הליגה של המשפחה להרגעת הכעסים

הורות שמתמודדת עם אלימות לפי הגישה הנרטיבית
 
מאת: איריס ברנט
 
ילדים, גם השובבים שביניהם, בדרך כלל משיגים וויסות רגשי והתנהגותי בשנות הילדות המוקדמות ומצליחים לרוב לשלוט בכעסים שלהם , יכולת המאפשרת להם לרכוש ולשמור על חברויות, לאמץ התנהגויות נורמטיביות בכיתה ולפתור קונפליקטים בצורה סבירה או טובה בביתם. להורים יש ציפייה וצפי כללי שילדיהם ילמדו להתנהג באופן שיאפשר להם קבלה חברתית.   ישנם הורים שיכולים לסבול את האלימות כשהיא בתוך הבית,אך מתקשים להתמודד עם האלימות כשהיא באה לידי ביטוי בבית הספר. איך מתמודדים עם ילדים שאלימות היא חלק שגור בחייהם? המאמר הזה ידון במפגש של הורים עם ילדיהם שאלימות שולטת באינטראקציות החברתיות שלהם: התפרצויות, מכות, וויכוחים, קללות , הטחת חפצים.   ההורים מגיעים לטיפול כבר מיואשים כשהם מתארים סיפור רווי בעיה של ילד אלים, בעייתי מאד, שמקלל, מרביץ, מטיל חפצים, פועל ללא שיקול דעת, מבייש את הוריו, לא מכבד כללים בסיסיים בכיתה.  
 
במאמר תוצג גישה טיפולית משפחתית לפי הגישה הנרטיבית, אותה ייסד Michael White יחד עם David Epston בשנות ה 80 בערך של המאה הקודמת, בהתבסס על גישה זו תוצג גישה טיפולית לטיפול בבעיית האלימות. גישה זו גם מהווה בסיס לשיח פוליטי חברתי שונה מזה הקיים. לאורך המאמר אלווה את תיאור הגישה הטיפולית בתיאור דוגמאות של טיפול: בעדי, ילד בן 9,   תלמיד כיתה ג' .ונתן, בן 11, תלמיד כיתה ו .
 
ברצוני לפתוח בהצגת תפישת העולם של הגישה הנרטיבית . הגישה הנרטיבית מתבססת על השקפת עולם פוסט סטרוקטוראלית וזו קשורה להנחות הבאות:
  1. שאין שיטחי או עמוק כאשר מדובר בנפש האדם, אלא תיאור צר של האדם לעומת תיאור עשיר שלו. האדם נתפס כבעל זהות רחבה ולעיתים הוא חי תחת סיפור דומיננטי שמצר את תפיסת הזהות של עצמו על ידו או על ידי אחרים , בעוד שיכולות מסוימות, ערכים מסוימים שהוא חי בהתאם להם, חוויות מסוימות, לא מקבלות את ההתיחסות המתאימה כי הן נזנחות לאור הספור השלילי הדומיננטי.
  2. הזהות נתפשת כנוצרת בתוך מוסדות חברתיים וקהילות של אנשים
  3. הבעיות הן תוצרים של תרבות וההסטוריה שלנו. הם נוצרים לאורך זמן ובהקשרים תרבותיים ומשפחתיים מסויימים
  4. המשמעות שאנשים נותנים להתנסויותיהם, מכתיבה את חייהם והפעולות של" העצמי" והיחסים בין אנשים קשורים במשמעויות אלה.
  5. לשפה יש תפקיד חיוני בעיצוב החיים. מה שאנשים אומרים לעצמם ואחד לשני מעצב את חיי האדם והסובבים אותו, לכן האופן בו אנו מארגנים את הידע וההתנסויות שאנו אוספים בחיינו, לכלל סיפור, מעצב בהתאם את חיינו.
מייקל וויט שפיתח וייסד את הגישה הנרטיבית בשנות השמונים של המאה הקודמת, כותב: "כשההורים מגיעים לטיפול אז בדרך כלל הם ,וגם מי שמפנה את הילד לטיפול, מאמינים שהבעיה משקפת את הזהות של הילד, את מי שהילד או משקפת את מי הם הוריו, או משקפת את מי שהם היחסים בין הילד להורה. סוג ההבנה הזה מבנה את מאמציהם לפתור את הבעיה, ולמרבה הצער, מאמצים אלה בדרך כלל מעצימים את הבעיות. כתוצאה מזה, אנשים עוד יותר מאמינים שהבעיות של חייהם הם השתקפות של "אמיתות" מסוימות על טבעם ואופיים....”עמ' 9 בספר MAPS OF NARRATIVE PRACTICE של MICHAEL WHITE 
מכאן באה התפיסה של "הבעיה היא הבעיה". ברגע שמחצינים, מרחיקים את הבעיה מהאישיות של הילד, מהיחסים בין הילד להוריו, מהזהות של הוריו, אז האדם יכול להתחיל לחוות את הזהות שלו כנפרדת מהבעיה, אז הבעיה היא הבעיה ולא האדם. לפתע גם עולות אפשרויות שונות של פתרון בעיות . הבעיה היא איננה בילד אלא שהבעיה היא מחוץ לילד, שהבעיה היא הבעיה ולכן צריך לכווץ את הבעיה ולא את הילד.
 
זיו הוא ילד בכיתה ג שנכנס לקטטות, זורק קללות עסיסיות ביותר, לילדים ולמורים. מגיל הגן ההורים ניסו פתרונות שונים כדי להתמודדת עם התנהגותו האלימה. ההורים מגיעים עם סיפור רווי בעיה עלזיו כילד בעייתי, אלים, אמנם טוב בבסיסו אבל מקלל את הוריו, מטיח בהם חפצים מידי פעם, מרביץ לאחיו התאום מכות נוראיות. ההורים נמצאים על סף יאוש לשלוח אותו לפנימיה. הבן הגדול בעצמו מתמודד עם התנהגות אלימה. שום גורם מקצועי לא ישב עם כל המשפחה ולא התיחסו לספור של האלימות כבעיה שנכנסה לחייהם אלא התייחסו לילד כאלים במהותו ובהתאם לכך הוא טופל. כך במקרה של אחיו וכך במקרה שלזיו. אחיו שכיום הוא חייל מסתבך עם אלימות גם כיום מהסוג של צעקות, התפרצויות זעם נוראיות ופעם אף נקראה המשטרה. שמעתי מהמשפחה את התיאור של איך זה לחיות עם אלימות: האלימות גורמת להורים להרגיש חסרי אונים, כשעדי מרביץ, בועט וזורק חפצים, משאיר לאחיו סימנים כחולים. המורה טויעל שהאלימות לא מאפשרת ללמד בכיתה. כשעדי אומר לאבא : אתה חרא, שמן, אבא זבל ומרביץ לו. שמעתי איך האלימות משפיעה על היחסים בין התאומים – מסכסכת בין האחים וגורמת להם להשפלות ולמאבקים והתנצחויות אין סופיות. עושה לעדי הרגשה של קיפוח, מסכסכת ביחסים ביןאבי לעדי, ביןזיו לאימו. האלימות שואבת את כל הכוחות של ההורים. גורמת ליאיר להתבייש בעצמו ובמשפחתו.
 
נתן, בכיתה ו' , כל כך הרבה לקלל ולהסתבך בקלות עם ילדים, עד שהוצא מבית הספר, הוציא שם רע לנתן עד שההורים לא יכלו לעבור ליד הורי בית הספר בלי לשמוע תלונות על בנם.ההורים באו עם סיפור רווי בעיה שנתן מקלל משום שיש לו מחלה מסויימת (אמנם הוא לא אובחן אך ההורים שמעו שיש מחלה כזו) כמו טורט שמשתלטת עליו. נתן הוא בן הזקונים למשפחה המונה 5 נפשות. בינו לאחיו הגדולים יש 7 שנים הבדל בערך. אמנם נתן לא ראה בביתו אלימות קשה כדרך חיים, אבל הוא עבר שנים לא קלות של גיל ההתבגרות של אחיו שהיו מלוות בקונפליקטים ובוויכוחים רמים ובעצבים.נתן הגיע אלי בשלב שבו הוא החל לבקר בבית הספר החדש (בית ספר של החינוך הרגיל) וההורים חוששים שהרגלי האלימות שוב מרימים ראש והוא לא יוכל להמשיך לבקר גם שם. 
 
שני דברים בסיסיים שעלינו לשים לב אליהם בבואנו להתמודד עם בעיה מסוג זה, ובכלל:
 
1. כאנשי מקצוע שמטפלים בבעיות כאלה, עלינו להיות ערניים ביותר לאופן שבו הפוליטיקה של המשפחה יכולה להשפיע על מחשבותינו ובחירותינו המקצועיות " FAMILY POLITICS IN ACTION (עמ 203 בספר של PLYFULL...ׂזוהי ההצטלבות שבין האישי והפוליטי. זאת מאחר שקל מאד להיסחף לשימת תוויות ולהרחקה של אנשים המעורבים באלימות, בעוד שתפקידנו להרחיק את האלימות מהם, ליצור את המרחק בין האדם לאלימות כך שיוכל להתבונן בה ממרחק שיכול לאפשר קבלת עמדה נכונה כלפי הבעיה. אם אנו כאנשי מקצוע נתמקד על הוריו של הילד המופנה ונחפש שם את הפתרונות, או על היחסים בין ההורים או שנפריד בין חברי המשפחה, אז איך נוכל להסתכל על האפשרויות שפתוחות להם? ואיך המשפחה תוכל לראות את האפשרויות שפתוחות בפניה? כלומר אנו כאנשי מקצוע נדרשים לעירנות רבה כאשר אנחנו מעורבים בפוליטיקה של המשפחה , בישראל ,המקום הייחודי, בו הפוליטיקה והטיפול מצטלבים מתבטא בכך שהשיח בישראל על הורים הוא מאשים, מאשימים את ההורים שהם מבולבלים וחלשים, מתירניים מידי, לא נוכחים מספיק. אנו כאנשי מקצוע חייבים לחשוב על נושאים אלה כדי לא לעשות מאותו הדבר שההורים פוגשים גם כך במרחב הציבורי משום שזה מחליש את ההורים, נוטה בהם תחושת אשמה שלא מקדמת אותם. 
הרצון הזה לפתח מרחב שבו הורים שמתמודדים עם בעיות של אלימות, יקבלו תמיכה, ידע ורעיונות איך אפשר להקטין את האלימות בחייהם, הביאה בשנת 1990 את המטפלים שפיתחו את הגישה הנרטיבית,    WHITE AND EPSTON   1990 ליצור "מועדונים" שונים, כמו ה TEMPER TAMERS CLUB, זהו מרחב שבו ההורים ו/או ילדים חולקים מהצלחותיהם להרגיע ולסגור את הדלת לכניסה של הכעס, בוחרים לשלוט על התגובות במקום שהכעס ישלוט בהן ולצמצם את האלימות בחייהם.
 יצירת מועדון כזה גם מאפשרת להרחיב את ההסתכלות, מהסתכלות על משפחה אינדווידואלית, להסתכלות יותר על האספקטים החברתיים, סוציולוגיים ופוליטיים של הבעיה.   
 
2.תמיד, ושיהייה המצב קשה ככל שיהייה, קיימים עוד דברים בחייו של הילד, ארועים, חלומות, מחשבות, אינטראקציות, שנמצאים  מחוץ לבעיה: זהו חלק מהזהות המוסתרת של הילד, אלו הם היכולות והכישורים של הילד שמוסתרים על ידי הבעיה ושניתן יהייה להיעזר בהם בהתמודדות מול האלימות וניתן יהייה להרחיבם ולהבליטם כך שנוכחותם בחיי הילד תיהייה דומיננטית יותר.    בספרם, PLYFUL APPROACHES TO SERIOUS PROBLEMS כותבים ג'ניפר פרימן, דיוויד אפסטון ודין לבוביץ, ש"לעיתים הבעיה יכולה להיות כל כך מופנמת ומעורבבת עם הזהות של הילד שאפילו התחלת היכרות עם המשפחה שבה מדברים על הבעיה יכולה להרגיש משפילה עבור הילד”.
 
בטיפול של זיו בחרתי להקשיב להורים ולקבל את הספור רווי הבעיה קודם ללא נוכחות הילדים , כך יכולתי לקבל את סבלנותם בפגישה עם הילדים להיכרות שלא תתמקד באלימות. ולבקש מהמשפחה לספר לי על עצמם באופן שלא כולל את הבעיה. יש לציין שההורים, למרות שהיה קשה להם להניח את הבעיות בצד, בכל זאת החליטו לזרום איתי וללכת על הדברים החיוביים . ג'ניפר פרימן ושות' כותבים על כך, שהיכרות עם הילד מחוץ לבעיה, מאפשר "להניח יסודות לקשר שנוצר שבו הילד ירגיש שמכבדים אותו וכך לומד גם לכבד את עצמו. זה גם מאפשר ליצור אווירה של תיקווה, זה שובר את הקרח ומגייס את תשומת הלב של הילד”. כך, .שאלתי את הבנים על התאומות, הכרתי את יכולותיהם –זיו ילד מאד חכם וכישרוני בתחום הציור והדרמה. יאיר גם כן נבון מאד וטוב בספורט. יאיר מבחינת בית הספר הוא ילד למופת, מתנהג יפה ותלמיד טוב.זיו נבחר כנציג של קרן קרב בהיכל התרבות. גם יאיר נמצא במועצת בית הספר.
 
את נתן פגשתי בפגישה הראשונה יחד עם הוריו. למרות שהוריו ניסו להסביר את הבעיה   וסיפרו על הקונטקסט שקדם לה, מה שהפחית את האשמה הישירה כלפי נתן, למשל בכך שהסבירו שבבית הספר הקודם היו הרבה ילדים אלימים ונתן לא ידע עוד מגיל הגן כיצד לרכוש חברים והיה עושה זאת באמצעות ממתקים שהיה מביא לגן ולכיתה. הם גם הביעו את מחשבתם שלנתן אולי אין שליטה על הקללות, נתן התפתל על הכסא והיה ברור שהוא חש מבויש אבל גם לא מחובר לנאמר. עם זאת, הוא גם הביע רצון שנצליח במשימה שלנו, להקטין את הקללות כדי שיוכל להישאר בבית הספר הנוכחי. במהלך שיחות רבות נתן ראה את ההשפעות של אלימות וקללות על חייו ואם קללות הצליחו לפתות אותו לחשוב שהן הדרך היחידה והמשתלמת ביותר להגיב , בהדרגה נתן לקח עמדה שונה כלפיהן. לעיתים לוקח זמן רב להביא לשיתוף פעולה של כל חברי המשפחה וגם של הפציינט המזוהה , עם סגירת הדלת בפני הכעס, הקללות, ההתפרצויות וכן הלאה. לכן, נוכחותם בטיפול של כל אלה שסובבים את הילד, כולל הוא היא חשובה. זו מהווה את הרשת המשמעותית בתוכה הילד יכול להרחיב את זהותו.
  
לעשות היכרות עם האלימות ולהקשיב לפתחים של התנגדות לאלימות
 התהליך של הטיפול בבעיית האלימות אינו פשוט כלל וקצת דומה למשיכה בחבל- פעם הצד של הבעיות מושך יותר חזק ופעם הצד של ההצלחות מצליח לגבור.
הרבה מהמשפחות האלה בעצמן סוחבות איתן סיפורים של עוינות ואלימות בהסטוריה האישית של ההורה. במשפחה שלזיו, יעל, האמא, גדלה בבית שבו האלימות הצליחה להשתלט עד למצב הקיצוני ביותר.אבי, גדל גם במשפחה ובסביבה שבה היתה הרבה אלימות שניסתה לדרדר אתאבי אבל הוא בחר לא להיתפתות לבעיות ולאלימות.   בכלל, יש לזכור שאנו גם חיים בישראל במדינה שאלימות , מתח, עוינות נמצאות בחוויה היומיומית שלנו כאזרחים, הטלויזיה מציפה את חיינו באלימות הן בתוכניות הילדים והן בחדשות רוויות האלימות. בבואם לטיפול הם מצטרפים למאמץ משותף כדי למחות על ההשפעות של תרבות אלימה. (עמ 201-203
במשפחה של נתן, האלימות נכנסה לתקופה מסויימת כאשר נתן בהיותו קטן ראה את הוויכוחים והעימותים שהיו בין הוריו לאחיו הבכור. גם האב בא ממשפחה שבה ההורים התגרשו ואלימות השתלטה על חייהם. לכן, בכל מקרה להתמודד עם בעיות של אלימות אצל ילדים זה עניין לפרויקט משפחתי, כל אחד מכיוונו הוא צריך לדעת לסגור את הדלת לכעסים ולאלימות, במובן מסויים כפי שכולנו עושים פחות או יותר בהצלחה. 
 
 פה למעשה נכנס התפקיד של המטפל, למצא את הפתחים בספור רווי הבעיה, להתעקש להבליט ולהבין ולהרחיב את ההבניה של המטופלים את תפישתם את עצמם כך שעולה סיפור מועדף שלהם על חייהם, במקום הספור רווי הבעיה. יעל גרשוני, כותבת במאמרה "הורות שרואה רחב" ש"אם שמים לב לנקודות מבט אחרות (מזו של הבעיה. א.ב.) ונותנים להן משמעות, ובכך נותנים להתפתחויות אחרות מקום". “ המטרה היא ראיה רחבה. הרבה פעמים ההורים רואים את הילד דרך עיני הבעיה והתרפיסט רואה את ההורים דרך הבעיה. אם מסתכלים על הבעיה כנפרדת, מוחצנת, אפשר לראות את השפעתה על חיי הילד וחיי ההורים וגם לראות מה יש מעבר לבעיה.”
 הקלייניטים שמגיעים לטיפול מחפשים להכניס שלום , שלווה ורוגע לחייהם. כאשר שאלתי אתזיו אם יש משהו שהיה רוצה לשנות בחייהם, הוא ענה "כן, שאני ויאיר לא נריב"
 כבר בפגישה השניה , האמא שלזיו סיפרה כך: "האמת שהיינו בפיקניק ובאחד מהם היה ארוע יוצא דופן כאשר סירבנו לקנות לו ארטיק והוא לא נכנס להתקף זעם כשאמרו לו להתאפק. לא עשה סצנות." בסיפור הזה השולי כביכול, האמא פתחה חלון קטן לראות גם יכולת של התאפקות אצלזיו. עם זאת, הבעיה מושכת את המשפחה כל הזמן לראות את הבעייתיות ולכן התפקיד שלנו זה לתפוס את קצה החוט של הספור האחר ולאחוז בו כך שיראה. המטרה של השיחה הטיפולית היא להכיר את הידע והכישורים שיש לעדי לצמצם את הבעיה כמו, התאפקות, דחיית סיפוקים, שליטה, ידיעה מה הוא רוצה. כאשר נאסף הידע הזה, מתפתחת הבנה שלו איך הוא משתמש בזה מול הכעס. הוא יכול לשים לב ולהיות מודע לכוח של ידע וכישורים אלו שיש לו להקטין את השליטה של הכעס. שאלתי את האמא,” מה את חושבת על זה?” האמא יעלה: “הלכנו פעמיים לרכיבה טיפולית על סוסים, אולי הכיף הזה שעשינו עזר?” שאלתי את זיו: איך זה שהכעס לא הצליח לגרום לו להתקף זעם בגלל שלא קיבל ארטיק?זיו אמר שהוא החליט שהוא רוצה פחות מלחמות. הוא אמר שבדרך כלל הוא לא כזה, בדרך כלל הוא ישר מתחיל להתעצבן אבל הוא לא רצה.
הביטויים הקיצוניים של הכעס – ההתפרצויות, המכות, הקללות וכן הלאה, כל המשפחה צריכה להתלכד כדי לצמצם אותם, זה פרויקט משפחתי. כאשר המשפחה עושה זאת, או אנשים מהמשפחה מצלילחים לא לשתף פעולה עם הכעס, לא להתפתות לרצון של הכעס להשתלט, אז צריך להבין היטב ולפרטים את ההשפעות של הרוגע, אי הכעס על האופן שבו כעת יכולים לראות את פרצופו האמיתי של הכעס, את היכולות, הידע והכישורים שמתגלים על הילד, לראות מה הרוגע הזה יכול לתרום לחיים של הילד, לחיי המשפחה, מה יכולים לראות על הילד שכעס לא איפשר לראות קודם? אולי את החברותיות, הלב הטוב, הכוונות הטובות, הכשרונות? בשלב הזה הילד והמשפחה יכולים להיות ערים לענן שהכעס עשה על חייהם ומה הוא הסתיר. גם את הפגישה הבאה ההורים שלזיו פתחו בכך שעדי קיבל תעודה של ילד מצטיין לשבוע הזה. שלושה ימים ברציפות הוא התנהג מקסים".זיו אומר "שיש גם חדשות טובות  וצריך שכל הזמן יהייה טוב”. אני שואלת אתזיו: איך לא הסתבכת בשלושה ימים האלה?זיו אומר: החלטתי. כששאלתי את האמא על דעתה על ההתפתחויות האלה והבנתה למה הן קשורות היא אמרה: זיו ילד מקסים נבון ויש בו הרבה דברים טובים. והאבא אומר: אני רוצה שכמו שבהכנת שיעורי בית יש לו א ככה הוא יקבל גם בהתנהגות.  אני ממשיכה להתעניין בהערות הטובות. אני מבקשת מעדי דוגמא להערה טובה והוא מכתיב לי "בכאילו": "יעל שלום, היוםזיו התנהג למופת בשעור חשבון "… אני אומרת על כך שאז זו "התנהגות למופת". אמא מוסיפה שהוא גם לא התערב בדברי חברים.זיו אומר שלפני שבוע היו 3 הערות טובות. אני אומרת שאני מאד סקרנית לדעת איך הוא הצליח.זיו אומר:” כמו שאמא אמרה: לא התערבתי בעיניינים , הקשבתי למורה, עשיתי שעורים". אני שואלת: איך היית קורא למה שעשית שם כדי להתנהג למופת?זיו אומר: להתאפק, לדבר, להתעלם. אני שואלת: "אתה יכול לתת עוד דוגמא שאוכל להבין יותר טוב איך זה הצליח?זיו אומר: ילד אחד בכיתה כעס עלי בגלל משחק כדורסל שהם לא שיתפו אותו אז הוא דרך עלי ונתן לי בעיטות והתאפקתי והלכתי למורה. " אחיו שלזיו אומר לו: זאת הצלחה!! אבלזיו מסביר- "זאת לא הצלחה, כאב לי ובא לי להרוג אותו אבל בא לי להתאפק. בחרתי להתאפק”. האמא אומרת: "כל הכבוד לך שהתאפקת". אני שואלת אתזיו למה הוא בחר להתאפק? ועדי משיב: " כדי שהוא יקבל מכתב והערה ולא אני. באותו יום אני קיבלתי הערה טובה והוא מכתב.” האבא הוסיף: הוא התנהג איתי יותר רגוע השבוע, שומע אותי יותר, לא קורא לי בשמות." אמא אומרת: "הוא משתדל מאד להבליג. אבא אומר:” אני יכול לצחוק איתו". אחר כך אני מציגה שאלות שמאפשרות עיבוי של סיפור מועדף: אתם מספרים לי על כמה הצלחות שלזיו שבהם הוא בחר לא להסתבך ובחר בהתאפקות , מה זה אומר לכם עליו? יכול להיות שאתם באיזה שהוא מקום מאמינים שעדי יכול לשלוט בעצמו, יכול לבחור בהתנהגות נכונה? ואת זיו שאלתי: אתה אומר שלפעמים קורים דברים טובים וצריך להיות טוב כל הזמן. יכול להיות שכבר נמאס לך שזעם ומריבות מסבכים אותך עם המורים וההורים? האם זה אומר שאתה מוכן לעמוד לטובת השלום והטוב נגד הזעם והמריבה? מה ההסטוריה של היכולת הזאת?
 
בהקשר של היחסים עם אחיו התאום,זיו אומר, שהוא כל היום מנשק ומחבק ומסרק את השיער. האמא אומרת על כך "שהדברים הלא טובים מכסים על הדברים הטובים מרוב שהם עוצמתיים וחזקים". בפגישות האלה עלו החלומות והתקוות שלזיו לעצמו ולחייו , זו התיקווה והרצון שלו לחיות בצורה טובה ורגועה ובשלום. החלום הזה היה שם כל הזמן אבל לא ניתן לו מרחב לפרוח ולהתבטא. כל זמן שההתפרצויות נתפסו כאופיו של זיו, כזהות שלו, לא היתה אפשרות לראות את הרצון הזה.
 ברגע שעדי יצר מרחק בינו לבין הבעיה הוא יכל לבחור בצעדים שיקטינו את הבעיה וירחיקו אותה ממנו. מהבית.
מגי קרי MAGGIE CAREY מתארת במאמר WHAT THE WILDMAN, THE DRAGON-ARGUING MONSTER AND CAMELLIA THE CHAMELEON TAUGHT ME ABOUT EXTERNALISING CONVERSATIONS את היחסים השונים שילדים ומבוגרים יכולים לכונן עם האלימות, החל מ לאלף את האלימות, להפוך את השולחן עליה, לשים אותה במקום. 
 
בפגישה עם המשפחה של נתן, דנית אחותו האמצעית, אמרה שהשליטה בקללות היא בראש שלו, הוא פשוט רגיל מהבית ספר הקודם לקלל אבל הוא יכול להשתלט על זה. האבא אמר שגם הוא יודע שנתן יכול. מסתבר שלדנית היתה שיחה בצהריים עם נתן שבמהלכה הוא סיפר לה שהוא חשב ולא נגרר למריבה. האמא פונה לנתן ושואלת: “חשבת ואמרת לעצמך שלא כדאי?” האבא מוסיף: אם היה חושב שהקללה תאכזב את אבא ואמא...” ודנית מוסיפה: שיחשוב שהוא מפסיד חבר....” אני ונתן נכנסים לשיחה רצינית על היכולת הזאת לחשוב: הוא מתאר לי איך הוא חושב בכדורגל ואני מגלה יכולת חשיבה מורכבת שמכילה כמה נקודות מבט בו זמנית. כך נמצאו פתחים רבים שהובילו ליכולות שונות ורבות של נתן שבהם התברר כילד עם לב טוב , כילד שיש לו סוכנות אישית , שיכול להחליט על עצמו דברים רבים ומיטיבים.
בתהליך הזה של מציאת פתחים לשינוי ולסיפורים מועדפים, מאד מרגש אותי במפגש עם המשפחות, לראות כיצד ההורים והאחים והאחיות מצטרפים ועוזרים ותומכים בשינוי הזה. אמנם לא תמיד זה בולט באותה המידה או מוחצן באותה המידה אבל זה שם. התפקיד שלנו זה להאיר בפנס כל כיוון טוב כזה שמבליח. בטיפול בבעיית האלימות, הדבר היעיל ביותר זה לאט לאט להראות למשפחה שיש גם רגעים אחרים , להאחז בהם עד שהזהות מספיק מתעבה סביבם והרגעים האלה הופכים לנכס משמעותי . תהליך זה מתרחש לצד ההכרה של הילד בהשפעות של האלימות על חייו והבחינה של ההורים את האופן שבו האלימות גוררת אותם להתנהל ולשתף פעולה איתה.  
לאחר שנה של טיפול, נתן כבר יודע "למנוע מעצמו להיכנס לבעיה כי אחרת יסתבך". שאלתי את נתן מה עזר לו? והוא הסביר שעשה הרבה אימונים בלי קללות איתי ועם היועצת. שאלתי "אם יש לו דוגמא מהזמן האחרון, איך הצליח לא להיכנס לבעיה?”. נתן סיפר: “ אני ורועי רבנו מי ישחק בפלייסטיישן ראשון, זה עבר לקללות קטנות ובקניון לא דיברנו בכלל כדי שלא יתחילו שוב קללות ואלימות. אמרתי לו: אני לא רוצה לדבר כדי שלא נריב. אחר כך אמרתי לחברים שאביא כדור ונשחק ושאלתי את רועי אם הוא ישחק גם, וזה יהייה בשבילי סימן שהישלמנו. שאלתי את ההורים של נתן איזה יכולות ומיומנויות של נתן הם יכולים לראות במקרה הזה? הגענו לכמה יכולות – להרגיע, לבטא במילים, לשתף במשחק, לפצות.
 הנטיה של אנשים לראות את הבעיה בתוך האדם.
מה ההסבר לתופעה הזו שבני אדם, נוטים להסביר תופעות והפרעות דרך הסברים פנימיים על האדם? הסבר אחד הוא שבזמן של לחץ קל להאשים מאשר לקחת אחריות ולפעול בצורה שקולה. הפילוסוף הצרפתי Michel Foucault(1965) התייחס לאופן שבו מסבירים מחלות והפרעות בתרבות המערבית. לטיעלו, החברה המערבית משתמשת בתהליך של Normalizing Judjment שבו, בעזרת מדידה ושיפוט מוסרי של האדם את עצמו ואת האחר, יוצרים תחושת אשמה כלפי האדם כאשר מייחסים את המחלה לפנימיותו.
נראה לי, שכאשר אנחנו חשים בשליטה או רגועים קל לנו   יותר לייחס הפרעות ובעיות למצב חיצוני וכך גם לשלוט במצב טוב יותר, מאשר כאשר אנו מאד נסערים. גם לנו המטפלים יש השפעה על יצירת תרבות שרואה בעיות כביטוי לזהות האדם.
 לאחר התקדמות מסויימת שהושגה בטיפול שלזיו, אך די בהתחלת הטיפול, המשפחה יצאה לחופשה. בחופשה היתה הזדמנות להתפרצויות ולאלימות לחזור להרוס את חיי המשפחה וההורים שוב הגיעו בחוסר אונים. מתוך כך ההורים חשבו שוב שהפתרון היחיד הוא להוציא את שני הילדים –זיו ואחיו הגדול מהבית. לאחר החופשה פגשתי את ההורים בלבד ואז בדקנו מה אפשר לאלימות להזדחל חזרה לחיים ועל הסבל הרב בו הם נתונים וההחרפה במצב. במפגש לאחר מכן עם הילדים אמרתי לילדים ששמעתי מההורים שהמצב החריף והילדים גם כן אמרו, במיוחד יאיר, שמרגיש פחות מואשם, ש"המצב בבית מאד לא נעים וזה בעדינות”. ביררתי עם המשפחה האם בפגישות שלפני החופשה הם חשו התחלה של הקלה, יותר שלום, יותר תיקווה לחיים רגועים יותר והם, פה אחד אמרו שכן. לאורך כל הפגישה ההורים חזרו ואמרו, ברגעים של משבר כשאחד הילדים חש אשמה שהם לא מאשימים אף אחד וגם את בנם הבכור הם יביאו לא כדי להאשים אותו אלא כדי לפתור את הבעיה ושיהייה נעים בבית. ברגע מאד מרגש , לאוזני בני משפחתו, שאלתי אתזיו לאיזה בן אדם הכעס הפך אותו בזמן הזה ועדי אמר שהאלימות גורמת לו להרגיש אשם ולא טוב עם עצמו.
הפגישה עם ההורים והאח הבכור היתה מוצלחת ביותר והאח סיפר שהוא מרגיש עצבני מאד והוא ברצון מוכן להירתם כדי לעזור להקטין את האלימות בביתם. מסתבר שהוא אכן מנסה לעשות זאת, וקשה לו מאד לשמוע אתזיו מקלל את הוריו, במיוחד את האמא, רק שלדעתו חלק משיטותיו יעילות פחות וחלק בעצמן מערבות אלימות ולכן זה לא ממש יעיל.
 
JENNIFER FREEMAN AND DEAN LOBOVITS , מטפלים משפחתיים בברקלי, קליפורניה, עובדים לפי הרעיונות הנרטיביים, אספו משפחות שהותקפו ע"י זעם, מכות, הרבצות, קללות ועוד צורות של מאבקים והחלו "פרויקט של שלום במשפחה" PEACE FAMILY PROJECT 
 בפרויקט שלום המשפחה יש את האפשרות להפיץ את החדשות על ההתפתחויות החיוביות שקורות במשפחה. השיתוף עצמו מייצר חיזוק והכרה חברתית בהתפתחויות החדשות, זה מעשיר ומעבה את התגליות החדשות של המשפחה על היכולות שלה ושל הילד. השיתוף יכול להעשות על ידי הילד או מישהו אחר שנמצא בקשר ישיר לשינויים שחלים, או על ידי מישהו שהיה סקפטי בהתחלה לאפשרויות השינוי. השיתוף יכול להעשות על ידי כתיבה עצמית של האדם או על ידי ראיון שלו. אחת הדרכים שהמחברים פיתחו היא "מועדון הרגעת הכעס של אמריקה" שבו הילד והמשפחה יכולים לתאר את יחסם המשתנה כלפי הכעס ולפרט את הדרכים שבהם הילד לומד לסגור את הדלת בפני הכעס. למעשה, כל ילד ומשפחה מוצאים את דרכם הייחודית לסגור את הדלת לאלימות ולבעיות. המשפחה של נתן עזרה לו לראות את הכוחות שיש בתוכו לעשות זאת ונתנה לנתן הכרה בזהות המועדפת שלו של ילד טוב לב שיכול בזכות עצמו לשמור סביבו את חבריו ועזרה לו לראות שההתנהגות האלימה אינה משתלמת. המשפחה שלזיו לומדת לראות שיש בהם טוב כמשפחה ושהם יכולים ביחד לעזור אחד לשני ולהנות מהכשרונות שטמונים בין חבריה. שפע הספורים המועדפים האלה של ילדים ומשפחות הפועלות להוצאת האלימות מחייהם, יכולה לעודד משפחות אחרות, לראות שאכן זה אפשרי להצליח לחיות חיים ללא אלימות. 
 
הגישה הנרטיבית מחזיקה בתפישת האדם כבעל סוכנות אישית לנהל את חייו Self Agency כלומר במקום שהכעס ינהל את החיים של הילד והמשפחה, הילד יזהה את הידע שלו להתמודד, יזהה את הכישורים והיכולות, הערכים והחלומות שיש לו כדי לנהל את חייו לכיוון שהוא בוחר. זו היכולת של האדם להשפיע על חייו , להוביל אותם למרות הבעיות. לבחור לנהל את חייו באופן המועדף עליו. זאת דרך הזיהוי של אירועים יוצאי דופן שבו הילד הצליח לעשות זאת, הזיהוי של הידע והכישורים שאיפשרו רגעים אלה, והכוונות העומדות מאחוריהם. הם הבסיס להכרה ב self agency עם ילדים הדרך הטובה לעשות זאת היא כמובן בחוויה נעימה וחיובית ומחזקת. בספרם על גישה משחקית לטיפול נרטיבית, דין לבוביץ וג'ין פרימן הציעו לבנות מועדון שהם קראו לו “מועדון הכעס של אמריקה” ועל מנת להצטרף אליו הילד או המשפחה או המשפחה עבור הילד , ממלאים שאלון הצטרפות, דבר שנעשה במשותף עם כולם. בדומה לכך בניתי שאלון באווירה משחקית שיאפשר עוד דרך נחמדה וקונקרטית לעזור לכל חברי המשפחה להתגייס יחד לצמצם את הכעסים. ניתן להשתמש בזה באופנים רבים – במקרה זה השאלון נעשה לאחר הישגים רבים של שליטה בכעס כדרך להמשיך ולבסס הישגים אלו:
 
                       הליגה של משפחת                       להרגעת הכעסים
                                        מכתב הצטרפות
 
  1. כיצד נראה היה ,בעבר, לפי ידיעתך, הכעס שלך (התפרצויות, וויכוחים, מלחמות וכדומה) ומה היה סוג הקשר והיחסים בעבר שלך עם הכעס? (פתח לכעס את הדלת, אהב, התלהב)
  2. לפי דעתך, בנסיבות הללו שתיארת, לאיזה בן אדם הכעס הפך אותך?
  3. האם אתה יכול לתת דוגמא אחת או יותר שבהם הראית את היכולת שלך להרגיע את הכעס, שבהם הצליחתה לא לפתוח את הדלת לכעס?
  4. בזמנים אלו, איזה יכולות, ידע וכישורים הראית?
  5. האם יש אנשים נוספים שיכולים להמליץ על קבלתך לליגת הרגעת הכעס של משפחת                   והאם תרצה לשתף במיומנויות הרגעת הכעס שלך, משפחות נוספות שגם כן פתחו את הדלת לכעס?
כאשר נתן מילא את טופס ההצטרפות הוא כתב כך:
  1. בעבר היו מכות/קללות והתפרצויות ואיומים. כשהייתי בבית הספר ילד קילל אותי בלי שום סיבה, התעצבנתי וקיללתי אותו וזה גדל וגדל עד שנהייה מכות. אהבתי את הכעס.
  2. הכעס הפך אותי לילד כפות ולילד עם שם רע.
  3. במקום לכעוס, יום אחד במקום שאני התפרץ לחדר של אחותי אז דפקתי לה בדלת. ויום אחד רבתי עם חבר על פלייסטשיין ואחרי זה אמרתי לו שאני רוצה לשתף אותו בכדור ואז השלמנו.
  4. במקום להתפרץ עצרתי אותו (את הכעס) . גיליתי חוכמה , אני משתף חברים, אני בן אדם טוב, שרוצה לעזור לאנשים ואני שוכח את הכעס.
  5. אבא ממליץ עלי כי הוא רואה חברות טובה ביני לבין אחותי. אמא ממליצה עלי כי אני מכבד חברים בממתקים ומזמין אותם אלי וממש משתדל. סער (חבר שלו) היה אומר שיש לי מלא שיטות לא לריב ושאני יודע להיות חבר טוב.
ביבליוגרפיה:
  1. . 2007 , Maps of Narrative Practice/ Michael White
  2. Playful Approaches to Serious Problems / Jennifer Freeman, David Epston, Dean Lobovits 1997 Norton Books
  3. What the Wildman, the Dragon-Arguing, Monster and Camellia the Chameleon taught me about externalizing conversations / Maggie Carey. The International Journal of Narrative Therapy and Communitive Work 2002. N0.4
  4. הורות שרואה רחב: עבודה טיפולית עם ילדים והורים על פי הגישה הנרטיבית של מייקל וויט/ יעל גרשוני. המגזין פסיכואקטואליה, פסיכולוגיה של ההורות . ינואר 2011
 
*תודה ליעל גרשוני על החשיבה והדיאלוג שתרמו בכתיבת המאמר
*תודה לטלי אוסטרובסקי שקראה והעירה והאירה 
 

מילות מפתח למאמר זה: