אובדן שד בעקבות סרטן: תהליכי אבל וייחוס משמעות - מחקר איכותני

פורסם ב"פסיכואקטואליה" - גליון יולי 2014

אובדן שד בעקבות סרטן: תהליכי אבל וייחוס משמעות – מחקר איכותני

אביטל גרשפלד-ליטוין

ד"ר אביטל גרשפלד-ליטוין, פסיכולוגית רפואית מומחית.

תקציר עבודת דוקטורט שבוצעה בהנחיית פרופ' רונית ליכטנטריט, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב

   

המחלה הממארת השכיחה ביותר בישראל היא סרטן השד. לפי נתונים עדכניים, אחת מכל שמונה נשים יהודיות תחלה במחלה במהלך חייה. הטיפול בסרטן שד הוא רב ממדי וכולל הקרנות, טיפולים כימותרפיים והורמונליים לצד הליך כירורגי, שהוא כיום הטיפול השכיח ביותר. בישראל למעלה ממחצית הנשים המאובחנות כחולות סרטן השד עוברות הסרת שד וכ-30 אחוזים מהן עוברות שחזור שד במהלך ניתוח הכריתה או לאחריו. מחקר זה מתמקד בחוויותיהן של נשים שעברו ניתוח להסרת שד בעקבות אבחנה שלפיה יש להן גוש סרטני בשד. במחקרי ביקשתי לחשוף את ההבניות החברתיות של הסרת שד בעקבות סרטן שד וכיצד אלו מעצבות את המשמעויות שמייחסות נשים להסרת השד שעברו ומשתקפות בהן. מחקר זה נעשה מתוך פילוסופיה של הבנייה חברתית, המתמקדת באופן שבו אנשים מבנים משמעות לחוויותיהם ולרגשותיהם, ומתוך תפיסה תיאורטית הרואה בהסרת שד חוויית אובדן מתמשכת הנעדרת לגיטימציה חברתית-רפואית.

     מחקר זה מתמקד בשני גופי ידע שונים, אשר למיטב ידיעתי, טרם זכו לשילוב: גוף הידע העוסק באובדן כתהליך של ייחוס משמעות והבנייתו, וגוף הידע העוסק בהתמודדות ובתגובה להסרת שד. מחקר זה, לפיכך, תורם לתיאוריות של אובדן, אשר עסקו עד כה במתן משמעות לאובדן אדם ובהקשר למחלת הסרטן – אובדן אדם כתוצאה ממחלת הסרטן. למיטב ידיעתי לא נבחנו תיאוריות אלו לגבי אובדן שד. בנוסף, מחקר זה תורם לגוף הידע הנרחב והמקיף בהקשר של סרטן השד והסרת שד, אשר רק מעט ממנו מתאר את חוויות הנשים מנקודת מבטן ובמילותיהן שלהן.

הבניית משמעות והסרת שד

    מחקר זה יוצא מתוך הפריזמה של הבנייה חברתית (Social Constructivism), המניחה כי המשמעות שאנשים מייחסים לאירועים ולחוויות נבנית בדרך של פרשנות. השפה – המילים – הן הכלי שבאמצעותו אפשר לחשוף הן את המשמעות החברתית והן את המשמעות האישית שפרטים בחברה מייחסים לאירועים ולחוויות. פרספקטיבה של הבנייה חברתית מבנה לא רק את מה שאנו יודעים לגבי העולם, כי אם את האופן שבו אנו חווים אירועים בעולם וכיצד אנו מתמודדים עמם. באמצעות הפנמת ייצוגים חברתיים, הכוללים עמדות ותפישות, אנו למדים כיצד עלינו להרגיש במצבים מסוימים וכיצד להעריך את תגובותינו הרגשיות בהתאם לנורמות חברתיות כמקובלות או כסוטות מהנורמה.

    בהתאם לפריזמה של הבנייה חברתית, המשמעות המיוחסת לחוויה מסוימת מתגלה בתהליך של דיאלוג בין החוקר לבין התופעה, דיאלוג שבמרכזו עומדת השפה. בהתאם, מחקר זה, בוחן את ההבניות החברתיות סביב השד, סרטן השד והסרת השד ומשתמש בשיטת מחקר איכותנית – ריאיון עומק – במטרה להבין את המשמעות שמייחסות נשים לחוויית הכריתה.

    השדיים היו מאז ומעולם לסממן האוניברסלי ולמאפיין החיצוני הבולט ביותר של נשיות, מיניות, פוריות ואמהות. ההבניה החברתית של השד עוסקת בשני אלמנטים מרכזיים: קיומו של השד כמרכיב מרכזי בהגדרה של אישה, וגודלו של השד כמדד להתאמת האישה לאידיאל היופי הנשי. האלמנט הראשון הוא דיכוטומי, ומגדיר אישה כבעלת זוג שדיים. האלמנט השני מייצר רצף, לפיו חזה שופע, דמוי בובת ברבי, מייצג שלמות ומיניות נשית.  

    ההבניות החברתיות של מחלות מהוות אמצעי שליטה ופיקוח חברתיים: הן מלמדות על הפחדים החברתיים, הטאבו, הסטייה והסנקציות באמצעות סטיגמות, ומייצרות גבול בין בריא וחולה, נורמלי ולא נורמלי. הז'רגון הצבאי המשמש לתיאור מחלת סרטן השד מבנה כיצד החולות מבינות וחוות את המחלה כמו גם את תגובתן ורגשותיהן בעקבותיה. שימוש במטאפורות צבאיות מעלה על נס את ה"שורדת", שהיא גם נשית באופן מוחצן, ותמיד חייכנית, שמחה וחיובית. השורדת היא זו שסימני המחלה אינם ניכרים בה, והיא עוברת טרנספורמציה חיובית כתוצאה מהחוויה, המעצימה אותה. בהתאם, מי שעברה הסרת שד בעקבות סרטן שד נאלצת להתמודד עם ההבניה של העדר שד כסטייה וכפגם בנשיות.

    על מנת להתמודד עם הסטיגמה עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתנגד לסטיגמה ולצאת כנגד הנורמה ומיתוס היופי או להפנים את הנורמות החברתיות על ידי יצירת מראה של שד באינטראקציות חברתיות תוך שימוש בפרוטזה (מילוי חיצוני או שחזור שד). החברה מדגישה את האפשרות השנייה: רופאים מגדירים גוף ללא שדיים או חסר שד כסטייה ומבנים את שחזור השד או הפרוטזה כדרך להעלים את הכריתה ולהסתיר את הפגם בפומבי. הבניות אלו משקפות תהליך של מדיקליזציה: הגדרה מחדש של מצב גופני כבעיה רפואית ושל פרקטיקה רפואית ככלי באמצעותו מתמודדים עם הבעיה. התוצאה של הבניות אלו היא הדרתן של נשים שעברו כריתה מהספירה הציבורית, שימור התלות בתעשיית היופי והרפואה הקוסמטית, וקושי של נשים שעברו כריתת שד להתמודד עם אובדן השד ולקבל את גופן כמות שהוא. 

     המחקר העוסק בהסרת שד ובהשלכותיה על הנשים אכן מקיף ונרחב. עם זאת, הספרות המחקרית בתחום מוטה. מרבית המחקר בוחן את השפעת הסרת השד מתוך ראייה קלינית כמותית– שאלונים ומדדים המתמקדים בהשפעות הפרוצדורה הכירורגית הרפואית על מדדי איכות חיים, תפקוד פסיכו-חברתי ובריאות פיזית ונפשית. המחקר הקיים משקף ברובו את ההבניה החברתית של נשים כאובייקט מיני, ואת ההנחה, כי פגיעה בשדיים היא הדאגה המרכזית של נשים וכי השחזור פותר זאת. שתי מגבלות ניצבות בבסיס המחקר הכמותי: ממצאים סותרים המעמידים בסימן שאלה את יעילותו של השחזור לבריאות הנפשית של הנשים והעדר קולן של הנשים, המתאר כיצד הן חוות את הכריתה במילים שלהן. המחקר האיכותני שהתפתח בתחום, מנסה לענות על מגבלות אלו. ממצאי ראיונות עם נשים מגלים כי אחת החוויות המרכזיות המתוארות בהקשר של הסרת שד היא אכן חוויה של אובדן. עם זאת, לא ידוע על מחקר אשר בחן הסרת שד מפרספקטיבה תיאורטית המתמקדת במשמעות האובדן והאבל.

הסרת שד, הבניית משמעות, אובדן ואבל

    אובדן ואבל כתוצאה מיוחסים בדרך כלל למוות של אדם. תיאוריות של אובדן ואבל היוצאות מתוך הפריזמה ההבנייתית מתמקדות במתן משמעות לאובדן כמוקד תהליך האבל. מחקר זה מתבסס על התיאוריה של Neimeyer, המדגישה הן את מרכזיות הבניית המשמעות בתהליך האבל והן את מקומה של החברה. במחקר זה מיושמת התיאוריה על אבל שמקורו אינו במוות, כי אם באובדן איבר.

    בתהליך ההתמודדות עם האובדן על האדם ללמוד מחדש כיצד להתנהג ולהיות בעולם ללא האובייקט שאבד. תהליך זה מושפע מהחברה ומהסובבים אותנו, מהם אנו למדים כיצד להתנהג, להתבטא, להרגיש ולתת פרשנות לחוויותינו. לא תמיד השפעת הסביבה מסייעת בתהליך האבל. לעתים היא עשויה דווקא להקשות על התהליך ואז האבל ייאלץ למצוא את הדרך שתתאים לו להתאבל. משמעות, אם כן, נתפסת כאסטרטגיית התמודדות קוגניטיבית, הכוללת שלושה אספקטים: מציאת היגיון באובדן (למה זה קרה לי?), מציאת שינויים חיוביים אקסיסטנציאליים כתוצאה מהאירוע (מה למדתי מן החוויה?) והבניה מחודשת של הזהות העצמית (מי אני עכשיו?).

     למרות המחקר המקיף אודות סרטן שד והשפעתו על איכות החיים, ולמרות הערכת השפעתם של הטיפולים השונים וסוגי השחזור השונים, חסרים מחקרים איכותניים אשר יתמקדו בחוויית הנשים המאבדות שד, ובנוסף, לא נעשה ניסיון לבדוק את החוויה מתוך פרספקטיבה של אבל. המחקר הנוכחי מבקש לענות על מחסור זה תוך אימוץ תפיסת עולם קונסטרוקטיביסטית, ובהתאמה, תיאוריות שכול עדכניות העוסקות בייחוס ובהבניית משמעות.

שיטה

    מחקר זה מתבסס על גישתו הפרשנית ההבנייתית של Denzin (1989),Interpretive Interactionism  (אינטראקציה פרשנית), המתמקדת במשמעות הסובייקטיבית שהאדם נותן לאירועי חיים קיצוניים תוך בחינה ביקורתית של הקונטקסט החברתי והתרבותי הרחב. אירועים או חוויות אלו קרויות בלשונו של דנזין חוויות מכוננות או נקודות מפנה (epiphany), גישתו מתאימה במיוחד למחקר בתחום בריאות וחולי. מטרתו של החוקר להגיע להבנה של אותה חוויה מתוך הנרטיב של האדם שחווה אותה, ולהבין מה הקשר בין הבעיה הביוגרפית לבין ההבניה החברתית התרבותית שלו. בהתאם, אחת ממטרות המחקר על פי דנזין היא לאפשר לנשים להשמיע את קולן וכך לחשוף לא רק את חוויותיהן של הנשים אלא גם הבניות חברתיות בנושא.

רואיינו 18 נשים, כולן עברו כריתה של שד אחד לפחות, כאשר הרקע לכריתה היה גילוי גוש שאובחן כסרטני. בין המרואיינות הייתה שונות רבה במאפיינים סוציו-דמוגרפיים, כיאה למחקר איכותני. גיל המרואיינות היה בין 27 ל-80, כאשר המרואיינת הצעירה ביותר עברה כריתה בגיל 25, והמבוגרת ביותר – בגיל 70. הזמן שחלף בין הכריתה לבין קיום הריאיון היה בין תשעה חודשים ל-15 שנים. איתור המרואיינות וגיוסן התבסס על שלושה מקורות: פרסום מודעה בשמונה פורומים של סרטן השד באתרי אינטרנט שונים, היכרות אישית או דרך המרואיינות עצמן. הריאיון היה חצי מובנה וערך כשעה וחצי.

פרק הממצאים

    פרק הממצאים מציג את שלושת שלבי הניתוח האחרונים על פי גישתו של דנזין (1989). בהתאם, הפרק מחולק לשני חלקים, תיאורי ופרשני.

הפרק התיאורי

    הפרק תיאורי, בהתאם לגישתו של דזנין, מכונה bracketing ומבקש להפגיש את הקורא עם הטקסט הגולמי, תיאורים מעובים נטולי פרשנות של חוויות הנשים, כפי שנאספו מתוך הראיונות. בפרק זה שלושה חלקים, המייצגים את תהליך פירוק הטקסט. החלק הראשון מתמקד בשלם ומציג שלושה ראיונות שלמים. שלושת הראיונות שבחרתי להציג בשלמותם מדגימים תהליכים של מתן משמעויות וייחוס, תלויי הקשר וזמן.

    החלק השני מתאר את הנרטיבים שנוצרו כתשובה לשאלה הפותחת את הריאיון: "ספרי לי את חוויותייך מרגע הגילוי ועד עכשיו". הנשים ענו על שאלה זו בסיפור, ללא הפרעות מצדי, שתחילתו בגילוי המחלה וסופו בנקודת הזמן הנוכחית, שכלל למעשה התחלה, אמצע וסוף. כלומר, סיפור זה מתואר כיחידת משמעות שלמה. כל הנרטיבים אופיינו בצמצום התגובה הרגשית לכריתה ובמקומם הרחבה כרונולוגית של הפרטים הטכניים של הפרוצדורות הרפואיות או הבדיקות – המעשים שנעשו. נרטיב זה מייצג את האופן שבו הבנתה כל מרואיינת לעצמה ולסביבתה את החוויה שלה. בהמשך הריאיון התברר כי הנרטיב הראשוני כלל השטחה של תהליכי הבניית משמעות ותגובות רגשיות רבות, אשר במודע או שלא במודע לא נבחרו להיכלל בסיפור שהנשים בחרו לספר.

     החלק האחרון בפרק התיאורי מתמקד בתוצר פירוק הטקסטים, יחידת המשמעות – התמות. חלוקת הפרק התיאורי לשלושה חלקים משקפת נאמנה את הרצף של תהליך הפירוק של הטקסט על פי גישתו של דנזין. מתוך ניתוח הראיונות עלו שלוש תמות מרכזיות: גילוי הסרטן, הכריתה, והחיים שאחרי. תמות אלו מייצגות רצף ליניארי שנשמר בכל הראיונות ולכל אורך הראיונות. הרצף מייצג אירועים מכוננים (epiphany): גילוי הסרטן וקבלת האבחנה, ניתוח הכריתה. ברצף זה שתי נקודות שינוי משמעותיות: הרגע שבו הסרטן חדר לחיי המרואיינות באופן ממשי, וניתוח הכריתה, הרגע שבו הסירו להן שד/יים. עבור נשים שעברו שחזור שד, מאורע זה הוא נקודת שינוי נוספת.

     שלוש התמות קשורות זו בזו וסובבות סביב הניסיון להעלים ולהסתיר את הכריתה ואת השפעותיה הרגשיות. התמה הראשונה, הגילוי מתמקדת בקבלת האבחנה ובהבניית המשמעות של הסרטן כמוות. התמה השנייה היא הכריתה, המובנית כאנטיתזה לסרטן ולפיכך כהצלה. תמה זו כוללת הבניית משמעות לשד כאיבר נטול חשיבות לזהות הנשית כדי למזער את אובדנו וכן את תהליכי הפרידה מהשד ואת הבחירה בשחזור כניסיון להעלים את אובדן השד ואת הרגשות סביב האובדן הצפוי.

     התמה השלישית, החיים לאחר הכריתה, כוללת התייחסות לאובדן השד והנשיות, תגובה רגשית על אובדן השד, נסיונות של חיבור לגוף החדש ובחינה והבנייה מחודשת של נשיות. תמה זו מתמקדת במפגש עם האין שד: מפגש עם משמעות (אובדן), רגש (אבל) ומראה (אין שד או יש שד משוחזר). במרכזו של מפגש זה עמד הניסיון של הנשים להעלים או את חוויית האובדן והרגש המתלווה אליה, ובמקביל, להסתיר את האובדן מבחינה ויזואלית-חיצונית. הנסיונות להעלים את האובדן מבחינה ויזואלית ורגשית נשענים על תהליכים של הבניית משמעות. כך, הנשים שעברו שחזור שד הבנו אותו כאמצעי שמעלים את האובדן, ואילו אלו שלא בחרו בשחזור הבנו את השד כלא מרכזי עוד בחייהן או בזהותן. דרך זו של העלמת האובדן הובילה לקושי לבטא רגשות של אבל סביב אובדן השד. הנשים אשר הרגישו עצב, יגון ואבל התקשו לקבל לגיטימציה מהסביבה לרגשותיהן וייחסו לרגשותיהן משמעות אחרת: דיכאון, וזו זכתה ללגיטימציה ולטיפול בתרופות אנטי-דכאוניות.

     כל הנשים עסקו בחיבור מחדש לגופן שהשתנה והוא כעת ללא שד או עם שד משוחזר. מדובר בתהליך בשלבים של חיבור מחדש של גוף ומשמעות. שלוש נשים תיארו זאת באמצעות עיסוק באמנות ויצירותיהן מוצגות ומתוארות בהרחבה בחיבור המקורי.

הפרק הפרשני

    הפרק הפרשני משקף את תהליך ההרכבה מחדש של הטקסט המפורק לכדי תמונה שלמה. פרק זה מחולק לשניים, על פי משנתו של דנזין: שלב ה-constructing המתאר את תהליכי הפירוק וההרכבה שהמרואיינות עברו כחלק מההתמודדות עם הכריתה. תחילה, פירקו הנשים את השד ממשמעות, לאחר מכן פורק השד מהגוף, ולאחר מכן החלו בתהליך הרכבה מחדש, תרתי משמע, של השד בגוף ולתוך זהותן. למעשה, הנשים עברו שני תהליכי פירוק והרכבה מקבילים: פיזי וסמנטי. נסיונות הפירוק וההרכבה הפיזיים הם מלאכותיים ודיכוטומיים. הם משקפים הבניה שלפיה אפשר להסיר את השד הסרה מוחלטת – איבר ומשמעות – ואז להחלפה מושלמת – שחזור מיידי – אשר תאפשר הרכבה "כמו חדש" או אפילו "יותר טוב" של השד, הגוף והזהות. תהליכי הפירוק וההרכבה הם נסיונות של הנשים להתנהל בתוך מסגרת הבנייתית דיכוטומית בהקשר של כריתת שד. אולם, כפי שעולה מן הראיונות, ההרכבה כמו גם הפירוק אינם מושלמים, לא כל שכן התחליף. תהליכי הפירוק וההרכבה הסמנטיים הם דרך לייצר רצף מתוך הדיכוטומיה. 

     השלב השני, contextualizing, ממקם את החוויה בקונטקסט החברתי התרבותי הרחב. מתוך ניתוח הראיונות עולה הבניה מרכזית אחת החוזרת על עצמה באופנים שונים לכל אורך הטקסט ומארגנת את כל התמות – הסתרה. כריתה היא חוויה שיש להסתיר, ברמת הגוף והנפש. ראשית, ברמה הגופנית-ויזואלית, יש להסתיר את האין. שנית, ברמה הרגשית, יש צורך להסתיר את הרגשות סביב אובדן השד. הבניית משמעות הוא התהליך המקשר בין שתי הרמות. תהליך זה מחייב את הנשים להבנות מחדש את גופן ואת זהותן הנשית. הצורך להסתיר את האין הוא כה גדול, עד כי מחצית מן הנשים בחרו בשחזור מיידי על מנת להימנע לחלוטין ממצב של אין שד. צורך זה מושפע מהבניות חברתיות-תרבותיות לגבי נשים שאובחנו כחולות בסרטן שד ועברו כריתה. הבניות אלו הן חלק מ"תרבות הסרט הוורוד" (pink ribbon), הכוללת נורמות ברורות לגבי דמות השורדת מסרטן שד: כיצד היא צריכה להיראות, להרגיש ומה הנרטיב שלה. שלושת המרכיבים הללו מתוארים בהרחבה בראיונות ומהווים מסגרת מארגנת לניתוח הפרשני. השורדת המתוארת בתרבות הסרט הוורוד היא אישה בעלת זוג שדיים, נשית, מטופחת, נאה, מבטאת רגשות של אופטימיות, שמחה, הערכה ותקווה, והנרטיב שלה הוא של צמיחה וטרנספורמציה. בהתאם, החוויה של הנשים את הכריתה היא חוויה של הסתרה בשלושה מימדים: מראה, רגש ונרטיב.

     נשים שעברו כריתה בוחנות את עצמן אל מול הדימויים השולטים של שורדת סרטן שד. הן מנהלות דיאלוג באמצעות הבניית משמעות לגבי המראה שלהן, הרגשות שלהן והסיפור שלהן. בכל הקשור למראה, הבחירה של כל הנשים בהסתרת השד מחייבת מעבר מתפישה בינארית (כן/לא לשחזר), לתפישה הדרגתית (רצף) הרואה את הגוף הנשי כלא טבעי מלכתחילה, וכל ניסיון להתאים אותו באמצעות טכניקות – כדרך של השנים לשלוט על גופן שוב ולהבנות אותו מחדש. רצף זה בוחן לא רק את סוג השחזור שבחרו הנשים אלא גם את האופן שבו הן שילבו זאת בזהות הגופנית החדשה – עד כמה הן מרגישות שלמות. כך, הדגש אינו על סוג הטכנולוגיה אלא על המידה שבה הטכנולוגיה משרתת את האישה.

     הניסיון לשלוט על המראה הוא גם הדרך להסתיר או להעלים את הרגש – הממד השני. בניגוד לרצף הקשור לניהול המראה הגופני, בכל הקשור לניהול הרגש בולטת עדיין תפישה דיכוטומית. בכל הקשור לביטוי רגשות האובדן והאבל, ההבניה החברתית מכתיבה את אופי הביטוי הרגשי והנשים התקשו יותר לייצר רצף של תגובות אבל. בתרבות הסרט הוורוד אובדן השד נחשב לאובדן עמום, במיוחד עבור נשים שעברו שחזור שד, ולכאורה, אין להן אובדן. הן התקשו לתת שם לרגשות שלהן, משום שהאבל לגבי שד, הוא אבל נטול זכויות.  

     הניסיון להסתיר את רגשות האובדן בא לידי ביטוי גם בנרטיב שהנשים ניסו לייצר. כמעט בכל הנרטיבים האישיים נעדרו תגובות רגשיות. מי שהנרטיב שלה התאים לזה של שורדת, השמיטה לחלוטין כל תגובה רגשית לא תואמת מתוך הנרטיב האישי, כך שהנרטיב שלה יהיה נורמטיבי.

מסקנות והיבטים יישומיים

     ממצאי המחקר תוארו ונותחו בהתאם לגישתו הפרשנית הביקורתית של דנזין (1989) באופן המשלב לראשונה שני גופי ידע תיאורטיים: הראשון, עוסק בהבניית משמעות, והשני באובדן ובאבל. שילוב זה מהווה חידוש בכל הקשור לכריתת שד. בחינת חוויית הכריתה מפרספקטיבה הבנייתית, המתמקדת בתהליכי הבניית המשמעות לאובדן המיוחס לכריתה ולתגובות האבל הסובבות אותה, לא נחקרו קודם.המחקר בתחום מניח אמנם כי הכריתה נחווית כאובדן של איבר וכי יש משמעויות המתלוות אליו, אולם לא תואר כיצד הנשים מבנות משמעויות לכל אורך תהליך ההתמודדות – מרגע הגילוי ועד לזמן הנוכחי.

     המחקר הנוכחי בחן את האופן שבו נשים מבנות משמעות לכריתת השד מפרספקטיבה של אובדן ואבל, תוך יישום התפיסה התיאורטית של Neimeyer (2001) העוסקות בהבניית משמעות למוות בעקבות אובדן. התרומה העיקרית של מחקר זה מתמקדת בהרחבה למושג חיפוש משמעות, כפי שמתייחס אליו Neimeyer. המחקר הנוכחי אינו עוסק במציאת המשמעות במובן האקסיסטנציאליסטי והבינארי (יש/אין משמעות) של המילה, אלא מדגים תהליכים רציפים של הבניית משמעויות, meaning making, לכל אורך ההתמודדות עם החוויה של הסרטן והכריתה. במסגרת תהליך הבניית המשמעויות, שהוא תהליך תלוי זמן ותרבות, מנהלות הנשים דיאלוג יומיומי ומתמשך מול גופן ומול המשמעויות החברתיות המיוחסות לשד כדי להתמודד עם אובדן השד, להמשיג אותו, לאפשר אותו. מחקר זה מדגיש גם את תפקיד הבניית המשמעות בהתמודדות עם אירוע טראומתי, כחלק מתהליך של הסתגלות. הבניית משמעויות מאפשרת פרידה מהשד טרם הכריתה והתחברות מחדש לגוף לאחר הכריתה, ולבנות ולהבנות מחדש את הזהות.

     תרומה נוספת עוסקת בזיהוי הבנות ונורמות חברתיות לתהליך ההתמודדות של נשים עם כריתת שד. המחקר מדגים כיצד הבניות חברתיות משפיעות על האופן שבו הנשים המתמודדות עם כריתת שד מבנות משמעות לחוויותיהן ולרגשותיהן.

     תרומתו השלישית של מחקר זה הוא ביישום התיאוריות המתייחסות לאובדן אדם לגבי אובדן שד. הרעיון לפיו כריתת שד מובילה לתחושת אובדן, לרגשות אבל ולפגיעה בזהות הוא חדשני. המחקר מדגים כיצד כריתת השד נחווית כאובדן עמום (ambiguous loss) והתגובה הרגשית לו כאבל נטול זכויות (disenfranchised grief) . ממצאי המחקר מדגישים את הקושי הרגשי שבו מצויות הנשים המתמודדות עם כריתת שד. ראשית, אין להן לגיטימציה לבכות ולהתאבל על השד שאבד לנוכח העובדה שהכריתה מובנית כהצלה והשחזור מוצע כהליך שמבטל את הכריתה. שנית, כל ביטוי של רגשות עצב ויגון מתויג חברתית ואישית כדיכאון וככזה מדוכא תרופתית על מנת לאפשר לאישה להמשיך הלאה בשגרת חייה, כמצופה, בהתאם לקודים של תרבות הסרט הוורוד. כך, העיסוק ברגשות האובדן אינו מעובד כראוי הן ברמה האישית, והן ברמה החברתית. אי מתן לגיטימציה לאובדן ולאבל סביב השד מאשרר את מודל השורדת המוצע על ידי תרבותה סרט הוורוד ומדיר את חוויותיהן של הנשים האחרות. למסקנה זו היבטים יישומים בכל הקשור למערך התמיכה ולאופן שבו מוצג השחזור המיידי על ידי הצוות הרפואי המטפל.

המלצות לקריאה נוספת

גרשפלד-ליטוין, א' (2007). שחזור שד מיידי: להיות בלי, להרגיש עם – האמנם? מחקר איכותני על החלטתן של נשים לבצע שחזור שד מיידי לאחר ניתוח להסרת שד. חיבור לקבלת תואר מוסמך בפסיכולוגיה, מכללה אקדמית ת"א-יפו, תל אביב. 

      Cobb, S. & Starr, S. (2012). Breast cancer, breast surgery, and the makeover metaphor, Social Semiotics, 22(1), 83-101. DOI:10.1080/10350330.2012.640526

    Conrad, P. (1992). Medicalization and social control. Annual Review of Sociology, 18, 209-232.

     Crompvoets, S. (2012). Prosthetic fantasies: loss, recovery, and the marketing of wholeness after breast cancer, Social Semiotics, 22(1), 107-120. DOI:10.1080/10350330.2012.640058

      Denzin, N. K. (1989). Interpretive Interactionism. Newbury Park, CA: Sage Publications.

     Doka, Kenneth J. (2002). Disenfranchised grief: new directions, challenges and strategies for practice, Champaign, Ill: Research Press.

     Ehlers, N. (2012). Tekhnē of reconstruction: breast cancer, norms, and fleshy rearrangements, Social Semiotics, 22(1), 121-141. DOI:10.1080/10350330.2012.640059.

      Engle, G. L. (1977). The need for a new medical model: a challenge for biomedicine. Science, 196, 129-135.

   Kasper, A. S & Ferguson, S. F. (2000). Breast cancer – society shapes an epidemic. NY: Palgrave.

  Foucault, M. (1997). Technologies of the self. In: P. Rabinow (Ed), Ethics: Essential works of Foucault 1954-1984, 1, 223-252.  London: Penguin.

 Frank, A. W. (1995). The wounded storyteller: body, illness, and ethics. Chicago: University of Chicago Press.

  Freund, P. E. S. & McGuire, M. B. (1995). Health, illness and the social body (2^nd Ed.), 121-128. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall.

 Jagielski, C. H., Hawley, S. T., Corbin, K., Weiss, M. C. & Griggs. J. J. (2012). A phoenix rising: who considers herself a “survivor” after a diagnosis of breast cancer? Journal Cancer Surviv, 6(4), 451–457. DOI:10.1007/s11764-012-0240-z

  King, S. (2010). Pink ribbons inc.: the emergence of cause-related marketing and the corporatization of the breast cancer movement. In: L. S. Reed & P. Saukko, (Eds),  Governing the female body: gender, health, and networks of power, 85-111. Albany: State University of New York Press.

  Leader, D. (1990). The absent body. Chicago: University of Chicago Press.

 Manderson, L. (2012). Surface tensions: surgery, bodily boundaries and the social self, Left Coast Press.

  Neimeyer, R. A. (2001). Meaning reconstruction & the experience of loss. Washington, DC: APA. 

 Sulik, G. A. (2011). Pink ribbon blues – how breast cancer culture undermines women’s health. Oxford University Press.

 Tacon, A. M. (2011). Mindfulness: existential, loss, and grief factors in women with breast cancer, Journal of Psychosocial Oncology, 29(6), 643-656. DOI:10.1080/07347332.2011.615382

 Truelsen, M. (2003). The meaning of “reconstruction” within the lived experience of mastectomy for breast cancer, Counseling and Psychotherapy Research, 3(4), 307-314. DOI: 10.1080/14733140312331384313

Weitz, R. (2003). The politics of women’s bodies - sexuality, appearance and behavior. NY: xford University Press.