פסיכולוגיה של ההורות היום: מגמות תרבותיות וטיפוליות
פסיכולוגיה של ההורות היום
מגמות תרבותיות וטיפוליות
רעיה אבימאיר פת
פסיכולוגית קלינית והתפתחותית בכירה.
התחנה לטיפול פסיכולוגי-התפתחותי משרד הבריאות חיפה.
לימודי תעודה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית החוג לפסיכולוגיה חיפה
ההורות של היום שרויה באי-נחת, וממוקמת במרכזו של משבר תרבותי המטלטל את אופייה ואת ייצוגיה.
הניסיון להגדיר להורות מהות חדשה, מותאמת למגמות המשתנות בחברה ובתרבות, כורע תחת כובד הקונפליקטים המתעוררים כתוצאה מהשינוי, ומותיר את ההורים בודדים, נבוכים, ומוכי רגשות אשמה.
הפסיכולוגיה של ההורות, במאמציה להוות מורה דרך, מוצאת את עצמה בתהייה לגבי דרכה.
למטפלים הפוגשים את ההורים בחדר הטיפול ניתנת הזדמנות לשמוע את קולם ולהכיר במהותם המורכבת, אך גם הזדמנות זו מוחמצת לעתים קרובות.
גם המטפלים וגם ההורים מתקשים להשתחרר מכבליהם של מיתוסים ואנטי-מיתוסים, ומאבדים בשל כך את מציאת הדרך האישית והייחודית המתאימה להם.
על מנת לעסוק פה במורכבות של ייצוג ההורות בימינו, נבחרה רק האם שחווייתה ההורית מייצגת במידת-מה את זו של האב, אך ראויה לדיון נפרד שכן ההקשר שבו היא מתקיימת ייחודי ושונה.
האב ראוי למרחב ייחודי מקביל משלו, שקצרה פה היריעה מלהכילו, אך בדיון הטיפולי הוא שותף מלא.
האימהות בהקשר החברתי-תרבותי של היום
אליזבת באדינטר סוקרת בספרה "...וגם אהבה" (באדינטר, 1985), את ההיסטוריה של ההתנהגויות האימהיות, ומגיעה למסקנה שה'יצר האימהי' איננו יצר מולד אלא תוצר של הבנייה חברתית-תרבותית.
'אהבת אם', לדבריה, "אינה אלא רגש ...רגש זה אפשר שהוא קיים, הוא יכול להופיע וגם להיעלם... הכול תלוי באם, בתולדותיה ובתקופה ההיסטורית".
היא מתארת איך דורות שלמים של אמהות צרפתיות לא גידלו את ילדיהן בעצמן. הן שלחו אותם למינקת כשהיו בני כמה שעות או ימים, לפעמים למרחק מאות קילומטרים מביתן, למשך שנתיים עד ארבע שנים, שבהן לא התעניינו כלל בגורלו של הילד. בצרפת של המאה ה-17, רק האמהות העניות ביותר, שלא יכלו לשלם למינקת, גידלו את ילדיהן בעצמן. במבוא לספרה, מובא דו"ח קצין משטרה מ-1780, המציין כי מתוך עשרים ואחד אלף הילדים הנולדים בפאריס מדי שנה, רק כאלף ניזונים על ידי אימותיהם. עוד אלף, "המיוחסים", ניזונים מחלבן של מיניקות המשרתות בבית הוריהם. כל שאר התינוקות מורחקים מחיק האם ונודדים אל בתיהן של מיניקות בשכר.
"לא נתקלנו", כותבת באדינטר, "בכל צורת התנהגות אימהית שהיא אוניברסלית והכרחית. אדרבה, נוכחנו בהשתנות רגשותיה של האם מן הקצה אל הקצה, בהתאם לרמתה התרבותית, לשאיפותיה או לתסכוליה".
בשליש האחרון של המאה השמונה-עשרה התחוללה מהפכה, ודימויי האם, תפקידה וחשיבותה השתנו לחלוטין, וזאת בעקבות פרסום הספר 'אמיל' של ז'.ז'. רוסו, שהניח את אבן הפינה לכינונה של המשפחה המודרנית, שבה האם מצווה לטפל בילדיה בעצמה ולהניקם.
מהפך דומה מופיע באותה תקופה גם בחברה האנגלית (Wahrman, 2004 .D). ברוב המאה השמונה-עשרה, לפני המהפך, לא התחייבה התאמה בין המין הביולוגי לבין ההתנהגות המיגדרית. ה'אמזונות', נשים שהסתירו את סממני המין הגופניים שלהן כדי שיוכלו לשרת לצד החיילים הגברים, זכו להערכה חברתית רבה. נשים יכלו להתלבש כגברים וגברים כנשים, ובתיאטרון שיחקו בני שני המינים דמויות גבריות ונשיות כאחד.
בסוף המאה השמונה-עשרה, נאלצה האמזונה לפנות מקומה למודל של 'הגשמה עצמית נשית'- משמע 'אימהות'.
את השינוי בייצוגי האם מסוף המאה השמונה-עשרה ניתן לראות גם ביצירות האמנות המערבית (שפלן-קצב, ה.,2001).
לשלושת המודלים האימהיים העיקריים שהתקיימו עד אז באמנות: 'אם-אדמה' או 'אם כל חי' (אלילת הפריון והחיים), 'המדונה הנוצרית' (אימהות סטאטית של קורבן, טוהר ובתולין), ו'המלכה- האם', היולדת את יורש העצר למלוכה בחסד האל, נוסף מודל של 'האם הבורגנית המאושרת'- מודל שבו הוצגה האימהות לראשונה כמקור של אושר כשלעצמו, אימהות שמחה בחלקה ומרובת ילדים.
"האם העברייה", כפי שהוצגה באמנות הישראלית, מראשית המאה ועד שנות השבעים, התבססה לרוב על מודלים קיימים אלה, שלהם נוסף מטען ייחודי המכיל את החוב הציוני והתנ"כי, הקושרים את האם אל האדמה הקדושה ואת השכול כקורבן אימהי למען הסדר הפטריארכלי המגולם על ידי המולדת, הדת, הלאום והמסורת (ג. עפרת 2009).
האידיאליזציה של האימהות שירתה, בראשית דרכה של המדינה, את ההשקפות הלאומיות, כמשתמע מדברי ד. בן- גוריון: "הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל, ואישה יהודית שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים... מועלת בשליחות היהודית" ("הארץ", 8 בספטמבר 1967).
גם בספרות הישראלית, כמו בספרות המערבית, החוויה האימהית אינה מהווה תימה מרכזית עד לאחרונה, וגם כשהאם החלה להופיע בטקסטים סיפוריים רבים, עלילות הסיפורים אינן עלילותיהן של האימהות, או סיפורן מנקודת מבטן, אלא סיפוריהם של הבנים והבנות העוסקים ביחסם המורכב אליהן.
בשנות התשעים החלה מגמה של מעבר מייצוג האם בתפקידיה המסורתיים לייצוגה כאם-אישה, "דמות האם הופרטה"! (ג. עפרת 2009).
מעבר זה נמצא סבוך בספרות, באמנות ובפסיכולוגיה באותה תקופה, בדומה לקושי שנתקלו בו האימהות בחיפוש דרכן בסבך המורכב של אימהותן.
הניסיון להשתחרר מ"הדיקטטורה של מודל האם המושלמת" (א. באדינטר, "הארץ" 1.3.10), או "קריעת המסכה מעל פני האימהות",(א. ריץ', 1989), והמאמצים בספרות הפמיניסטית להציג את האם כדמות בשר ודם, עם מרכז עצמאי של תשוקה וצורך, גרמו להשתקת קולה של האם ולהיעלמותו של מאגר הייצוגים של אימהות ויחסי אם-ילד.
האמנות הפלסטית, הספרות, השירה והקולנוע הפמיניסטיים נטו להדחיק את קולה של האם כסובייקט (ר. גינזבורג, 2009; ש. מענית, 2009; ה. שפלן-קצב וי. מצקל, 1997).
באחרית-דבר לספר "הקול האחר - סיפורת נשים עברית" (1994), כותבת לילי רתוק על הניסיונות הראשונים לנתץ את 'מיתוס האמהות' בסיפורת הנשים הישראלית:
"בגלל עריצותו של המיתוס הזה לא העזו נשים להודות בקשיים שהיו להן בגידול ילדיהן. דמות האם הטובה, הנהנית להתמסר התמסרות מוחלטת לטיפוח צאצאיה, הייתה מחסום בפני נשים אשר חוו את האמהות בצורה מורכבת יותר; הן נטו להאשים את עצמן ולהתבייש במאווים שלהן להקדיש זמן גם לתחומים אחרים בחייהן. כיוון שהאמהות נתפסת כדבר הטבעי ביותר, התקשו רבות להודות בקוצר היד שלהן במילוי התפקיד. אישה איננה יכולה להרשות לעצמה להודות בכישלון בתחום האמהות, ולכן הסתירו הנשים כל קושי וסייעו להעצמת מיתוס האם הטובה, הנדיבה והמאושרת".
ההצעות לתיקון הכשל בתפיסה הפסיכואנליטית של החוויה האימהית – במעבר "מאי-מהות לאימהות" (ענת פלגי-הקר, 2005), ובפרידה מהפנטזייה של "העץ הנדיב" (ע. ברמן, 2004), מחייבות בדיקה כיצד תשתחררנה האימהות אשר מתקשות בעצמן להכיר בסובייקטיביות שלהן.
"בינות לאפלה ולאור היום", כותבת סוזן קראמר (1996Kraemer,), "מוצאת עצמה האם על הסף; בעודה חושבת על הלילה הקרב והבוקר שלאחריו, היא עשויה לתהות מה תפגוש בתוך עצמה. האם יהיה זה מאבק או מפגש? ואיך תרגיש עם מה שתמצא שם?".
הרעיון שהאם תרשה לעצמה לדעת יותר על תשוקותיה וצרכיה נשמע מפתה ופשוט, אבל אז מגלה האם שהסובייקטיביות שלה איננה רק מתנה, אלא גם עול כבד בגלל האמביוולנטיות הכרוכה בה.
רוזיקה פארקר (1997R. Parker, ), מבחינה בין 'אמביוולנטיות אימהית שניתן לשאתה' לבין 'אמביוולנטיות אימהית שאי אפשר לשאתה', וטוענת שההכרה של האם בכך שהיא לא רק אוהבת, אלא גם שונאת את הילד שלה, מעוררת רגשות חרדה ואשמה בלתי נסבלים.
חשיפת "הסוד השמור ביותר של גילדת ההורים" (רונה רענן-שפריר, 2005) מערערת את שיווי המשקל של האם. האם, אשר שוחררה מעמדת ה-Selflessness שאפיינה אותה לפני-כן, נשארת לבדה עם מועקת ההתמודדות עם מה שהיא מרגישה מכוח השחרור הזה.
"הרעלתי את התינוק שלי! ", הייתה הזעקה של אחת האימהות ב'פרשת רמדיה' בכותרת לעיתון.
בעבודת מ.א. (ק. ארוניס, 2006), אשר בדקה את ייצוגי אופייה ותפקידה של האם הישראלית בעיתונות הפופולרית במסגרת פרשה זו, נמצא שהאם הוצגה בהתאם למודל הישן שלפיו על האם להתמסר לטיפול בתינוק באופן מלא, תוך האשמתה באי- הנקה שהביאה לפגיעה בתינוק ואף למותו.
אליזבט באדינטר, בספרה החדש על 'קונפליקט נשים ואימהות' (2010E. Badinter, ), שנכתב על פי דבריה בעקבות צו של שר הבריאות הצרפתי האוסר על פרסומת לאבקות חלב בבתי יולדות ציבוריים, מביעה צער על כך שהחירות שהייתה לנשים בשנות השבעים והשמונים לבטא בקול רם את האמביוולנטיות שלהן ביחס לאימהות, הלכה ודעכה. לדעתה קיימת היום נטייה חברתית לראות אותן נשים שאינן רוצות ילדים כלא נורמליות ולהניח, למשל, שהייתה להן ילדות הרוסה.
הקושי להכיל את המורכבות האימהית אכן מוביל לעיתים קרובות לפיצול בין 'האם המסורה' לבין 'האם החולה' כמו בארכיטיפ "האם הגדולה"E. Neumann 1955) ).
גם בספרות, מימוש-עצמי של האם מתאפשר רק במעשה האכזרי של נטישת הבת (כמו למשל אצל אילנה ברנשטיין, 1991). האם מוצגת כאישה הדוחה את אימהותה וסובלת מדיכאון אחרי לידה, על רקע נטישתה בילדות שלה. הרגשות האמביוולנטיים שלה מקבלים ביטוי קיצוני שאינו מותיר מקום לאהבה.
ברומאן 'דולי סיטי' (קסטל-בלום, 1992), מייצגת דולי את התפיסה הסטריאוטיפית של אם-מפלצת, נוסח האמהות החורגות באגדות, אך למעשה היא מגיעה לכך מתוך חרדת אימהות בלתי נסבלת: "איזה מין דבר זה האימהות, אם את לא יכולה לשמור על הילד שלך נון-סטופ ובצורה מושלמת?".
ב-2007 פרסמה קסטל-בלום ראיון באינטרנט, שבו היא כותבת על כך שרק חמש-עשרה שנה אחרי שיצא הספר היא מסוגלת לתאר את החוויה האישית שהביאה אותה לכתיבתו:
"כשהייתי בת עשרים-וחמש הייתה לי תינוקת... שאחרי שנתתי לה דייסת קורנפלור מבקבוק, פלטה את כל הדייסה על החיתול... נשמה את הדייסה וחסמה את דרכי הנשימה שלה. הסתכלתי על הילדה, שלא השמיעה קול, ולא הבנתי עד כמה היא במצוקה. הרמתי אותה, דיברתי אליה, משהו לא נראה לי בסדר, אבל לא ידעתי מה. שבע דקות או יותר הסתובבתי בדירה וניסיתי להצחיק אותה, ניגנתי לה שירים באורגן שהיה שם.. אבל היא המשיכה להעלות קצף משפתיה ומן האף. דפקתי אצל השכנה, שזירזה אותי: "רוצי לבית-חולים, היא נחנקת... אחרי שהוצאנו את הילדה מבית-החולים אמרתי לעצמי שכנראה משהו באינסטינקטים האימהיים שלי לוקה... וככה התחיל מה שדולי מכנה "סרטן האפשרויות". חרדות אימתניות בכל השתעלות וחום. התייצבות בבית-חולים ואצל כל-מיני רופאים כדי להיות בטוחה וגם כדי לקבל second opinion. החיים נפלו עלי בבת-אחת. נדרכתי לגמרי, ומאז, במשך שלוש שנים, הייתי מתוחה כפי שלא הייתי מעולם. היה סיוט. אלה היו שלוש השנים הקשות בחיי. שבע הדקות הללו, עד שבכלל קלטתי שהילדה שלי לא נושמת... הבדידות וכובד האחריות... בשלוש השנים שאחרי המקרה הייתי בחשיכה מוחלטת וכל חיי היו קודש לאותה אחריות לשלומה של בתי...רק אחרי שכתבתי את הספר, מנובמבר 90' עד סוף 91', פלטתי מתוכי את האימה הזאת, שקודם חסמה את דרכי הנשימה שלי, ויכולתי לחזור לאיזשהם "חיים רגילים".
כשהורים באים אל הפסיכולוג לטיפול, הם אינם מביאים בדרך כלל את הפרספקטיבה הסובייקטיבית הזאת, בגלל רגשות אשמה, בושה ורגשות אחרים לא-מעובדים הכלולים בה. הם משליכים את כל המטען הפסיכולוגי הכבד הזה על הילד ועל היחסים איתו. מצידו, הילד חייב להיענות להשלכות ההורים ומציג בעיה שהיא כאילו 'שלו'.
ההורים באים לטיפול כ'הורים של...', ולא מביאים את הבעיה ההורית שלהם. הם מבקשים תמיד שינוי בהתנהגות הילד.
פסיכולוגיה של ההורות היום - כיצד?
באופן דומה לטענתן של הדרה שפלן-קצב ויהודית מצקל (שניסו לאתר, באמצעות התערוכה "הו- מאמא" במוזיאון רמת-גן, 1997, את קולה של האם כפי שהוא מתבטא אצל יוצרות מקומיות עכשוויות), שהאמנות היא השפה האפשרית היחידה לתיאור החוויה האימהית - "רק היא עשויה להוציא לאור את החושך שבחללים הללו ולהשמיע את מה שהודמם בהם", גם לעבודה הטיפולית עם הורים יש שפה המאפשרת תיקון.
רוזיקה פארקר (1997R. Parker,) מבקשת לאפשר לאם את האינדיבידואציה האימהית שלה כתהליך מתמשך שבו מעובדת האמביוולנטיות בצד האהבה, תוך גילוי דרכים אימהיות המותאמות ליכולותיה ולשאיפותיה, שאינן מודדות אותה מול מיתולוגיות אימהיות.
לשם כך נדרשת הפסיכולוגיה ,קודם כל, לוותר על האידיאלים מעוררי רגשות האשמה, כמו בדוגמה הבאה:
אימא של אורי:
האם מספרת למטפלת שאמרה לאורי שהיא שונאת אותו לאחר שהכה אותה באחת מהתפרצויותיו "לעיני כולם" בבריכה. המטפלת, שהתקשתה לקבל את רגש האם, הציעה לה להשתמש במילה 'כעס' במקום 'שנאה'. האם נפגעה קשות וחשה מותקפת על כך שהיא פוגעת בבנה.
בתגובה לניסיון התיקון של המטפלת - "אני מבינה שנפגעת ממני כשהצעתי לא להגיד לו שאת שונאת", השיבה האם: "כן, כי לאחרונה הבנתי שגם שנאה זה רגש חולף".
עבודה טיפולית בקבוצת אימהות וילדיהן (L. Hoffman, 2003), מצליחה לקדם נורמליזציה כזאת.
דניאל סטרן מדגיש את הצורך ביחס תומך ונעדר-ביקורת לאם ב'קונסטלציה האימהית' שלה (1995, (D. Stern.
אימהות יודעות טוב יותר מאשר אנשי המקצוע מה הן לא עושות כראוי, הוא טוען. הן אינן יודעות בדרך כלל מה הן כן עושות היטב. זו אחת הסיבות החשובות מדוע הן זקוקות לסביבה חיובית מחזיקה. ביקורת על האם עושה את ההפך.
האם זקוקה להחזקה שבה היא חשה מתוקפת, מחוזקת ונתמכת, בברית טיפולית חיובית - "העברת הסבתא הטובה".
המטפל בהורים מתמודד לא-מעט עם תגובות קשות של ההורים כלפיו. ככל שרגשותיו של ההורה כלפי הטיפול וכלפי המטפל קשים יותר, כך הופך הקשר הורה-מטפל לחשוב יותר.
פרמטרים של כבוד והדדיות צריכים להתקיים בלחץ של אי-הבנות, עיוותים ופגיעות בהעברה ובהעברה הנגדית. המטפל נדרש לחוויית קשר מזין והדדי, כמו 'חוויית התקשרות מתקנת' (Lieberman & Pawl, 1993). חוויה זו, המהווה משקל נגד לייצוגים השליליים של ההורה, מופנמת בהדרגה על ידי ההורה ומתארגנת לייצוגים פנימיים חיוביים כהורה לילד שלו.
פונקצית 'מעטפת' Seligman,1994)),להורים ולקשר הורה-ילד, מתאפשרת בזכות החשיבה המתמדת על רגשות ההורה גם בקונטקסט של העבר שלו וגם בקונטקסט של חוויית ההורות בהווה.
פלציו-אספאזה (2004 Palacio-Espasa,) מגדיר כך את תפקיד המטפל עם ההורים, אשר משליכים עליו אותה הזדהות השלכתית כמו על הילד:
"המטפל שמתחיל במתן פירושים מוקדם מדי, מעורר התנגדות עזה בהורים ומוביל לעיתים קרובות להפסקת הטיפול. על מנת להימנע מכך, המטפל חייב לחזק תחילה את הברית הטיפולית עם ההורים ולהציע אחריה התערבות טיפולית ארוכת-טווח".
העמדה הסבלנית, הצופה והלא שיפוטית של המטפל משחררת את ההורים מרגשות אשמה וכישלון ומאפשרת להם להיות צופים בעצמם וביחסיהם עם הילד.
"פסיכותרפיה של ההורות" (Sutton & Hughes, 2005) נדרשת במקום "פסיכותרפיה של ההורים", כאשר הדגש הוא על הקשר יותר מאשר על ההורה כ'פציינט המזוהה'.
מודל הטיפול הדיאדי (בן אהרן, מ. ושות' 1997), שבו ההורה נמצא יחד עם הילד בחדר הטיפול, מאפשר התמודדות עם מורכבות העולם הסובייקטיבי של ההורה, המתגלה ביחסים עם הילד דרך האינטראקציה אשר מתרחשת בחדר וחקירתה על ידי המטפל.
יתרונו של הטיפול נובע מכך שהוא מתנהל, בדרך כלל, במצב של קונפליקט (אבימאיר-פת, 2010). תפקיד המטפל הוא לקדם את ההכרה ההדדית בין ההורה והילד ולסייע במעבר ממצב של 'שליטה- כניעה' אל מצב של שיתוף פעולה.
המטפל מסייע בהחלפת 'היחסים המשלימים' (קומפלמנטריים), שבהם העולם הפנימי של האחד מנסה להכניע את העולם של האחר, ביחסים חדשים שיש בהם 'שלישיות' (2004 ,J. Benjamin).
עמידתו של ההורה על הסובייקטיביות שלו, מבלי לוותר על התאמה רגישה לדרישות הילד, מחייבת את ההורה לרמה גבוהה של גמישות רגשית, כפי שמתאר סטיוון מיטשל בספרו (מיטשל, 2003). מיטשל נוכח, לאכזבתו, שמה שהוא אוהב בטיול ומה שבתו בת השנתיים אוהבת, הם שני דברים שונים. הוא אהב לצעוד מהר במסלול מסוים והיא אהבה להתעכב על יד גזע עץ נפול ולחקור את עולם הפטריות והחרקים שהתפתח בתוכו: "כאשר יכולתי לוותר ולהיכנע לקצב של בתי ולתחומי ההתעניינות שלה", הוא כותב, "נפתחה בפני חוויה מסוג אחר. ... אילו ריסנתי עצמי מתוך תחושת חובה בלבד, הייתי חווה את הטיול כרצייה צייתנית. אולם הצלחתי להיהפך למה שנחשב בעיניה של בתי בן-לוויה מוצלח, וכך למצוא לעצמי דרך הוויה אחרת, אשר לבשה משמעות אישית רבה בעבורי" (ע. 196).
המטפל מקבל על עצמו בהתחלה את פיתוח ה'שלישיות' הנחוצה. לשם כך הוא נדרש להכיל את מה שהדיאדה אינה מסוגלת בשלב זה להכיל - חרדה, כעסים והתנגדות. הוא מחזיק במתח ההכרחי שבין 'ביטוי העצמי' לבין 'ההכרה באחר', ומתמרן איתו עד שהכלת המתח תתאפשר בדיאדה, ותאפשר הדדיות בין השותפים.
המטפל צריך לפגוש בו-זמנית את שני שותפי הדיאדה מעמדה פסיכולוגית המקבלת את שני העולמות הסובייקטיביים כראויים להכרה.
המטפל יבטיח לשניהם עמדה שווה בנפשו ובמחשבתו גם כשהם נאבקים אחד בשני וכך ישמור עבורם על האפשרות להרגיש תקווה להכרה במקום להיכנע.
המאמץ שמוטל על המטפל אינו קל. עליו ליישב בתוכו הזדהויות מנוגדות, העברות והעברות נגדיות שונות.
לא בכדי מתקשים המטפלים להתמודד עם סיטואציה זו, שהיא לעיתים כמעט בלתי-אפשרית בגלל רגשות קשים המתעוררים בה - כעס והאשמה, חוסר אונים וייאוש. המטפלים נדחפים לעמדה הגנתית המבקשת לפצל את הדיאדה ואת הפרספקטיבות המתנגשות בה, על מנת לטפל בהן בנפרד.
הצלחת מאבקו הפנימי של המטפל על הסובייקטיביות של ההורה ועל הקשר המורכב שלו עם ילדו, במקביל למאבק על צרכיו של הילד, היא המהות המרכזית בפסיכולוגיה של ההורות היום.
מקורות
אבימאיר-פת, ר. (2010) הורה וילד בטיפול הדיאדי- בין מאבק על העצמי לבין מאבק על היחסים: מבט אינטרסובייקטיבי. בתוך: קפלן, ח., הראל, י., ואבימאיר-פת, ר. (עורכות). הטיפול הדיאדי: מפגש בין המעשה הטיפולי והתיאוריה. אוניברסיטת חיפה, החוג לפסיכולוגיה.
ארוניס, ק. (2006) "הרעלתי את התינוק שלי": עיצוב אופיה ותפקידה של האם הישראלית במסגרת פרשת רמדיה בעיתונות הפופולרית. עבודת גמר למוסמך בתקשורת ועיתונאות. י-ם, האוניברסיטה העברית.
באדינטר, א. (1985). ...וגם אהבה. תל-אביב, ספרית מעריב.
בן אהרן, מ. ושות' (1997). מדריך טיפול דיאדי: אם-ילד ואב-ילד, גישה דינאמית לטיפול בהפרעות יחסים בילדות. אוניברסיטת חיפה: החוג לפסיכולוגיה.
ברמן, ע. (2004) הנסיך המאושר, העץ הנדיב: הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית. "שיחות", 19, 43-35
ברנשטיין, א. (1991). שארה כסותה עונתה. תל-אביב: עם עובד.
גינזבורג, ר. (2009). "והיי לי אם": אמהות ובנות בעולם הבדיון הספרותי. בתוך: פרוני ,א.(עורכת). אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד.
מענית, ש. (2009). שירי אמהות עבריים: תשתיות, מגמות ותמורות. בתוך: פרוני, א. (עורכת). אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד.
עפרת, ג. (2009). דמות האם באמנות הישראלית: רחל, שרה, הגר. בתוך: פרוני, א. (עורכת). אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד.
פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות. תל-אביב: עם עובד.
קסטל-בלום, א. (1992). דולי סיטי. תל-אביב: זמורה ביתן.
ריץ', א. (1989). ילוד אשה. תל-אביב: עם עובד.
רענן-שפריר, ר. (2005). קסם פשוט: מחשבות על גידול ילדים. ת-א: משכל.
רתוק, ל. (1994). כל אישה מכירה את זה. אחרית דבר בתוך: רתוק ל. (עורכת) הקול האחר: סיפורת נשים עברית. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
שפלן-קצב, ה. ומצקל, י. (1997). הו-מאמא (קטלוג התערוכה), רמת-גן: המוזיאון לאמנות ישראלית.
שפלן-קצב, ה. (2001). קולה של אימא: אמניות ישראליות וייצוג האם. בתוך: י. עצמון (עורכת) התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד.
Badinter, E. (2010). Le Conflit: La Femme et La Mere, Paris: Flammarion.
Benjamin, J. (2004). Beyond Doer and Done To: An Intersubjective View of Thirdness. Psychoanalytic Quarterly, 73, 5-46.
Hoffman, L. (2003). Mothers' ambivalence with their babies and toddlers: Manifestations of conflicts with aggression. Journal of the American Psychoanalytic Association, 51, 1219-1240.
Kraemer,S. (1996). " Betwixt the Dark and the Daylight" Of Maternal Subjectivity: Meditations on the Threshold. Psychoanalytic dialogues, 6,765-791..
Lieberman,A.F.& Pawl, J.H. (1993). Infant- Parent Psychotherapy. In: C. Zeanah (Ed.). Handbook of Infant Mental Health. N.Y. Guilford Press.
Neumann, E.(1955). The Great Mother: An Analysis of the Archetype. Princeton,N.J: Princeton University Press.
Palacio Espasa, F.(2004). Parent-infant psychotherapy, the transition to parenthood and parental narcissism: Implications for treatment. Journal of Child Psychotherapy, 30(2), 155-171.
Parker, R. (1997). The production and purposes of maternal ambivalence. In: W. Hollway & B. Featherstone (Eds.): Mothering and Ambivalence London: Routledge.
Seligman, S.(1994). Applying psychoanalysis in an unconventional context. The Psychoanalytic Study of the Child, 49, 481-500.
Stern, D. (1995). The Motherhood Constellation. Ch. 11. pp. 171-190. Basic Books, N.Y.
Sutton, A. and Hughes, L. (2005) the psychotherapy of parenthood: towards a formulation and valuation of concurrent work with parents. Journal of Child Psychotherapy, 31(2), 169-188.
Wahrman,D.(2004). The Making of the Modern Self. New Haven: Yale University Press.
בקשה לרישום משתמש חדש