This text will be replaced

מכון שילה: שירות יעוץ לציבור הדתי הוקם ב-2004. המכון פועל בפריסה ארצית ומעסיק מטפלים בעלי הכשרה מתאימה לפסיכותרפיה. המכון הוקם על בסיס האינטואיציה הפשוטה, ולכאורה טריוויאלית, שבפרקטיקה הקלינית יש יתרון למטפלים דתיים עבור מטופלים מהאוכלוסייה הדתית.

הפסיכולוגיה כמדע ובהמשך הפסיכואנליזה כתיאוריה והפסיכותרפיה בפרקטיקה התבססו על הגישה הפילוסופית הפוזיטיביסטית שהניחה את העקרונות האובייקטים והנייטרלים בפיתוח המדע. עקרונות המדעים המדויקים הותאמו למדעי החברה. כפועל יוצא מיסודות אלה התפתחה ההנחה שתחומי הדת, הערכים, האמונות, והדעות אין מקומם בתחום הפסיכולוגיה. ואכן שנים רבות מטפלים סברו שבפסיכותרפיה נושאים כגון דת, לאום וכל חלוקות אתניות, אנתרופולוגיות או סוציולוגיות אינן רלוונטיות לטיפול. ההשערות המקובלות הן שלפסיכותרפיה יש השפעה דומה כאשר היא פועלת על בסיס תיאוריות שונות, ולפי שיטות וטכניקות שונות. ההשערות נעות סביב אופי הפתולוגיה ומבנה האישיות (פסיכותרפיה דינמית עדיפה לבעיות רגשיות נוירוטיות,c.b.t  לחרדות והפרעה כפייתית). אך ההנחה היא שאין יתרון כזה או אחר להתאמות של מטפל ומטופל, ושמבחינה תיאורטית טהורה אין צורך לטפל באוכלוסיה דתית אחרת ממה שמקובל לטפל בכולם.

לעומת זאת הפרקטיקה הקלינית נוהגת אחרת. ידוע שרצוי לבצע איזושהי התאמה קונקרטית של מטפל למטופל. כך נוהגים באינטייקים בתחנות ומכונים, וכך זה מתבצע בפועל כאשר פציינטים מחפשים את המטפל המתאים להם. ההתאמה מתבצעת לפי השערות אינטואיטיביות. לעתים לפי משתנים של מין, גיל, אופי או התאמה אישיותית או חברתית כזו או אחרת. כאן אין ממצאים מדעיים בדוקים מי מתאים למי, וההתאמה היא על סמך ניסיון מצטבר ואינטואיציה. מנקודת מוצא זו הנחנו את היסוד להשערה האינטואיבית של הקמת מכון ייחודי לציבור הדתי.

 

 

הרעיון של העדפת מטפלים דתיים לאוכלוסיה הדתית התבסס על ההנחה שלמטפלים דתיים תהיה יותר רגישות והבנה לקונפליקטים הדתיים ולניואנסים החברתיים והתרבותיים של המטופלים. מדובר בהתאמה "מיגזרית", על בסיס סוציולוגי, אנתרופולוגי ואידיאולוגי המקובל בחברה הישראלית. זאת ללא שוני מהותי בתיאוריה, בשיטה או בטכניקה הטיפולית. המטפלים בשילה הם מטפלים אשר קבלו השכלה והכשרה מקובלת לפסיכותירפיסטים, כלומר פסיכולוגים קלינים או עו"ס קלינים, הפועלים לפי סטנדרטים מקובלים בתחום המקצועי. המייחד אותם הוא היותם בעצמם אנשים דתיים, במיגוון ההטרוגני הקיים בחברה הישראלית: דתיים לאומיים וחרדים. בפניות אלינו אנו מבררים אם יש צפיות מיוחדות של המטופלים ביחס לסוג ורמת דתיותם של המטפלים, ואנו משתדלים להיענות לבקשתם.

חשוב להדגיש שאין כאן טענה רדיקלית גורפת! אין אנו סוברים שרק מטפל דתי יכול לטפל במטופל דתי. במציאות ישנם מטופלים דתיים אשר יעדיפו מטפל חילוני, ולהיפך, ישנם חילונים אשר יעדיפו מטפל דתי. אנו סוברים שההשקפה של המטפל איננה רלוונטית למהות של הפסיכותרפיה, אך יש לה השפעה על משתנים כמו הסטינג הטיפולי, יחסי העברה והעברה נגדית, אופי השיח והקשר הטיפולי. ובהכללה, העמדות מוסריות, הערכיות והדתיות של המטפל קרוב לוודאי ישפיעו על יחסי ההעברה וההעברה נגדית בטיפול, ועל משתנים אחרים נוספים.

 

בניסיון אשר הצטבר אצלנו עד היום, אכן רבים מהציבור הדתי מעדיפים פנייה למטפל הדתי מתוך תחושה של יתר בטחון שהם יזכו ליותר רגישות והבנה בנושאים הקשורים להלכה ומיגוון תופעות ייחודיות למגזר הדתי, ובעיקר הצפייה שהטיפול לא יערער את האמונה הדתית.

הקהילה הדתית, על כל גווניה,  מנסה כחברה לתת מענה לחבריה בכל תחומי החיים, החל מערבי תרבות בבית הכנסת, אינטרנט מוגן, ומפעלי פנויים פנויות. היא שואפת לעזור לאדם גם בתחומי הנפש, ולא לרוץ לאנשי מקצוע. פעמים רבות הפנייה לפסיכולוג נשלפת כקלף אחרון כאשר כלו כל הקיצים. יש העדפה לדחוק תופעות חריגות אל מעבר לשוליים, ולהעדיף להתייחס לבעיות באמות מידה אמוניות, רבניות וחינוכיות. רבנים, מעבר להיותם פוסקי הלכות משמשים גם ככתובת למצוקות, ומשמשים אוזן קשבת ויועצים. תפקידם דומה לעו"ס קהילתיים.

אמנם בתקופתנו הנכונות והפתיחות לפסיכותרפיה בציבור הדתי גדולה יותר, ובין הרבנים ישנם גישות שונות החל מפסילת הפסיכולוגיה מכל וכל, דרך פתיחות לנושא וכלה בהפניות ישירות וקשר רצוף עם אנשי מקצוע. למרות הפתיחות היחס הוא עדיין בבחינת "כבדהו וחשדהו". עיקר החשש הוא שהטיפול הפסיכולוגי ישפיע על תחום האמונות והדעות של המטופל, יפחית את רמת הדתיות ושמירת המצוות, יפתח את האדם למתירנות בתחום המיני ובכלל יגרום להם חלילה לצאת ל"תרבות רעה", קיימות דעות קדומות ומיתוסים שהפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט מבוססים על תרבות חילונית, פתוחה ומתירנית, החותרת תחת אושיות האמונה והדת. גורם זה מקשה על פנייה לטיפול, מעבר לקושי האישי הבסיסי הקיים בפנייה לייעוץ וטיפול פסיכולוגי, בדומה לציבור חילוני.

היות המטפל דתי עשוי להרגיע במידה רבה חששות כאלו. רבים מהפונים אלינו, לעתים בעידוד רבנים, ולעתים בעצמם, מבררים היטב מה אורח החיים של המטפל ותיוגו הדתי. ישנם כאלו המסתפקים בשאלה כללית, וישנם הנכנסים לפרטים כגון מה צבע הכיפה שלראשו של המטפל, או האם למטפלת יש כיסוי ראש, האם היא הולכת במכנסיים, ומה הרקע החינוכי של המטפל. לדוגמא, הורים אשר הפנו את ביתם לטיפול לאחת המטפלות בשילה יידעו את ראש האולפנא בה הילדה למדה. הוא התייעץ עם הרב שלו, ובשיחה הטלפונית צותת אותו רב שאמר שכדאי לוודא את רמת יראת השמיים של המטפלת. לאחר שהיא סקרה בפניו את מקום לימודיה התורניים, הוא נרגע ונתן את ברכת הדרך.

חשוב לציין שלפחות בציבור הדתי לאומי רבים מהפונים לטיפול אינם מבקשים אישור או "הכשר" רבני, כאשר אצל החרדים הפנייה לטיפול מלווה בדרך כלל באישור כזה או אחר של הרב. הגורמים המפנים הינם לעתים יועצים חינוכיים, עו"ס בקהילה, שהפנייה למקום דתי מבוססת על אמון ואמונה שהמטפל הדתי יפעל ב"רוח היהדות" וימנע מהכוונה ויעוץ לעשות משהו הנוגד את ההלכה.

אוכלוסייה נוספת המהווה חלק מהפונים למכון הינם מסורתיים או חילונים "מתחזקים" בשלבים שונים של חזרה בתשובה, ולעתים חילונים החשים שיש במסגרת דתית משהו יותר אמין ובטוח עבורם. כמו כן ישנם גם  מקרים יוצאי דופן כגון כאלו שההפרעה הכפייתית שלהם "התלבשה" על ההלכה.

 

כנס היסוד של מכון שילה ב-2004 היה ביום עיון אשר נערך באוניברסיטת בר-אילן בשיתוף רבני "צהר" והמחלקה לפסיכולוגיה של בר-אילן בנושא: "רבנות ופסיכולוגיה: הילכו שניהם יחדו?". הכנס סמל במידה רבה פתיחות של רבנים לפסיכולוגיה וברכתם לפתיחת מכון של מטפלים דתיים. הערכה והתחושה שלנו על סמך הניסיון המצטבר שאכן מכון כמו שלנו נותן מענה לציבור רחב של דתיים, חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים וחוזרים בתשובה ע"י כך שהוא נותן תחושת "בית" לדתיים, ומספק מטפלים דתיים המקלים על חרדות וחששות אלו, ונותנים בטחון לפונים שהם הגיעו למקום המכיל ומקבל את אמונתם הדתית. אנו כמטפלים דתיים חשים אחריות לשמור על האמון, כאשר לעתים התגובה של ההעברה נגדית לתכנים שעולים בטפול המתייחסים למעשים, פנטזיות ורגשות שלא לפי ההלכה, היא לא פשוטה ומורכבת.

יחד עם הדילמות והקשיים, אנו סבורים שלמכון כמו שלנו יש חשיבות רבה ומקום בשטח, המזמין היכרות והכרה של אנשי מקצוע. 

 

בניסיון המצטבר עולה שכאשר בודקים את המטופלים הדתיים מנקודת מוצא של אבחנה, סימפטומים, מבנה אישיות, מנגנוני הגנה, כוחות אגו וכ'ד, הפסיכופתולוגיה היא זו המוכרת והידועה בספרות המקצועית ובפרקטיקה הקלינית. אלא שהיות והיא "עטופה" בשפה, סגנון לבוש וחשיבה, שפת גוף רגש והתנהגות המקובלת בציבור הדתי, לא תמיד האבחנה בין ששייך לדת, אמונה הלכה או קבלה, ומה שייך לפסיכופתולוגיה, היא ברורה ופשוטה.

בנקודה זו הניסיון מלמד שבדרך כלל יש למטפל הדתי יתרון ביכולת לזהות את מנגנוני ההגנה להפריד בין טענות דתיות לרציונליזציות. ההיכרות עם החומרים שהמטפל עצמו למד וחווה בשנות החינוך הדתי שלו, כמו גם ההיכרות הקרובה עם החברה והקהילה הדתית, מאפשרים לו לעשות אבחנה מדויקת יותר, ויתירה מכך להגיב נכון בהתערבות הטיפולית.  אך מצד השני חשוב להכיר בכך שהמטען הדתי הרגשי של המטפל עצמו עלול לגרום לתגובות רגשיות חזקות של העברה נגדית, הזדהות יתר והתערבבות של הקונפליקטים בהם המטפל עצמו שקוע או תקוע (על כך נרחיב בהמשך).  

לא אחת מגיעים מטופלים המדברים בשפה אמונית, על מנת להימנע מקבלת אחריות לכישלונות כמו גם להצלחות. לדוגמא, מטופלת היסטריונית אשר הייתה בטוחה שתתעלף בשעה שמסרה הרצאה במסגרת עבודתה. המטפלת ניסתה לחבר אותה אל הכוחות שהצליחה לגייס כדי לעמוד במשימה שהוצבה בפניה. תשובתה הייתה "זה לא אני, זה פשוט הקב"ה שהיה שם והוא נשא את ההרצאה". המטפלת בהיותה דתית יכלה ליטול את החירות לומר לה כי הקב"ה "כבודו במקומו מונח", אבל לא הוא נשא את ההרצאה, ומשם להמשיך את הטיפול. סביר להניח שמטפל חילוני גם אם היה מזהה את ההפרעה ומנגנון ההגנה, היה מהסס היסוס רב לפני שהיה מרשה לעצמו ל"כפור" כביכול  בטענה כי הקב"ה נשא את ההרצאה, וכי ההצלחה מגיעה רק לו.

 

 ברחוב הדתי נהנים לצחוק ולדבר על "חוק הדתיים השלובים" שפירושו: דתיים תמיד מכירים זה את זה. אם לא למדו יחד בישיבה, הרי היו יחד בתנועת הנוער, ואם לא שם אז בוודאי ימצא מקום אחר בו כבר הייתה להם הזדמנות להיתקל אחד בשני, או לפחות חבר משותף או בן משפחה מדרגה קרובה. כך שלעתים הבדיקה הראשונה שעושה המטופל האם הוא מכיר את המטפל, ויתירה מכך: עד כמה מכיר המטפל אותו או מישהו מבני משפחתו. אנשים חפצים במידה של אנונימיות וקשה להם להשיג אותה בסטינג שבו "שניהם באים מאותו הכפר". ישנה מידה מסוימת של אמביוולנטיות בנושא זה שהרי לצד החרדה המתעוררת מהיכרות יתר- שמירה על סודיות, חשש מדעות קדומות, ישנו גם הצורך ל"היות מובן". המנטאליות הדומה משרה תחושה של הבנה כמו גם יוצרת תחושה של "תאומות". כפי שאמרה מטופלת אחת "מאוד לא מוצא חן בעיני שאת דתייה. את מכירה את כ-ו-ל-ם, את המורים את הרבנים, את מי לא".והיא אכן צדקה. קרה שמטופלת הביאה תמונות של שמחה משפחתית על מנת להחיות בחדר את כל הדמויות עליהם היא מרבה לספר. בתמונה מצאה המטפלת חברה משכבר הימים ואחת שהייתה עם בעלה בביה"ס היסודי ובתנועת הנוער. מטופלת אחרת מספרת על אחותה הגדולה ועל עבודתה המסורה כמזכירה רפואית... ביחידה אשר הגיס של המטפלת עומד בראשה.

 

 תחושת השקיפות של המטפל היא עצומה. הלבוש וכיסוי הראש מסגיר מייד הרבה מאוד עליו, ומכניס אותו לסד של סטריאוטיפים. המטופלים אמנם אינם מרבים לספר שהם בטיפול, אך קל להם לדלות פרטים ישנים כחדשים על המטפל ועל משפחתו.

 

 לדוגמא, אחת מכותבי המאמר נושאת את השם "אבינר". לא, אין קשרי משפחה בינה לבין הרב אבינר, אך הזהות בשמות ותגובת מטופלים לשם מלמדת לא רק על הניסיון לפצח את מעטה האנונימיות של המטפל, אלא גם על הקשר הסבוך בין תפקיד הרב לתפקיד המטפל. 

מעבר לנושא הטעון שיש בקבלת דמויות סמכות שאינן רבניות הרי שפעמים המטפל נתקל בדילמות ערכיות והלכתיות.  

 

המחויבות ההדדית של המטפל והמטופל להלכה משפיעה מאוד על יחסי העברה והעברה נגדית בטיפול.

הדברים האמורים הם קלים וכבדים כאחת.

המטפל הדתי מוצא עצמו נאבק בשאלות של פרופורציה, סדרי עדיפויות וכד.: האם צפייה בסרט עבור נערה חרדית הוא מעשה כל כך גרוע? האם בת אולפנא שמורדת ובאה לבושה במכנסים עברה קו אדום? ההזדהות עם הסביבה, עם המשפחה ולעיתים גם עם הסופר אגו של המטופל עצמו קיים תמיד.

אך כל אילו הינן שאלות יחסית קלות משקל. גם ההלכה אינה צבועה אך ורק בצבעי שחור ולבן ובודאי שלא כל חריגה נתפשת כהצבת "צלם בהיכל". מטפל אמור להיות מצויד בכלים להתמודד מול הקונפליקטים העולים אצלו כמו אצל מטופליו באזורי דמדומים שכאלה.

אולם לא אחת אנו נתקלים בשאלות קשות הרבה יותר. כאשר עמדת ההלכה ידועה וחד משמעית ואין עליה עוררין.

 

לדוגמא, אדם דתי בשנות החמישים לחייו, מחנך, נשוי ואב לשבעה ילדים, פנה לטיפול עקב תחושת דכדוך מתמשכת וקשיי תפקוד בעבודה, במישור הבינאישי והזוגי. הוא הרגיש שהוא זקוק למטפלת. ש. התלבט ארוכות האם קשר טיפולי שהוא קשר רגשי, אינטימי וקרוב בין גבר נשוי – מטופל, לאישה נשואה כמטפלת הוא ראוי. הוא אמר שהוא מרגיש "לא נשוי", עקב הקשיים הזוגיים, ולכן ע"פ אבחנה מהגמרא נמצא במצב של אדם "שאין פת בסלו," ועקב כך הוא פגיע ורגיש יותר לגירויים מבחוץ. לעיתים הרגיש מוצף אפילו בעקבות מפגשים קצרים ואקראיים עם נשים לא מוכרות. הוא התלבט - האם מותר לו להיות בטיפול? אולי המצב שבו הוא נמצא הוא בגדר "פיקוח נפש", ולכן מתיר קשר שאחרת הוא בעייתי? האם נובע מכך שכאשר מצבו משתפר במקצת, עליו לעזוב את הטיפול? ההתלבטות של ש. נמשכה תקופה ארוכה, והקשתה עליו להיכנס לקשר הטיפולי בלב שלם ולהיעזר בו.

 ניתן לראות בכך ביטוי לפסיכופתולגיה, מכיוון שש. התקשה ליצור קשרים רגשיים וחברתיים משמעותיים גם בחייו, עם גברים או נשים. אך ניתן לראות בכך גם התלבטות לגיטימית, ייחודית לפונים דתיים. ניתן לטעון שבמקרים כאלה, רצוי שגברים יפנו למטפלים גברים ונשים לנשים, אולם גם זה אינו פתרון משביע רצון. הסיבות לבחירה במטפל גבר או אשה הן עמוקות, קשורות ליחסי האובייקט של הפונה, ולא תמיד מודעות. פניה למטפל בן אותו מין לא בהכרח תהיה אפקטיבית באותה מידה.

במקרה זה התעוררה שאלה לגבי עצם קיום הקשר הטיפולי. מעבר לברית הטיפולית. במקרים רבים נוצרים גם יחסי העברה חיוביים. בדרך כלל, מדובר בחלק אינטגרלי מהטיפול, שנחשב מקובל ואף רצוי. יחסי העברה חיוביים מאפשרים את קיום הטיפול והתמודדות עם נקודות כואבות, ומשמשים לעיתים כחומר גלם פורה להבנת יחסי האובייקט של המטופל.

אולם, מה קורה כאשר ההעברה מתפתחת לכדי העברה ארוטית, ומדובר במטופל דתי? החשש של ש. ומטופלים דתיים אחרים מתעצם, כאשר הם נעשים מודעים ליחסי העברה כאלה. הטיב לנסח זאת א., בחור ישיבה בן 22, אשר טופל בבית חולים, עקב משבר פסיכוטי מתמשך. הוא הטיח בפני המטפלת: "את גורמת לי להרהורי עבירה, והרהורי עבירה קשים מעבירה." במחשבה על כך, ניתן להבין שאכן מדובר בנקודה בעייתית. דיון בהעברה אירוטית נחשב לחלק לגיטימי בעבודה הטיפולית, גם אם לא תמיד קל. מטפלים רבים עושים את האבחנה בין מחשבה ודיבור לבין מעשה, ומרגישים בטוחים כל עוד הגבול של מימוש לא נחצה. אולם, עבור מטופלים דתיים הגבול יכול להיות אחר, ועצם המחשבה, לא כל שכן הדיבור, יכולים להיתפס כבעייתיים מבחינה דתית. האיסור של "לא תחמוד," הוא איסור בסיסי, ומופיע בעשרת הדברות. שוב ניתן לטעון שעבור מטופל פסיכוטי, ההתמודדות יכולה להיות קשה במיוחד, מכיוון שהמחשבות יכולות להיתפס כממשיות, והגבול בין מחשבה למעשה מטשטש. אולם נראה שבכל זאת, מדובר בהתמודדות נוספת, ייחודית למטופלים דתיים, המסבכת את הקשר הטיפולי.

התלבטות אחרת נוגעת למקרים בהם הפונים מעוניינים להגיע למצב שבו הם עוברים על ההלכה. במקרים כאלה, המטפל עלול להיקלע להתלבטות אישית. האם הוא צריך להניח בצד את הידיעה ההלכתית? האם הוא מסוגל לכך, גם אם הוא רוצה? ואם הוא עושה זאת, האם הוא נמצא במצב של סיוע לדבר עבירה?

לדוגמא, מ., אישה נשואה דתית ואימא למספר ילדים, הגיעה לטיפול עקב קיום קשר רומנטי מחוץ לנישואין. היא ספרה לבעלה על הקשר והבטיחה לו לסיים אותו, אך לא עשתה כך בפועל. היא פנתה לטיפול עקב תחושות דיכאון. היא הרגישה שאינה מסוגלת או רוצה לסיים אף אחד מהקשרים.    

בגידה נחשבת לעבירה דתית ומוסרית חמורה. כמטפל דתי, ההרגשה היא שהטיפול במ. מעורר התמודדות לא קלה. יחד עם האמירה למ., שהפתרון של קיום שני הקשרים במקביל הוא הרסני, ויוביל לפיצוץ בלתי נמנע. אי אפשר שלא להבין שכרגע המטופלת אינה מסוגלת לוותר על אף אחד מהקשרים, ושעל המטפל להיות איתה במקום הזה, מתוך שאיפה שהעבודה הטיפולית תוביל לאפשרות לבחור, כך או אחרת. מצד שני, ההרגשה שהצבת מטרת הטיפול כעזרה למ. להרגיש טוב יותר במצב הנוכחי, היא בעייתית מבחינת המטפל כאדם דתי. יתכן שיש מקום לפרש את הבחירה של המטופלת דווקא במטפלת דתית, מכיוון שזו תבין את המשמעות העמוקה שיש להשלכות של קיום קשר כזה מבחינה דתית. למעשה נראה שהתרחש כאן תהליך של הזדהות השלכתית, בו המטפלת מרגישה שותפה לעבירה, אך אין בכוחה לשנות את המצב.

אין ספק שגם מטפל שאינו דתי יכול להיקלע להתלבטויות דומות, כאשר המטופל עובר על חוקי המוסר או על חוקי המדינה. אולם בכל זאת, גבולות ההתנהגות המקובלת מבחינה דתית הם צרים יותר וברורים הרבה יותר. בשל כך מטפל דתי יקלע לדילמות כאלה ביתר קלות.

דוגמא טובה לכך היא ההתמודדות הטיפולית עם הומוסקסואליות. התמודדות עם נושא זה בקרב באוכלוסיה הדתית יצאה לא מכבר מהארון. זוהי דוגמא למסע משותף של מטפל ומטופל שהופך קשה מאד עבור איש המקצוע.

במקרים כאלו ורבים אחרים המטפל הדתי "מותקף" מכל עבר: אורח חייו של המטופל עוברים טלטלה, מערכת האמונות שלו זועקת "אסור", החברה תזעק חמס ובתווך ניצב המטופל המחפש את האמת האישית שלו.

האם מנסים למנוע? האם באופן מודע ישנו ניסיון למנוע? האם נותנים את ברכת הדרך? האם בברכת הדרך אין acting out של המטפל עצמו? ועוד שאלות על המניעים המודעים והלא מודעים של המטפל והמטופל גם יחד.

אנו מאמינים שכבכל נושא גם אמביוולנציה זו צריכה לעלות בטיפול עצמו. על ההעברה וההשלכה שהמטופל עושה.

כמו כן הכלים בהם משתמש המטפל בכל מצב של העברה נגדית אמורים לעמוד לרשותו גם בעת הזאת.

 

 

 מכון שילה שם את הדגש על ה"מטפל הדתי" ולא על "טיפול דתי" ולא על "פסיכולוגיה יהודית" או "פסיכותרפיה יהודית". ברוח השינוי שחל בתיאוריה הפסיכואנליטית לכיוונים אינטר סובייקטיביים והתייחסותיים, אנו מנסים להתמודד עם ההשפעות הסובייקטיביות שיש לדת על המטפל והמטופל, על הקשר הטיפולי, ועל החוויה הרגשית. אין אנו מתעסקים בתיאוריות ובאידיאולוגיות אלא במשמעות החוויתית והרגשית שיש לדת, לאמונה וההלכה על הטיפול. זאת בניגוד לניסיונות קיימים בשטח לפתח "פסיכולוגיה יהודית", ופסיכותרפיה ברוח ההלכה, החסידות או הקבלה.

בצד החשדנות כלפי הפסיכולוגיה, לעתים ללא אבחנה אם המטפל דתי או לא דתי, קיימת ביקורת שיטתית ורצינית של רבנים ואנשי הגות על הנחות היסוד המקובלות בתחום הפסיכותרפיה. הטענה היא שהעמדה הבסיסית של המטפל שלא להיות שיפוטי בתחום המוסרי והערכי, היא לכשעצמה סוג של נקיטת עמדה ערכית ברוח הליברליזם של תרבות המערב. הניטרליות והאובייקטיביות אשר עמדו ביסוד הפסיכואנליזה, בהתאם לפוזיטיביזם שעמד ביסוד התפתחות המדע בתקופה המודרנית, כאשר היא משקפת עמדת מוצא של המטפל, היא נוגדת את המוסר היהודי. ישנם התבטאויות רדיקליות של רבנים שתחת המסווה והיוקרה של פסיכותרפיה, ובמיוחד פסיכואנליזה, מתבצעת פעילות חברתית חינוכית חילונית, ליברלית וחופשית, המתנגדת לאמונה הדתית בכלל, ולשמירת מצוות ברוח ההלכה היהודית. הדטרמיניזם שהיה מקובל כהנחת יסוד בפסיכואנליזה  נוגד את האמונה בחופש הבחירה של היהדות. אמנם הפסיכואנליזה עברה שינויים מטא-תיאורטיים מאמת מדעית מודרנית לינארית ומוחלטת, לאמת פוסט-מודרנית רבת פנים, תלויית הקשר וזווית ראייה. אך גם הגישה הפוסט-מודרנית היא ללא ערכים מוחלטים וללא סמכות עליונה, ובעצם ללא מוסר כפי שהכרנו בעבר, ובכך יש בה יסוד המנוגד ליהדות ולדת.

כדי לתת מענה לטענות אלו קמו גופים העוסקים בפסיכולוגיה יהודית, במחשבה ובמעשה, ומנסים לפתח "פסיכולוגיה ופסיכותרפיה אלטרנטיבית". חלק מפעילות זו היא הגותית ואקדמית, וחלק ממנה מנסה ליישם בפועל שיטות ברוח היהדות. בשטח פועלים יועצים אמוניים, בדרגה וברמת הכשרה כזו או אחרת, המתחרים בפסיכותרפיה הקלסית והמוכרת.

הגישה של המכון היא שהדרך הטובה ביותר להכניס את היהדות והדת פנימה "בדלת הראשית" לטיפול, היא באמצעות המטפל הדתי, אשר עבר את ההכשרה המקובלת.. הסובייקטיביות שלו ספוגה הן אינטלקטואלית והן רגשית ביהדות ודת ובאה לביטוי בהתערבויות הטיפוליות שלו, ובהעברה נגדית מול המטופל. האקט הטיפולי לכשעצמו הוא לא אקט דתי אלא אקט של עזרה לזולת אשר יש לו היבט אתי אוניברסלי, שבא לידי ביטוי באמפתיה, בנוכחות והינכחות של המטפל לטובת המטופל.

אנו במכון שילה לא מתיימרים לעסוק בפסיכולוגיה יהודית, למרות שאנו מכירים בערך של עבודות אשר חוקרות ושואבות רעיונות פסיכולוגים ממקורות יהודיים כמו מאמרי חז"ל, (עיין בעבודה של פרופ' אליהו רוזנהיים), ההלכה, החסידות, (עיין העבודה של פרופ' מרדכי רוטנברג), תורת המוסר והקבלה. לעומת זאת אנו מחפשים את ההשפעה הסובייקטיבית שיש לדת על המטפל, על המטופל, ועל הקשר הטיפולי, והעיסוק שלנו אינו בתיאוריה או באידאולוגיה אלא בחוויה הרגשית בקשר הטיפולי של המטפל דתי והמטופל דתי.

 מקורות:

1. החיים כמדרש- עיונים בפסיכולוגיה יהודית, עורכים שחר ארזי, מיכל פכלר, וברוך כהנא. הוצאת ידיעות אחרונות 2004 .