"גשרים בין אתמול ומחר"- פריסת רשת תמיכה בסיוע לעולים נפגעי טראומה
"גשרים בין אתמול ומחר"- פריסת רשת תמיכה, גישור רציפות ושיקום הנרטיב בסיוע לעולים נפגעי טראומה
ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגית קלינית
נעקרו בטרם נקלטו - קשיים של עולים נפגעי טראומה-
אסון גורם לשבר בחיים. הוא קוטע את רצף הקיום והזרימה בין עבר, הווה ועתיד. הזמן כמו עוצר מלכת והחיים נחצים ל"לפני" ו"אחרי". אסון, כגון מוות במשפחה או פציעה, הנוחת על עולה הנמצא בשלבי קליטה בארץ חדשה, קוטע רציפות שממילא קטועה. מדובר באובדן הנוסף על אובדן. הגירה כשלעצמה כרוכה בשרשרת של אובדנים (דרך חיים, סביבה חברתית, קרובים, מקום מגורים, שפה וכו), העלאת שאלות של זהות ושייכות וקטיעה של רציפות במישורים רבים .
תחושת העקירה, הזרות והעדר האחיזה, המוכרים בספרות המקצועית כתגובות לאובדן טראומטי (רובין, 2000), עלולה להתעצם כשהיא נלווית לתחושות דומות על רקע ההגירה. לעולה חסרה לרוב הן השליטה בשפה והן ההיכרות עם הקודים התרבותיים. הקשיים וה"קצרים" בתקשורת תורמים לתחושת הדיס-אוריינטציה. אובדן הזהות, הבלבול והעדר ההתמצאות בסביבה הקרובה מקשים על השיפוט ועל קבלת ההחלטות בשעת המשבר.
בשנים האחרונות סבלה אוכלוסיית העולים מפגיעות קשות. השיעור הגבוה יחסית של הנפגעים בקרב העולים יכול להיות מוסבר על רקע העובדה שהעולים מבקרים בשווקים ונוסעים באוטובוסים וכך נחשפים יותר למקומות המהווים יעד לפיגועי טרור (שווקים, מועדונים וכו). לאחרונה, נהרגו עולים שעבדו כמאבטחים. המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים מתמודדות עם עומס מצטבר עקב הקשיים התפקודיים, הכלכליים והרגשיים הכרוכים בתהליך הקליטה בארץ החדשה. ריבוי הלחצים יוצר עומס כבד על המערכת הנפשית ועלול לגרום לדלדול משאבי ההתמודדות ולצמצום המרחב לתהליך האבל. עומס הלחצים עלול ליצור מצב של מעין "הסגר" פסיכולוגי.
ידוע היטב ממחקרים, כי בדידות היא גורם סיכון בהתמודדות עם אובדן טראומטי. לעולה חסרות לרוב מערכות התמיכה הטבעיות הזמינות לוותיק במצבי משבר, כגון חברי ילדות וחברים ותיקים לעבודה. גם לעולים שחיים כבר בארץ כמה שנים ורכשו את השפה יש לעיתים קרובות קושי לפענח את הדקויות בשפה, "לקרוא" את ה"מפה" מבחינת הקודים החברתיים, וקושי זה מוסיף לתחושת הזרות והבדידות.
סל"ע (סיוע לעולה במשבר) הינו ארגון מתנדבים המסייע לעולים שנפגעו מאסון (טרור, תאונה, מחלה פתאומית ונסיבות קשות אחרות). סל"ע הוקם בשנת 1993 וסייע מאז לכ- 12,000 עולים מארצות שונות.
הארגון כולל רשת ארצית של כ-600 מתנדבים, ביניהם ותיקים ועולים, דוברי שפות שונות, בטווח גילים רחב, מכל רחבי המדינה. בין המתנדבים פעילים גם פסיכולוגים לצד אנשי מקצוע אחרים ממקצועות טיפוליים שונים, הנוטלים חלק פעיל בצוותי החירום, בהנחיית קבוצות התמיכה ובהדרכת המתנדבים. עם השנים הצטרפו לרשת המתנדבים בני משפחות שכולות ופצועים שנעזרו בעבר בתמיכה של סל"ע, עברו תהליכי שיקום וכיום מסייעים בעצמם לאחרים.
מתנדבי סל"ע נכנסים לתוך החלל שנוצר עקב העדר מערכות תמיכה, כיד מושטת מצד החברה. ידוע כי תמיכה חברתית נתפסת (perceived social support) מהווה גורם מכריע בניבוי ההסתגלות בעקבות אסונות (Lahad, 2005 ;Norris, 2005) . הנוכחות השקטה של המתנדב, נכונותו להקשיב ועצם הידיעה שיש למי לפנות תורמות להפחתת תחושת הבדידות והזרות. לצורך מתן מענה לצרכים המיוחדים של אוכלוסיית העולים נפגעי טראומה מפעיל הארגון כלים ומסגרות שונות בהתאם לצרכי הנפגעים: קרן לצרכי חירום, משאבי סיוע בתהליך השיקום, הדרכה וחניכה, קבוצות תמיכה, סמינרים לחיזוק ההתמודדות, ליווי על ידי בנות מן השירות הלאומי ומתנדבים, וכן פעולות להבטחת זכויותיהם המשפטיות של הנפגעים.
יישוג בשעת משבר – Reaching out צוותי החירום של המתנדבים מגיעים לביקור בבית או בבית החולים סמוך ככל הניתן לפרוץ האסון, במטרה למפות את הצרכים המיידיים. כשמדובר במוות פתאומי במשפחה, ניתן ליווי לבני המשפחה המגיעים למכון הפתולוגי. כשמדובר באדם שנפצע ונותח מיד לאחר פציעתו, נוצר קשר ראשוני עם המשפחה, לרוב כבר בחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. המתנדבים הפעילים בצוותי החירום מקבלים הכשרה לגבי דרכים בהן ניתן ליצור קשר גם עם אנשים הנתונים בהלם, בניתוק ובזעזוע עמוק ובקיפאון חושים, כולל גם אלה הנרתעים מניסיונות עזרה אחרים. בשלב הזה קיימות אפשרויות שונות לסיוע פרקטי. לפעמים מדובר בסיוע לילד שנשאר בבית ללא השגחה, או לסבא וסבתא קשישים שנותרו בבית. במקרים של פציעה או מחלה קשה, עולה לעיתים צורך בדאגה למכשיר שיקומי חיוני שהמשפחה אינה יכולה לממן, או לסיוע מגשר במצבים בהם עקב סרבול ביורוקרטי - חל עיכוב במתן עזרה קריטית. במצבים מסוימים קיימת אפשרות של הבאת קרובים מחו"ל וסיוע בהסדרי הלוויה וה"שבעה". סל"ע מעמיד משאבים כלכליים לצרכים דחופים, להם אין מקורות מימון ממלכתיים. פעולות הארגון נשענות בעיקר על תרומות (למעלה מ- 93%) המגיעות מאנשים פרטיים, קרנות וארגונים בארץ ובחו"ל. בנוסף למשאבים הכספיים, עומדים, כאמור, לרשות המשפחות המשאבים האנושיים בדמות אנשי מקצוע ומתנדבים אחרים שהוכשרו לכך וכן משאבי ידע וניסיון שהצטברו עם השנים בכל הקשור להתערבויות במשבר ולמתן מענה לקשיים וצרכים המתעוררים בשלבים השונים שלאחר האסון.
במצבים של פיגוע המוני קיימת פריסה של צוותי חירום, כפי שנעשה לאחר הפיגוע בדולפינריום או אחרי אסון התרסקות המטוס "אייר סיביר". מופעל מוקד מידע המאפשר היערכות מהירה מתואמת עם גורמים אחרים בקהילה. סוגי התמיכה מגוונים ומותאמים אישית לצרכיה השונים של כל משפחה. הפעילות של צוותי החירום מבוססת על תפיסה רב מימדית של טראומה הכרוכה במכלול של תהליכים ביולוגיים, אמוציונליים, קוגניטיביים וחברתיים ברמת הפרט, המשפחה והקהילה (שליו,1995) .
תמיכה חברתית מהווה משאב רב מימדי, הכולל סוגי תמיכה שונים - תמיכה אינסטרומנטלית, הענקת מידע רלבנטי, תמיכה בפתרון בעיות, בנוסף לתמיכה המאפשרת ביטוי רגשות וחיזוק הערך העצמי. זמינות, נגישות וקיצור פרוצדורות ביורוקרטיות מאפשרים מתן מענה הולם לצרכים במישורים השונים. בהמשך להתערבות תומכת במשבר, קיים רצף של ליווי צמוד – ביקורי בית משולבים בקשר טלפוני עם המשפחות, בהתאם לצורך. יש לזכור שהסיוע המידי, עם כל חשיבותו, אינו אלא התחלת התהליך. יצירת הקשר הראשונה מאפשרת בניית אמון ומהווה בסיס לתוכניות המותאמות לשלבים מאוחרים יותר של עיבוד האובדן.
מודל מודולרי של תמיכה לטווח ארוך –התמיכה לטווח ארוך מושתתת על מודל מודולרי, המתבסס, מעבר לליווי האישי, על גיוס כוחן של קבוצות תמיכה. מתקיימים סמינרים של יומיים-שלושה בתנאי נופש מלאים, פעמיים-שלוש בשנה. הסמינרים משלבים טיולים, יציאה לטבע, הדרכות וכן סדנאות המונחות ע"י אנשי מקצוע. הפעילויות הקבוצתיות מתוכננות על ידי צוות רב –מקצועי (כולל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות) ומותאמות לקבוצות היעד השונות - הורים שכולים, אחים שכולים וכדומה. כל סמינר מתנהל בשלושה מסלולים - למבוגרים , למתבגרים ולילדים כשהפעילויות מותאמות לגיל.
"הסולידריות של הקבוצה היא ההגנה החזקה ביותר מפני אימה וייאוש והסם החזק ביותר נגד חוויה טראומטית. הטראומה מבודדת; הקבוצה שבה ויוצרת הרגשת שייכות". (הרמן, עמ 261). הסמינרים מיועדים להפחית את תחושת הבדידות, להעניק הזדמנות להתאווררות והתרעננות בנוסף ליצירת מרחב להעלאת רגשות קשים, שיתוף ותמיכה הדדית. בחיפוש אחר דרך "להגיע" לאוכלוסיות שבדרך כלל נרתעות משיטות קונבנציונליות של הנחיה קבוצתית, פותחו עם השנים מודלים שונים של סדנאות הכוללות התנסות חווייתית תוך שימוש במגוון כלים ושילוב אמצעי הבעה לא מילוליים. כך פותח מודל ייחודי של סדנאות בחיק הטבע- "לשוטט בנופי הנפש". סדנאות אלה משלבות הליכה והתבוננות בטבע, התבוננות פנימה והחוצה ("לאן נמשך המבט?"), דמיון מודרך והרפיה. בהמשך לפעילות בטבע מתכנסת הקבוצה לפעילות יצירתית (ציור, קולאז', שימוש בחומרים מהטבע וכו') ובעקבותיה מתקיים דיון עם הזדמנות להתחלקות ((sharingועיבוד התכנים שעלו במהלך ההתנסות. סדנאות אלה מגייסות, בין היתר, את כוחו של מטפורות מן הטבע כשפה אוניברסלית החוצה מחסומים של שפה ותרבות.
ההנחיה המקצועית בסדנאות אלה חיונית כדי ליצור את המרחב המוגן והאקלים המתאימים ליצירת פתיחות, באופן המאפשר נגיעה, שיתוף והכרה בכאב ובעומק השבר, בגישה אחראית היודעת לדובב -ולא פחות חשוב מזה- גם לעצור ולהגביל את מידת החשיפה כדי למנוע רה- טראומטיזציה. על המרחב הנוצר בתהליך הקבוצתי לאפשר למשתתפים את תנועת המטוטלת בין שתי התגובות הפוסט-טראומטית המנוגדות -הפלישה מחד והצמצום מאידך.
סל"ע מפעיל, בין היתר, תוכנית "פעם שנייה הורים" לסבים ולסבתות, שאיבדו את בנם/בתם ומגדלים בעצמם את נכדיהם היתומים, ותכנית ל"אחים בוגרים", המגדלים את אחיהם הצעירים לאחר אבדן הוריהם. תמיכתם של המתנדבים חשובה במיוחד בזמן חגים או בתאריכים משמעותיים כגון ימי האזכרה או יום הזיכרון, שבהם תחושת הבדידות מתעצמת. כשמדובר בליווי נפגעי טרור, יש חשיבות לחיזוק התמיכה ויצירת קשר במצבים של מתיחות מוגברת על רקע המצב הביטחוני, כמו התרעות לפיגועים, או אחרי פיגועי טרור נוספים המעוררים רה-טראומטיזציה.
הכשרה וליווי אישי וקבוצתי של מתנדבים- מפגשים של המתנדבים חשובים לצורך:
1. הקניית ידע בנושאים הכוללים טראומה, אובדן והתערבויות רגישות תרבות. 2. תיאום ועדכון בכל הקשור לפעילות רשת המתנדבים. 3.יצירת מרחב להעלאת רגשות קשים ומתן לגיטימציה לתגובות המתעוררות בתגובה לחשיפה לסבל האנושי וחיזוק היכולת להתמודד עם מצבים של העדר פידבק או דחייה. 4. חיזוק תחושת השייכות והמשמעות.
תיאום עם ארגונים אחרים - יש להדגיש את חשיבות התיאום הן בשלב של התערבויות במשבר והן בתמיכה ארוכת הטווח עם גורמים רלבנטיים במערכת הבריאות, הרווחה, החינוך והקליטה, בנוסף לשיתוף הפעולה עם ארגונים וולונטריים אחרים. סלע פעילה במסגרת ה"קואליציה הישראלית לטראומה", המאגדת מרפאות וארגונים שונים הפועלים בתחום הטראומה בישראל (כמו מרכז משאבים לשעת חירום, נט"ל, ער"ן, עמך, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה בבי"ח הרצוג) . הקואליציה לטראומה מקיימת טווח רחב של פעילויות ופרויקטים בארץ כולל תכניות הכשרה למגישי סיוע וקבוצות עבודה בתחומים כגון טיפול בילדים נפגעי טראומה או זיהוי ראשוני של PTSD), ותכניות הכשרה למגישי סיוע.
דר' לובה מושינסקי, פסיכולוגית ומנחה קבוצות ותיקה בסל"ע, השתתפה במשלחת שיצאה לעזרת ילדים ומשפחות נפגעי התקפת הטרור בבסלאן, עם דר' יהודה שחם, ממרכז "משאבים" ודר' אווה גלבוע מהחוג לפסיכולוגיה בבר-אילן- משלחת שיצאה מטעם הג'וינט בשיתוף עם הקואליציה לטראומה. כמו-כן, נערך סמינר מטעם סל"ע עם מנחים דוברי רוסית לקבוצה של הילדים ובני משפחה מבסלאן שהגיעו לארץ.
על סמך הניסיון שהצטבר במרוצת עשר השנים האחרונות עולה כי המודל של פרישת רשת קהילתית והסמינרים הנערכים בסל"ע מתאימים ליישום במגוון רחב של אוכלוסיות המתמודדות עם ריבוי לחצים וחווית עקירה.
שיקום רציפויות, הבניית משמעות והשבת הזרימה לנרטיב האישי
בעקבות השבר בחיים, השבר בתחושת העצמי והתהום הנפער בין "לפני" ו"אחרי" האסון , מתחיל תהליך איטי, ממושך ומכאיב של למידה מחדש של ה"אני" ושל המציאות החדשה. האבל הוא תהליך של טרנספורמציה. האדם שעבר טראומה פעמים רבות חש זר לעצמו ומגיב באופנים שלא היו מוכרים לו מקודם. ההשוואות בין "מי אני עכשיו" ל"מי שהייתי לפני האסון", מצטלבות כשמדובר בעולים עם השוואות באשר ל"מי הייתי שם" ו"מי אני כאן". התמיכה מכוונת הן להעניק מקום להכרה בשבר ובכאב הקשה מנשוא והן לסייע באיתור חוליות מגשרות, גיוס כוחות מהעבר ומציאת קווי המשכיות בין החיים "לפני" והחיים "אחרי" האסון, כמו גם בין החיים לפני ואחרי העלייה לארץ.
תכניות התמיכה מתבססות על הגישה הרב-ממדית לפיתוח חוסן (גשר מאח"ד- להד וכהן, 1997), ועל עקרון שיקום הרציפות (עומר, 1991), בהתאם למודל שפותח על ידי מרכז משאבים לשעת חירום במכללת תל-חי. על פי מודל זה, קיימים ארבעה סוגי רציפויות: רציפות לוגית, רציפות חברתית, רציפות תפקודית ורציפות היסטורית. מטרת התמיכה היא לזהות ולחזק גשרים קיימים או לסייע בשיקום גשרים שנפגעו. עקרון שיקום הרציפות (עומר,1991) מיושם הלכה למעשה בפעילות צוותי החירום של סל"ע בדרכים שונות הכוללות - יצירת קשרים עם קרובים בארץ ובחו"ל וזיהוי מקורות תמיכה בסביבה הטבעית (רציפות חברתית); מתן מידע והסברה (רציפות לוגית) ; גיוס משאבים אישיים וכוחות ייחודיים שפיתח הפרט על בסיס תפקידים שמילא בעבר (רציפות תפקודית);חידוש הזרימה בנרטיב האישי ותחושת רציפות העצמי (רציפות היסטורית).
אדם צריך זמן ומרחב כדי להתאבל (Volkan, 1981). הסביבה החברתית לא אחת דוחקת ביחיד שנפגע בטראומה "להתנתק" ממה שקרה , "לשים את העבר מאחור" ולהסתכל קדימה. גישה זו עלולה לצמצם את מרחב ההתאבלות ולפגוע בתהליך שיקום הרציפות. בניית גשרים אל העבר חשובה לתהליך שיקום הרציפות לא פחות מבניית גשרים אל העתיד. הכרה בתהום שנפער ומתן מרחב להעלאת זיכרונות וביטוי הגעגוע למה שהושאר מאחור מהווים תנאי חיוני לחידוש הזרימה בין עבר, הווה ועתיד.
בתכניות התמיכה השונות המתקיימות במסגרת סל"ע, הן למשפחות השכולות והן למשפחות הפצועים, מושם דגש על תהליך פעיל ומתמשך של הבניה מחדש של משמעות ((reconstruction of meaning ועיצוב מחדש של הסיפור האישי
(re-authoring of life narrative) , זאת בהתאם לגישה הקונסטרוקטיביסטית ((constructivist, (0Neimeyer,200 ) . מדובר בתהליך איטי והדרגתי של חיבור מחדש ואיחוי של קטעי חיים שנקרעו זה מזה.
עיצוב מחדש של הסיפור האישי וההבניה מחדש של המשמעות מתרחשים תוך כדי דיאלוג עם המשתתפים האחרים, ה"שותפים לגורל", וכן במפגש עם המתנדבים, הממלאים תפקיד של עדים. השילוב של אמצעי הבעה מגוונים מאפשר לאדם לספר את סיפורו בדרכים שונות תוך העשרת הנרטיב. למתנדבים שהינם בעצמם נפגעי טראומה, תפקיד חשוב בגישור הרציפות . הם משמשים הן כחוליה מגשרת בין היחיד לחברה והן כ"מודלים של תקווה" המייצגים את האפשרות לחיות חיים בעלי משמעות עם האובדן. עבור מתנדבים אלה , המפגש עם המשפחות הפגועות מהווה הזדמנות לעבד מחדש את הטראומה ולעצב מחדש את סיפורם האישי, על משמעויותיו השונות. יכולתם להעניק לאחרים פותחת נתיב נוסף של צמיחה פוסט-טראומטית ((Tedeschi & Calhoun,1998.
לרגישות התרבותית תפקיד חשוב בשיקום תחושת הרציפות. התרבות היא ה"עדשה" דרכה תופש ומבין היחיד את העולם סביבו ואת דרך החיים בו, כולל משמעות האירוע הטראומטי. למשתנים תרבותיים, מנהגים וטקסים, תפקיד חשוב בהתמודדות עם מצבי אובדן. הכרת מנהגי האבלות המקובלים בתרבות-האם חיונית כדי ליצור "סביבה מחזיקה" (( holding environment. הכשרת מתנדבי סל"ע שמה דגש על מיומנויות רב תרבותיות. המתנדב, בהגיעו למשפחה, הוא עצמו בבחינת "עולה חדש", הלומד את השפה, מנהגי המקום והנורמות המקובלות באותה משפחה. הכבוד למורשת וההתעניינות של המתנדבים בחיים בארץ המוצא סוללים את הדרך לבניית גשרים אל העבר וחיבור מחדש אל זיכרונות מזינים, מהם היחיד יכול לשאוב כוח ובטחון בזמנים קשים.
על מנת שצמח שנעקר מסביבתו הטבעית יכה שורשים ויתאקלם בסביבה חדשה, חשוב שייקח איתו מרכיבים מסביבתו המקורית. ניסיון "לנער" את העבר דומה לניעור האדמה משורשי הצמח. נוכחותם המשולבת של מרכיבים ממצע הנפש בעבר עם מצע הנפש בהווה חיוניים להגברת סיכויי ההשתרשות, ההתאקלמות והצמיחה מחדש.
כל אחד בדרכו- ( כ.א.ב.)- מרכיב חשוב ביצירת "סביבת החלמה" הוא קבלת הייחודיות בסגנונות ההתמודדות והלגיטימציה לטווח הרחב של התגובות למצבים של אובדן. בקבוצות התמיכה לפצועים דנים, בין היתר, בדרכים הייחודיות של התמודדות עם פגיעה בשלמות הגוף, אובדן תפקודים הגופניים, והמשימות של השלבים השונים בתהליך השיקום. בקבוצות התמיכה למשפחות השכולות חשובה מאוד הלגיטימציה של סגנונות שכול שונים, אפילו באותה משפחה . חשוב לאפשר דיון פתוח על דרכי ההתמודדות השונות, תוך דגש על כך שאין דרך אחת נכונה, לוח זמנים או "מתכון" קבוע מראש להתמודדות. חשוב להעניק תוקף לחוויה הסובייקטיבית ולדרך הייחודית שבה היחיד נושא את עולו ואת הפרדוקסים הבלתי ניתנים ליישוב, הנחשפים בעקבות המשבר. על מנת לסלול את הדרך לתחושת ה"ביחד", חיוני להכיר בבדידות, בזרות ובלבדיות הקיומית. הניסיון שהצטבר בהנחיית קבוצות התמיכה מלמד, כי חשוב להכיר בייחודיות (כל אחד בדרכו) לפני החיבור לאחרים בהיבטים אוניברסליים של האבל.
הכבוד לזכרם של היקרים שאינם, מהווה היבט נוסף של שיקום הרציפות וחיזוק הגשרים בין אתמול ומחר. במפגשים של משפחות שכולות זוכים המשתתפים להכיר את אלה שאינם- על פרטי זהותם, אישיותם והפרטים הקונקרטיים של חייהם.
גישה זו עולה בקנה אחד עם גישות עדכניות בתחום השכול המדגישות את החשיבות של המשכיות הקשרים עם הנפטר-continuing bonds ((Klass et al,1996 ועם הבנת הקשר בין עיצוב משמעות והענקת "חיים בלבבות" (כשר,2000 ). בהקשר זה יש לציין את יישום ההבנות הנגזרות מהמודל הדו מסלולי (רובין, 2004) . על פי מודל זה, ההתמודדות עם האובדן נעשית בשני מסלולים עיקריים- המסלול האחד כולל את ההתמודדות במישור התפקוד וההסתגלות בשגרה היומ-יומית ואילו המסלול השני כולל את הדיאלוג המתמשך והקשר עם הנפטר. ההתייחסות לשני המישורים האלה חיונית בבניית תכניות תמיכה למשפחות שכולות.
במקום "לדחוק" באדם האבל להיפרד מיקירו ("Saying goodbye "), נוצרות הזדמנויות ל-"Saying hello again" (White & Epston,1990).
נקודות מפגש הנוצרות בין זיכרון אישי וקולקטיבי תורמות אף הן לבניית גשרים וחיבור מחדש ((reconnecting. בעת הנחיית הסדנאות בחיק הטבע, הופתעה הכותבת לא אחת מביטויי הסקרנות וההתעניינות הרבה שמפגינים המשתתפים בנושאים הקשורים לטבע, היסטוריה, מורשת ותרבות בארץ. ניתן לראות התעניינות זו כחיפוש פעיל אחר הזדמנויות לגישור רציפויות. במהות התמיכה עומדת ההקשבה וההצטרפות לתהליך החיפוש תוך גיוס המשאבים הטבעיים של היחיד. הסיורים באתרים היסטוריים, למשל, מעניקים הזדמנות להרחבת הפרספקטיבה, הבניה מחדש של משמעות ושיקום תחושת הרציפות ההיסטורית. הסדנאות בחיק הטבע והטיולים ברחבי הארץ הם לא רק הזדמנות להכיר מקומות שונים ואת נופי הארץ כי אם גם סיור בנופי הנפש, בשבילי הזיכרון והזדמנות לבנות מפות חדשות לטריטוריה לא מוכרת.
מקורות
להד, מ. ואיילון, ע. (2000) חייםעל הגבול 2000-חיסון והתמודדות במצבי לחץ של מלחמה ושלום. הוצאת נורד חיפה.
עומר, ח. (1991). פיגועים המוניים: תפקיד צוות החירום. שיחות, ה (3). 157-169.
רובין,ש. (2004) כשהקשר הטיפולי אינו במרכז התהליך: טיפול במצבי אובדן ושכול והצורך בשינוי פרדיגמה. שיחות. כרך ט"ו (3) 229-234.
שליו, א. (1995) גשה רב-מימדית לתסמונת פוסט-טראומטית: קליניקה ותרפיה. שיחות ח (2-3).
Herman, J. L. (1992). Trauma and Recovery, New York: Basic Books.
Klass, D., Silverman, P.R., and Nickman, (1996), Continuing Bonds, Washington D.C., Taylor and Frances
Lahad, M. & Cohen, A. (1997) (Eds.) Community Stress Prevention 1-5. Kiryat Shemona: Community Stress Prevention Centre.
Neimeyer, R. A., Keesee, N. J., & Former, B. V. (2000). Loss and meaning reconstruction: Propositions and procedures. In R. Malkinson, S. Rubin & E. Wiztum (Eds).Traumatic and non-traumatic loss and bereavement (pp. 197-230). Madison, CT: Psychosocial.
Norris, F, Friedman, M., Watson, P., Byrne, C., Diaz, E., & Kaniasty, K. (2002). 60,000 disaster victims speak: Part I. An empirical review of the empirical literature, 1981-2001. Psychiatry, 65.
Tedeschi, R., Park, C., & Calhoun, L. (Eds). (1998). Posttraumatic growth: Positive changes in the aftermath of crisis. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.
Tuval-Maschiach, R., Freedman, S., Bargai N., Boker, R. et al (2004). Coping with Trauma: Narrative and Cognitive Perspectives. Psychiatry, NY, .Vol.67 (3).
White M. & Epston D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. New York: Norton.
Volkan, V. D. (1981). Linking Objects and Linking Phenomena, New York: International University Press.
עולה עליה טראומה אבדן קליטה פסיכולוגיה קלינית שיקומית היפנוזה עזרה נפשית מציאת פסיכולוג חינוכית הפרעות אכילה
בקשה לרישום משתמש חדש