הלא מודע - ממשי / אנה גלמן

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014

הלא מודע – ממשי / אנה גלמן

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית מומחית, פסיכואנליטיקאית. ממייסדי "פורום לאקאן תל אביב". מנהלת מרכז אכוָנָה.

     במבוא למהדורה האנגלית של ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה משנת 1976 כתב לאקאן שהלא מודע איננו מה שמדמיינים, אלא הוא לא מודע ממשי (Lacan, 1976). תפיסת הלא מודע כממשי ואמירתו של לאקאן (1972) במאמר "L'etourdit" כי האמת שואפת לממשי, משפיעות על הקליניקה ועל הכוונת הריפוי החל בפגישה הראשונה עם המטופל וכלה בסיום הטיפול.

     חרוט בזיכרוני הדימוי של פרויד על הלא מודע המדומה לבצל שיש לקלף את שכבותיו כדי להגיע לזיכרון המודחק ולאמת. אז התעוררה אצלי תשוקה לגלות את הגרעין של הלא מודע שלי ולגעת בו, לחשוף את המודחק ולחקור את מעמקי הנפש בתקווה להשתחרר מהמועקה. "מה זה מזכיר לך?" הייתה השאלה אשר הזמינה את חקירת העבר ואת הלא מודע לעומקו. הזיכרונות שמחו להופיע ברצף, ואינסוף דפים התמלאו בהנאה רבה בסיפורי האישי. אולם כמו שטען לאקאן, זה "לא חדל מלא להיכתב". הייתה זו גלישה אין-סופית שלוותה באינספור פירושים, הנחות, הסברים והבנות. מתי מסתיימת האנליזה האין-סופית של זיכרונות ופירושים?

     ישנו, אם כך, פרדוקס. מצד אחד, הטיפול עוסק בהיסטוריה ומבצע היסט(ו)ריזציה, על פי הביטוי של לאקאן, הממזג בין ההיסטוריה להיסטריה. האנליטיקאי חוקר את הנרטיב ההיסטורי ביחד עם האנליזנט שלו כדי לגלות בסיפור של הסובייקט את החוויות הטראומטיות שהאנליזנט זוכר, את האמת. מצד שני, איך נדע להבדיל בין אמת ושקר כשמדובר במילים בלבד? לא העובדות הן החשובות, אלא נוסחת האמת שמופיעה בפירושים שניתנו לעובדות, פירושים שיצרו את הרומן המיתי של הסובייקט. אמת שקרית שהיא פיקציה, היסט(ו)ריה.ליד אחד, במקום החלק הצהוב [...]

     אין אשמים בהיסטוריה, ישנו העיבוד הנרטיבי שנעשה על ידי הסובייקט, עיבוד של החומר, של האלמנטים הממשיים שהם משקעים של התנסויות. ההיסטוריה היא ניסוח שמנסה לתת משמעות לחיים שאין להם משמעות, או שיש להם המשמעות שהסובייקט נותן להם. יתרה מזאת, הפירוש של הסובייקט איננו הכרחי; הוא יכול היה להיות אחר.

     הסובייקט סובל מהאפקטים שלו, ממצבי הרוח ומן הסימפטומים שלו. האם החיים הם האפקט של ההיסטוריה או להיפך, ההיסטוריה היא אפקט של הסימנים שנחרטו בלא מודע – אפקט שכולל סבל וגם התענגות מסתורית?

     אם הלא מודע הוא ממשי, אזי מטרת האנליזה היא לפענח את האלמנטים שהם בבחינת חומר– גרעין של כל הפיתוחים של ההיסטוריה הסובייקטיבית, של הכמיהה ושל הגעגוע, של הזיכרונות ושל החזרתיות. הפיכת הלא מודע למודע לא תתקיים לשם העלאת זיכרונות, אלא כדי לזהות את מה שנרשם בסובייקט ואת מה שנטבע בגופו: סימן-אות שדוחף כמו דחף אבל דחף סינגולרי. הסימן הוא טעון, דוחף ל"עוד", לעוד ציפייה-אשליה למפגש מוצלח עם הבלתי אפשרי. חוק האיווי הלא מודע לא מוותר ולא נעלם, מפתה תמיד, שוב ושוב, לאינסוף מעגלי קסמים סביב ה"אות" הטראומטית הראשונה. במילים אחרות, באנליזה שומעים את המעשה, אבל לא כדי להיזכר במה שקרה, אלא כדי לרוקן את ההתענגות שבחזרתיות ולעבור למעשה. ההקשבה מדויקת מאוד והאמירה שואפת לחיתוך, לאקט אנליטי שחותך בין מסמן ועודף התענגות. שומעים מעשה בשביל לעשות מעשה.

     כבר מראשית הדוקטרינה שלו, בסמינר I, טען לאקאן (1987) שההדחקה שווה לחזרה של המודחק. ב"פונקציה ושדה של המילה והשפה בפסיכואנליזה" התייחס לאקאן לאמנזיה שמתוך הדחקה כאל אחת מהדרכים הבטוחות ביותר לשמירת חיותו של הזיכרון. מה שמודחק שב וחוזר בצורות שונות שמנכיחות את ה"אות". לאקאן מוסיף שאין הדחקה מוצלחת ושרק השכחה היא מוצלחת.

     אם כן, איך הטיפול יכול לעזור לשכוח? העדות לא משחררת, גם לא הווידוי שאולי מקל מעט. זה לא חדל מלא להיכתב, וישנה תוספת ההתענגות שבדיבור ושבפטפוט. לאקאן השתמש בדוגמה של הסיפור "המכתב הגנוב" של פו כדי להשוות את העבודה של הבלש דופין (Dupin) לעבודתו של האנליטיקאי. התוכן החשוב שאותו מחפשים נמצא על השולחן, בשיח, לא בסתר ולא מתחת, ומי שמחזיק במכתב-אות יכול להשפיע על התרה אחרת של הדרמה. המסמן הוא האדון והסובייקט הוא העבד, אבל אם העבד ידע על הסימן-אות שרשום לו, שלובש אותו, הוא יוכל לבצע אקט של שחרור מגורלו.

     בשפה העברית שלוש אותיות השורש מאפשרות יצירת קומבינציות של מילים בעלות משמעות. בדומה לכך, ההיסטוריה של הסובייקט היא אחת מן הקומבינציות האפשריות: תמיד אפשר היה ליצור מן האותיות משהו אחר. זאת ההזדמנות שמאפשרת האנליזה; לאחר זיהוי האותיות שבממשי, יש סיכוי ליצירת קומבינציות מיטיבות ומספקות יותר.

     כבר בפשר החלומות דיבר פרויד על טבור החלום. זיכרון החלום הוא כבר עיבוד שנעשה לחלום בדיעבד, והעיבוד גורם לאיבוד החלום. החלום נוגע באמת של הנפש, הוא מחובר לממשי, ללא דיבור. בשל החיבור לטבור של הממשי, חלום יכול לשנות את מצב רוחו של החולם באופן קיצוני, אבל תיאור החלום, שנעזר בניסוח מילולי או חזותי, מאבד את הממשי. תיאור החלום מדבר אמת, אבל אמת שקרית, לא ממשית.

     המדע מנסה להשפיע על הממשי באמצעיו הכימיים והחודרניים. איך יכולה הפסיכואנליזה להשפיע על כתיבה מחודשת בממשי כשהמכשיר שלה הוא המילה? בספרה הלא מודע מומצא מחדש, שעתיד לראות אור בעברית בהוצאת רסלינג בשנה הקרובה, קולט סולר כותבת על הצלקות הממשיות של הסובייקט שאינן ניתנות לצמצום בסדר הלשוני. הצלקות האלו הן נקודות בדיה-קביעה, נקודות של פיק(ס)ציה, פיקציה ופיקסציה. סולר מכנה נקודות אלה ה"דיברות של ההתענגות".

     האומר של האנליטיקאי, ששואף לגעת בממשי, הוא אומר של משורר, מפתיע ונוגע. הוא גם אומר של קומיקאי גאון, שמצליח להראות לנו את הצד ההופכי של המציאות בהומור שמפתיע ונעלם כהרף עין; אומר מזעזע המפר את הנוחיות של דיבור שמתרווח בזמן הפגישה. האנליזה מכוונת לפירוק של האמת השקרית הפנטזמתית, לפירוק האמונות הקובעות את העתיד לפי העבר, כדי להסב גורל לייעוד.

     פרויד טען שהפסיכואנליזה האישית היא אינסופית בגלל סלע הסירוס. לאקאן טען, לעומת זאת, שדווקא שם, בממשי של הסירוס של הבלתי אפשרי, הסובייקט מגלה ש"הוא זה" או ש"הוא לא זה". לאחר נישול הסובייקטיביות, כשנופלות ההזדהויות, האידיאלים וה"דיברות של ההתענגות", ישנה הזדמנות למפגש חדש פתוח לקונטינגנטיות.

      בסוף האנליזה הסובייקט מתחבר לתשוקתו המחודשת דרך "הזהות של השם", השם הפרטי, הסודי, הייחודי, שלאקאן קרא לו "ההבדל המוחלט". הסובייקט בסוף האנליזה חי את הייחודי לו טוב יותר, והוא מסופק יותר ולא מנוכר למסמנים הראשוניים שלו. הסובייקט משיים את גורלו ומנכס אותו. דבר חדש נכתב אחרי המפגש עם הבלתי אפשרי, הבלתי אפשרי של היחס שנכשל שוב ושוב; דבר חדש ממלא את מקומו של הממשי שמתעקש להיכשל. להיות – זוהי האתיקה של הטיפול הפסיכואנליטי, להיות משמעו לממש את התשוקה כזהות של נפרדות. הסובייקט לא יודע בדיוק מה הוא רוצה, אבל תשוקתו מתועלת, ממוקדת ומסופקת עם התממשותה.

מקורות

פרויד, ז' (1966). פשר החלומות. תרגום: מ' ברכיהו. תל-אביב: יבנה.

Lacan, J. (1953). "The Function and Field of Speech and Language in Psychoanalysis". Écrits: The First Complete Edition in English. Trans. B. Fink, H. Fink & R. Grigg. NY: W. W. Norton, 2002, 197-268.

Lacan, J. (1955). "Seminar on 'The Purloined Letter'". Écrits: The First Complete Edition in English. Trans. B. Fink, H. Fink & R. Grigg. NY: W. W. Norton, 2002, 6-48.

Lacan, J. (1972). "L'étourdit". Autres Écrits. Paris: Seuil, 2001, 449-495.

Lacan, J. (1987). The Seminar. Book I. Freud's Papers on Technique, 1953-4. Trans. J. Forrester. MA: Cambridge UP.  

Lacan, J. (1976). "Preface to the English-Language Edition". The Seminar. Book XI. The Four Fundamental Concepts of Pschoanalysis. Trans. A. Sheridan. NY: W. W. Norton, vii-ix.

Soler, C. (2009). L'Inconscient Réinventé. PUF.