פסיכואקטואליה - אפריל 2021

פס י כ ו אקט ו א ל י ה 31 כותבת, קוראת וגיבורה ספרותית קולאז' של נשים מתות/חיות בסרט "השעות" דנה אמיר היאפסיכולוגיתקלינית,פסיכואנליטיקאיתמנחהבחברההפסיכואנליטיתבישראל,סגןדיקןלמחקרוראשמסלולהדוקטורטהבין־תחומיבפסיכואנליזה פרופ'דנהאמיר באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. עורכת ראשית של "מארג - כתב עת לפסיכואנליזה" מטעם מרכז פרויד, האוניברסיטה העברית. הוציאה לאור שישה ), "להעידעלהעדים" 2014 , ; קרנק 2013 , ), ״תהוםשפה״ (מאגנס 2016 ,' ; ראוטלדג 2008 , ספרי שירה, שני ממוארים וארבעהספרי עיון: ״עלהליריותשלהנפש״ (מאגנס ). זכתה בפרסים רבים, בהם חמישה פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית. 2020 , ), ״וידויי מסך״ (רסלינג 2018 ,' ; ראוטלדג 2018 , (מאגנס ומתאר יום בחייה של קלריסה דאלוויי לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא מורכב משני סיפורים 1925־ מאת וירג'יניה וולף פורסם ב Mrs Dalloway הרומן 1 קצרים, ובעצם מתאר את הכנותיה של קלריסה למסיבה שבה היא המארחת, תוך שהוא מטייל, בדומה לסרט, קדימה ואחורה בזמן, בתוך ומחוץ לזרם התודעה של הדמויות. גם ברומן המקורי של וירג'יניה וולף ישנו בחור שמתאבד, אבל שם הוא גיבור מלחמה פוסט־טראומטי ולא משורר. מה שמעניין הוא שבהיפוך מסוים - בעוד שבסרט "השעות" קלריסה נשואה לסאלי ומאוהבת בריצ'רד - ב"גברת דאלוויי" המקורי קלריסה נשואה לריצ'רד ומאוהבת בסאלי. כך שדמותה המודרנית של גברת דאלוויי, קלריסה ווהן, היא למעשה תמונת ראי של מרת דאלוויי המקורית בספר של וירג'יניה וולף. בבימויו של סטיבן 2002 הסרט "השעות", שיצא לאקרנים בשנת ), הוא עיבוד קולנועי לספר בשם זה Stephen Daldry דָלְדְרִי ( של מייקל קנינגהם שגם זכה עליו בפרס פוליצר. אך "השעות" איננו רק שם ספרו של קנינגהם אלא גם השם המקורי שנתנה ) לספרה "גברת דאלוויי", ספר שסרטו של 2008( וירג'יניה וולף דלדרי וספרו של קנינגהם מתכתבים עימו. עלילת הסרט מדלגת על פני שלוש תקופות ועוסקת בשלוש 1923 נשים: וירג'יניה וולף, שאותה אנחנו פוגשים בשנת ; לורה בראון, שאנו 1 בעיצומה של כתיבת הספר "גברת דאלוויי" בעיצומה של קריאת הספר "גברת דאלוויי"; 1951 פוגשים בשנת , והמכונה לאורך 2001 וקלריסה ווהן, שאנו פוגשים בניו יורק של הסרט בשם החיבה "גברת דאלוויי". כך שהסרט יוצר קולאז' של כותבת, קוראת וגיבורה ספרותית: וירג'יניה וולף היא הכותבת של הסיפור, לורה בראון היא הקוראת שלו וקלריסה ווהן היא גברת דאלוויי עצמה. כך, למשל, בתוך האקספוזיציה של שלוש הדמויות הללו, באחת התמונות הראשונות של הסרט אנחנו צופים בווירג'יניה וולף כותבת את המשפט "גברת דאלוויי אמרה שתקנה את הפרחים בעצמה" באותו רגע שבו לורה בראון קוראת את המשפט הזה בספר "גברת דאלוויי" וקלריסה ווהן אומרת לסאלי, בת הזוג שלה, את המילים "אני חושבת שאקנה את הפרחים בעצמי". היופי והמורכבות הגדולה של הסרט הזה קשורים באופן שבו שלושהדמויות הללו נרקמות זו לתוך זו מצד אחד, אך גם נבדלות זו מזו, או מהוות אלטרנטיבה זו ביחס לזו, מן הצד האחר. ישנן נקודות השקה רבות של שלוש הדמויות לאורך הסרט: שלושתן חיות חיים רגשייםשאינם מלאים, שלושתן, בדומה לגברת דאלוויי המקורית בספרה של וירג'יניה וולף, עסוקות בהכנות לקראת מסיבה או אירוע משפחתי, ושלושתן מתנסות במפגש עם המוות, אם דרך מותן הממשי (וירג'יניה וולף), אם דרך משאלות המוות שלהן (לורה בראון) ואם דרך המפגש הקרוב עם מותו של אחר (קלריסה ווהן). אך ישנן גם נקודות השקה מינוריות יותר. למשל, כל שלוש הדמויות מופתעות מביקור לא צפוי במשך היום המתואר בסרט: את קלריסה מפתיע לואיס, אהובו לשעבר של ריצ'רד המקדים לבוא למסיבה; את וירג'יניה מפתיעה אחותה המקדימה בשעתיים כשהיא באה לבקרה; ואילו את לורה מפתיעה קיטי הבאה לספר לה שהיא עומדת להתאשפז בבית החולים. ההפרעות האלה אינן מקריות. הן שוברות את רצף השגרה המוכנית, הצפויה מראש, ודרך השבירה הזאת מאפשרות לדמויות השונות להתבונן בעצמן. כך מתבוננת קלריסה בעצמה דרך עיניו של לואיס, לורה מתבוננת בעצמה דרך עיניה של קיטי, ווירג'יניה וולף מתבוננת בעצמה דרך דמותה של אחותה. באופן דומה, כל שלוש הדמויות גם נושקות באופן לא צפוי לדמות נשית אחרת במהלך הסרט: לורה נושקת לקיטי, וירג'יניה נושקת לאחותה, קלריסה נושקת לסאלי. בכל המקרים האלה הנשיקה היא מעין הפרה של השקט, טוויסט ארוטי מפתיע, חתרני, רגע של חריגה של כל אחת מן הדמויות מן הכלא שבו היא לכודה. הכלא הזה איננו רק הכלא החברתי־תרבותי. על פניו, קשה להשוות בין קלריסה ווהן, המנהלת אורח חיים חופשי כעורכת עם בת זוגה ומגדלת את 2001 עיתון, לסבית החיה בניו יורק של בתה כאם חד־הורית, ללורה בראון, הכלואה בתוך תפקידי האם והרעיה של שנות החמישים, שאיננה מוצאת את עצמה בתוכם ושאינם נדברים עם תשוקותיה האמיתיות. אף על פי כן, שתיהן כלואות. אף אחת מן הנשים בתוך הקולאז' המורכב הזה איננה חופשייה, אך מקור תחושת הכלא איננה בסביבה החיצונית אלא בנוכחותו המצמיתה של אובייקט פנימי, אובייקט מוות, המתפקד