taking stock: a survey of Coaching psychologists practices and perspectives. International Coaching Psychology Review 1 (1): 56-70
Williams, P. & Davis, D.C. (2007). Therapist as Life Coach: An Introduction for Counselors and Other Helping Professionals. W. W. Norton & Company; Revised and Expanded edition.
 

 

מילות מפתח למאמר זה:
קוצ'ינג    אימון    פסיכולוגיה