This text will be replaced

מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים ומייסד ויו"ר המרכז לפסיכולוגיה יהודית ע"ש בעז רוטנברג. פרופ' רוטנברג פרסם 11 ספרים ועשרות מאמרים העוסקים בזיקה שבין פסיכולוגיה, רווחה ודת.

 

כמידי פעם הופיע בעיתונים זה מכבר דווח שגרתי בסגנון לקוני על שני בעלים שרצחו את נשותיהם משום ש"בעקבות הבעת חרטה שלהם על התאכזרות (קודמת) לנשותיהם הם שוחררו לאחר שביחס לשניהם העריכו המומחים שהם לא יבצעו רצח", (ראו: ידיעות, 4.3.2011). בצד ידיעות אלה הופיעו גם דיונים קצרים על העונש ה"חמור" של 24 שנות מאסר שהוטלו על אליאור חן בגין התאכזרות בילדים שביצעו הוא ותלמידיו.

בדומה למקרה של מיכל אלוני שרצחה את שתי בנותיה ולמקרה של איתי בן דרור שרצח את שלושת ילדיו, לאחר רצח שתי הנשים הופיע בכלי התקשורת פסיכיאטור בכיר שהודה בטון מבויש שלמעשה יתכן שרוצח אשר "מצליח" לזכות בשחרור מאחריות פלילית עלול להשתחרר ממאסר לאחר תקופה קצרה אם הוא עומד בתנאי הדורש שפעמיים עד שלוש בשבוע עליו לתייצב בתחנה לבריאות הנפש לקבלת טיפול.

אני שם את המלה "מצליח" במרחאות כי בעוד שקיים קונסנסוס ביחס לשחרור מאחריות פלילית לאדם שמנותק מהמציאות בגין התנהגות פסיכוטית המיוחסת למחלת הסכיזופרניה, הרי התנהגותם של רוצחים אכזריים מאופיינת בדרך כלל בהתנהגות הקרויה "פסיכופתית" אשר אינה מזכה אדם לשחרור מאחריות פלילית. כי מעבר להתנהגות האכזרית אדם כזה אינו מנותק מהמציאות. בהקשר זה מן הראוי לציין כי איתי בן דרור נהל למשל בהצלחה רומן עם שכנה נשואה.

בשנות השבעים והשמונים כאשר עסקתי במחקר אינטנסיבי ומקיף של התופעה ה"פסיכופתית", עמיתי טענו שבגדול הפסיכיאטריה פועלת לפי עיקרון הפוך מעיקרון החוק הפלילי. כך, בעוד שלפי המשפט   הפלילי אדם נחשב זכאי עד שלא יוכח ההפך, בפסיכיאטריה פלילית אדם נחשב לחייב עד שיוכח שהוא נורמאלי. כחלק מההצדקה למצב אבסורדי זה הסבירו אז החוקרים פועל מצב פסיכולוגי האומר שאם הפסיכיאטור ישחרר " פסיכופט" שירצח לאחר מכן את אשתו למשל, יחפשו את הרופא ששחרר אותו ולכן עדיף לו לקבל טיפול שהוא "לטובתו" בבית חולים של הכלא כאשר תחת מסווה זה גם "ישבנו" של הפסיכיאטור מכוסה..

המעניין הוא שבגין ההומניזציה של "בריאות הנפש" כיום די לו לפסיכיאטור בהבעת מבוכה לנוכח רצח שבוצע על ידי אב או בעל אלים אפילו במקרה שהלה איים לרצוח את אשתו או את ילדיו בעת ביקר או חופשה שאושרה על ידי אותו הפסיכיאטור "הנבוך". לאור האמור לעיל, עולות מספר שאלות קרדינליות אשר דומני דורשות דיון דחוף וחשוף.

בעוד שבמקצוע הרפואה הקונבנצינלית פועלת קטיגורית ה-ב.מ.פ. (בלי ממצא פתלוגי) שעל פיה מכריז הרופא בכתב שהמטופל שלו הוא בריא (במקרה שלא מדובר במחלה סופנית), בבריאות הנפש לא קיימת קטיגורית ה-ב.מ.פ. כך יוצא, שהרופא הפסיכיאטור משוחרר מחשש לתביעה משפטית גם במקרה של רצח שהרי מלכתחילה בדין אין הוא פועל על פי קריטריונים מדעיים-מעבדתיים. ונשאלת השאלה מדוע מקצוע הרפואה לה מחויב הפסיכיאטור שהוא רופא במקצועו, מוכן להאציל גושפנקא רפואית לפסיכיאטריה שאינה פועלת לפי כללי רפואה מדעיים.

הדילמה שאנו עוסקים בה גזורה ישירות מתופעת ההתחמקות מהזדקקות של הפסיכיאטריה והמשפט מהקטגוריה הקרויה בעגה הפופולארי "פסיכופתיה" אשר רובו של הציבור אינו בקי ברזי ההיסטוריה של מושג זה.

בקיצור נמרץ הרופא הרפורמאטור פיליפ פינל היה זה שעל פי היסטורית הרפואה הפסיכיאטרית, תיאר מקרה של אדם שחרף יכולתו לנהל את ענייניו ועסקיו בכישרון וביעילות, היה נתקף מדי פעם בזעם בלתי מובן עד אשר יום בהיר אחד הוא השליך אישה לבור לאחר שזו התחצפה כלפיו. לאחר שפינל טען שאיש זה אינו חולה נפש במובן הידוע קמו שורה של רופאים שהחשוב מביניהם היה ג'יימס פריצ'ארד אשר כינה תופעה זו ב-1837 "שיגעון מוסרי".

הנקודה החשובה לעניינו היא שלאחר שכל הניסיונות לזיהוי הסימפטומים המצדיקים מתן דיאגנוזה כפסיכופת או סוציופת לאדם אכזרי מהסוג הנ"ל הוכחו כבלתי אמינים משום שהם כוללים התנהגויות נורמליות כמעט בכל תחום, הוצאה בקול דממה דקה קטיגורית ה"פסיכופתיה" ממהדורת 1968 של "התנ"ך הפסיכיאטרי" הידוע כDSM כאשר במקומה מופיע ההגדרה האמורפית "אישיות אנטי סוציאלית". השמטת הקטיגוריה מהDSM נבעה בין השאר מהמציאות המביכה שנוצרה בעקבות הצורך להודות שחוץ מרגשי אשמה מצומצמים, לאלה המאובחנים כפסיכופטים יש תכונות השוות לכל בני האנוש כולל מנת משכל וקסם אישי.

 לאור ההתחמקות הדיאגנוסטית הגלומה בהתייחסות להתנהגות אכזרית כקשורה ל"אישיות אנטי סוציאלית" עולה עתה שאלת החסות הרפואית לה זוכה הבדיקה הפסיכיאטרית ביחס לכשירות העמידה בדין לרוצחים. הנקודה היא כי בעטיו של נוהל כזה מתגברת מטבע הדברים הנטייה לזהות מתחת למונח הבלתי קביל "פסיכופתיה" (אנטי סוציאליות) גם מצב פסיכוטי (ניתוק מהמציאות). דומה שבלבול זה בין המשפט הפלילי והפסיכיאטרי, לא רק עולה בכסף רב, אלא משאיר את המונופול על שפיטת התנהגות סוטה בידי הרופאים.

ברם, לדעת כותב שורות אלה נראה כי ההתייחסות לאכזריות בלתי מובנת במונחי מחלת נפש, כרוכה בשאלה המביכה של אפשרות קיומו של רוע אבסולוטי.

תובנה לסוגיה בלתי אנושית זו ניתן לחלץ מהתעמקות בפרשנויות התלמודיות לפרשת ה"בן סורר" המופיעה בתורה.

על פני הדברים חוק זה תמוה באופיו הדטרמיניסטי אשר מתבטא בצו הוצאתו להורג בגיל 13 על פי הטיעון "הבלתי יהודי" (כי היהדות מאמינה בתשובה) הסובר כי מוטב שימות זכאי כי על פי הסמפטומים שלו, בסופו של דבר הוא יעמוד בפרשות דרכים וירצח אנשים.

בספר דברים (כ"א יח-כא) נאמר בצורה נחרצת "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם...והוציאו אותו אל זקני עירו...ואמרו...בננו זה סורר ומורה....זולל וסובא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת". החשוב לעניננו הוא שהגמרא במסכת סנהדרין (ע',א') נוקטת בשיטת פרשנות אותה כיניתי, "ביאור עד ביעור" אשר משמעה המעשי הוא שבעטיין של סייגים וסייגי סייגים אי אפשר לבצע את עונש הסקילה התורני המפורט לגבי בן סורר ומורה.

הווה אומר, כי לאחר ניפוי כל סיבה חינוכית, סביבתית או תורשתית אשר בעטיה צעיר עלול ליהפך לעבריין חסר תקנה, אחד מחכמי התלמוד קובע כי גם אם ההורים לא דומים מבחינה פיזית, אין להגדיר בן כזה כ"סורר ומורה".  

אולם, התשובה לשאלה הרטורית "למה חוק זה נכתב"? אם במציאות אי אפשר להוציא נער כזה להורג משום שהרי לא יתכן שההורים יהיו דומים זה לזאת כתאומים סיאמיים, היא זו המאלפת מבחינתנו.

כך אם בגמרא הנימוק המוצע לחשיבות ההתעמקות באופיו ובנסיבות לאפשרות צמיחתו של בן סורר, היא "דרוש וקבל שכר" (שם, ע'א, א'), אזי גלומה בדיון תלמודי זה שאלה אפשרות לקיומו של רוע אבסולוטי.

 כך אומרים לשופט: "באופן מעשי אינך יכול להוציא פסק דין מוות לנער כזה, אך קח בחשבון שאם לאחר חקירה ודרישה אינך מזהה שום גורם שיכול היה להשפיע על ההתנהגות המרושעת של נער, אז מדובר כנראה ברוע אבסולוטי" שיתכן והתואר "פסיכופט" היה מגדיר אותו. ובמקרה כזה אין לחפש סיבות לשחרורו מאחריות פלילית. ואכן כן, הבן סורר מעולם לא היה כלול בקטיגוריה התלמודית "שוטה, חרש וקטן" המגדירה את אלה המשוחררים מאחריות פלילית.

אשר על כן, לפי כל הנתונים שהועלו לעיל, הפסיכיאטריה חייבת להרים ידיים ולהודות שאין לה כלים לבדוק כשירות לאחריות פלילית ביחס לרוצחים וזאת, כדי לאפשר למערכת החוק לשפוט רוצחים לפי קני מידה של המשפט הפלילי בלבד.

ואמנם כן, אף אופטימיסט כבעל שם טוב מייסד התנועה החסידית אשר לו מייחסים את האימרה, "הרע הוא כסא לטוב" לא טען מעולם שהכסא הופך לספסל, כי רוע נשאר רוע.