הסכמת שני ההורים להתערבות פסיכולוגית בקטין אינה סוגיה לבחירת הפסיכולוג!!!

מאת: ועדת האתיקה, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
 
שוב ושוב עולה סוגיית הסכמת שני ההורים להתערבות פסיכולוגית בילדיהם. הנושא נידון בעבר מעל דפי "פסיכואקטואליה" , (אוק' 2009), כמו-כן בסיכומי פעילות הועדה נושא זה מקבל בולטות ניכרת כמקור לתלונות שכיחות על הפסיכולוגים. (ר' סיכום פעילות הועדה רשימתו של גבי שפלר, ("פסיכואקטואליה", (אוק 2007), ורשימתה של הח"מ (פסיכואקטואליה ינואר 2010).
 
 
מבין התלונות שהוגשו לאחרונה לועדת האתיקה על היעדר הסכמה של אחד ההורים להתערבות פסיכולוגית בילדם, שלוש מעוררות תשומת לב בשל השלכותיהן. בשלושתן נמצא שהפסיכולוגים עברו עבירות אתיות ואף עבירות על החוק כשלא הקפידו לקבל הסכמת שני ההורים להתערבותם המקצועית ו/או להסדיר שחרור מהסכמת אחד מהם, באמצעות בית המשפט. בכל שלוש התלונות הפסיכולוגים לא שללו את העובדה שעשו עבירה ולרוב הצדיקו אותה בנימוקי טובת הילד והגנה עליו. הפסיכולוגים הוזהרו על-ידי הוועדה או ננזפו. ההשלכות שהיו מהטיפול בתלונות אלו היו כאשר על שתיים מהן הוגש ערעור על החלטת ועדת האתיקה, ואחת מצאה פרסומה בעיתונות היומית. הערעור האחד הוגש על-ידי המתלוננת שטענה שסנקציית אזהרת הפסיכולוג הייתה סלחנית ורכה מידי. הערעור השני הוגש על-ידי הפסיכולוגית שסברה שסנקציית הנזיפה בה הייתה חמורה מידי. בשני המקרים ועדת הערעורים הסכימה עם פסיקתה של ועדת האתיקה ובמקרה אחד אף המליצה להחמיר ולפרסם את דבר התלונה ברבים. מהתלונה שפורסמה בעיתונות מעניין לצטט את דברי הפסיכולוגית כפי שנכתבו בעיתון: "הנזיפה לא מעניינית אותי ולא משנה את הרקורד שלי.... זו פעם הראשונה שאני ננזפת. פעלתי בתום לב כשטובת הילדה מול עיניי. בדיעבד אני מבינה שהייתי צריכה לקבל את הסכמתה המפורשת של האם ולא להסתמך על דברי האב... הילדה הייתה במצוקה נוראית וניסיתי לתת לה סיוע ראשוני...". (יריב לוין, "ידיעות השרון" מקומון ידיעות אחרונות, 12.02.10)
 
מהדברים שיובאו בהמשך יובהר שאכן העיקר אינו בסנקציות - בנזיפה או באזהרה. הדבר המהותי הוא להכיר את כללי האתיקה והחוק ולערוך למפרע שיקול תבוני וראוי ולא להסתפק רק בזה שבדיעבד. לעניינינו, שיקול המעמיד את טובת הילד למול אי-יידוע אחד ההורים ואי-שיתופו בהתערבות הפסיכולוגית אינו תבוני, אינו ראוי ושגוי. 
בשלושת התלונות מדובר בילד המגיע אל הפסיכולוג ביוזמת אחד ההורים. ההורה הפונה מבקש את עזרת הפסיכולוג. הפסיכולוג מבחין בסימני-מצוקה שהילד מבטא ומתוך כוונה לעזור לילד הוא נענה לפניית ההורה ומתחיל בהתערבות מקצועית   - אבחון, טיפול, ו/או הדרכת-הורים עם ההורה הפונה. חלק מהפניות האלו משמשות ככלי בסכסוך בין ההורים, ולמותר לציין שכאשר ההתערבויות נעשות בלי שיתוף ההורה האחר, יש סכנה שחוסר ההתאמה בין דרכי ההתייחסות של שני ההורים אל הילד רק יגבר ומצב זה כמובן איננו תורם לרווחתו של הילד אלא פעמים רבות אף גורע ממנה. בנוסף ההורה האחר רשאי לבקש את הפסקת ההתערבות כי נעשתה ללא הסכמתו. כשההתערבות מופסקת הרי שאז גם אם הושגה רווחה כלשהי והתבסס קשר טיפולי מספק הרי הפסקת אותו קשר אף עלולה לפגוע בילד יותר מאשר אם לא היה נוצר הקשר עם איש המקצוע.
כך נכון גם ביחס לחוות-דעת שניתנת על הילד. ההורה שלא היה שותף להתערבות המקצועית יטען בצדק שהנתונים נאספו באופן חלקי וחד-צדדי והמסקנות אינן מבוססות. במצב זה לא ניתן לקבל את חוות-הדעת שגם אם כל-כולה מתכוונת לטובת הילד הרי שאין אפשרות ליישמה.
הורים שמסוכסכים מטבע הדברים עלולים לגלגל את הסכסוך גם לפתחו של המקצוע. כמו-למשל כשההורה שלא היה שותף להתערבות המקצועית האחת, יבקש חוות-דעת שנייה מפסיכולוג אחר. אם זו במחלוקת עם הראשונה הרי שהקונפליקט בין בני הזוג המושלך גם לשוני בין שתי חוות הדעת וודאי שאינו תורם לרווחת הילד ואף לא לרווחת הוריו. במצבים אלו רואים שהפסיכולוגים ממולכדים בסכסוך המשפחתי וידועות טענות על "קואליציות" בין הפסיכולוגים לבין הלקוחות אותם "מייצגים". לא מפתיע שלכאן כבר משתרבבים מושגים החורגים מהמהלך המקצועי שלנו כשאת החריגה עושים הפסיכולוגים במו-ידיהם כשעוברים על כללי האתיקה והחוק. פסיכולוגים אלו לא רק שנשאבים למאבקי כוח בין הורים בסכסוך ובכך פוגעים במישרין ובעקיפין בילד, הם אף פוגעים בדמות המקצוע, פגיעה שיתכן ולא היה בה זדון אך קרוב וודאי לקתה ברשלנות.
 
לסיכום: התערבות פסיכולוגית במצב שבו אחד ההורים אינו מיודע או אינו מסכים איננה מקדמת את טובת הילד. גם אם בטווח הקצר נראה כאילו עזרנו לילד הרי בטווח הארוך יוצא שכרו בהפסדו. 
 
תמיד פעולה מקצועית הנעשית בניגוד לחוק ובניגוד לכללים אינה מקדמת את טובת המטופלים והלקוחות האחרים. במקרה של הורים בסכסוך וילדיהם נכון שלעיתים נוצר אילוץ שלא לשתף את אחד ההורים אך אז אין זה בסמכות הפסיכולוג לעשות זאת על דעת עצמו.
לאחר שהפסיכולוג עשה את המאמץ להשיג את הסכמת שני ההורים עבור התערבותו המקצועית בילד אך אחד ההורים לא היה זמין חובה עליו לקבל את אישור בית-המשפט לענייני משפחה להתערבות על סמך הסכמת ההורה הפונה בלבד. אם הפסיכולוג מתרשם שהילד נתון במצוקה נוכח התייחסות לא מתאימה מצד אחד ההורים עליו לדווח על כך לפקיד-סעד. בשום פנים ואופן אין לתת להורה אחד מסמך שלא ניתן להורה האחר, או שממנו משתמע שמקור המצוקה של הילד היא בהורה השני. אם מתבקשת ההכרעה לגבי עדיפות אחד ההורים לעומת רעהו לגבי הילד הרי שהיא צריכה להיבדק על-ידי איש מקצוע שמונה לכך על-ידי בית-המשפט. 
 
 
ובסייפא: למען להקל על המתעניינים אנו מפנות ל"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב 1962", ולשים לב לסעיף 3 המגדיר את מושגי הקטינות והבגירות, ולסעיף 18 (אליו מצורף תיקון מתש"ע), המתייחס לשיתוף בין הורים. בנוסף כפי שהוזכר לעיל, בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות נאמרים דברים מאוד מפורשים על מיסוד הקשר בין הורים למערכת הבריאות, (28/09, 3.6.09), על החובה ליידע את שני ההורים ולקבל הסכמה מהם, ועל התנאים המשפטיים המשחררים מכך.
 
 
אנו מקוות שהעלאת הנושא למודעות וההנחיות המצורפות יפחיתו את שיעור הטעויות והעבירות האתיות המתרחשות בנושא זה. מודעות כזו תשמור על אמות המידה הראויות של עבודתנו ותחסוך מהפסיכולוגים את חשיפתם לחשיבה וחרטה שבדיעבד, כמן-גם לתלונות ותביעות משפטיות.  
 
ועדת האתיקה
ד"ר רבקה רייכר-עתיר, יו"ר
גב' יונת בורנשטיין בר-יוסף
גב' נאוה גרינפילד
גב' חנה האושנר-פורת
גב' נגה קופלביץ

מילות מפתח למאמר זה:
אתיקה    טיפול בקטין    הסכמת ההורים לטיפול פסיכולוגי