הסדר בצורות הדחפיות על פי אריסטו ושאלת העודף בדחף מונוגרפיה בנושא "מרה – שחורה" של אריסטו (322-384 לפנה"ס) בינה ברגמן

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014

הסדר בצורות הדחפיות על פי אריסטו ושאלת העודף בדחף

מונוגרפיה בנושא "מרה – שחורה" של אריסטו (322-384 לפנה"ס) / בינה ברגמן

בינה ברגמן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, ופסיכולוגית קלינית ראשית של קופת חולים הכללית, במרכז לבריאות הנפש במחוז דן, פתח תקווה. ממייסדי פורום תל-אביב של הפורום הבינלאומי של השדה הלאקאניאני.

הפילוסופיה והמדע של אריסטו השפיעו רבות במשך אלפיים שנה בקירוב על התרבות המערבית, וכן גם בתרבות הערבית-מוסלמית בעת פריחתה ניכרת השפעתם. אריסטו נחשב במערב לסמכות עליונה כמעט בכל העניינים והתחומים.

תמונת העולם האריסטוטלית נתערערה בעקבות התאוריות והגילויים של קופרניקוס, גליליאו ושאר מחולליה של המהפכה המדעית במאה ה-17, אולם עד היום ניכרת השפעתו על החשיבה הביולוגית.

מונוגרפיה בנושא "מרה שחורה" (µɛλαινης  χολης), שתוכנה מלנכוליה (μελαγχολικοι), מכונה גם בעיה XXX בסדרת הבעיות של אריסטו.

    למלנכוליה השתמעויות שונות:

1. היא יכולה להיות מחלה מנטלית, המאופיינת לפי הגדרתו של E. Kraepelin (1907), בהתקפי חרדה, דיפרסיה עמוקה ועייפות (fatigue). מופיעה ב-DSM-IV כמרכיב באפיונים הספציפיים של הדיכאון המאז'ורי (Melancholic Features Specifier).

2. מלנכוליה יכולה אף להביע State of mind חולף של כאב, דיכאון או נוסטלגיה. במקרה זה היא מצב רוח סובייקטיבי לחלוטין.

3. מלנכוליה בפיזיולוגיה היוונית – סוג של אופי, שלרוב מקושר עם דוקטרינת "ארבע המרות" או "ארבעת הקומפלקסים". כינוי לאותן "ליחות" – דהיינו פלימה: מרה שחורה (מלנכולי), מרה צהובה (כולרי), מרה אדומה (סנגוויני) ומרה לבנה (פלגמטי) – בגוף המשפיעות על מזגו ואופיו של האדם.  מלנכוליה נחשבה בתחילתה "פתולוגיה של המרות" ובהמשך נוצרה אבחנה מבדלת בין מחלה לנטיות קונסטיטוציוניות.

מונוגרפיה בנושא "מרה שחורה" בבסיסה היא הצגה של תפקוד המרה אצל כל אדם, ללא ביטוי חריג במצב הגופני, או בחריגות באופי. מונוגרפיה זו אופיינה באבחנה פסיכולוגית דקה ונחשבה לעבודה אריסטוטלית מקורית על ידי פלוטראך, קיקרו וכן סנקה – עוד לפני צאת המהדורה של כל כתבי אריסטו במאה הראשונה או השנייה אחרי הספירה.במקום הצהוב: [...]

אריסטו, בחיבורו על המרה השחורה, שם עצמו בתפקיד עושה צדק לסוג אופי החומק משיפוט, הן מן ההיבט הרפואי כמו גם מההיבט המורלי, הנקרא ביוונית פריטוי (περιττοι). בטקסט האנגלי, מונח זה תורגם כ-abnornal, וכ-The Exceptional Type. למעשה, בחשיבה של אריסטו זהו מושג ניטרלי שאינו מביע יותר מאשר חריגה מהמצב הממוצע. בקונטקסט השימוש בייחוס פריטוי "נוטה לטובת" אלו שאריסטו מכניסם לסדרה של בעלי הכישרון הלא רגיל.

בטקסט הכתבים הביולוגיים של אריסטו, "Parva Naturalia", הפיזיולוג או הרופא הוא הדובר, עבורו ה"אבנורמלי" משמעו "מודוס של חסרים" – "Modus deficiens". ב"אתיקה" של אריסטו, המורליסט מדבר ומתייחס לאינדיבידואל מנקודת מבט על המודוסים התנהגות ואחריות. בשני ההיבטים, המלנכוליה נתפסת כמהלך של מחלה, לפיה, הפיזי הוא תוצאת חריגות מהנורמלי, או רמה מועטה של אחריות מורלית.

דיספוזיציה מלנכולית נחשבה במאה הרביעית לפנה"ס במובן מסוים הרואית, "Gelius" מעיר באירוניה "A Disease of Heroes".

מושג המלנכוליה עבר טרנספורמציה במאה הרביעית לפנה"ס בעקבות שתי השפעות תרבותיות משמעותיות: 1. רעיון השיגעון בטרגדיות היווניות הגדולות; 2. רעיון השיגעון בפילוסופיה האפלטונית.

קומפלקס של סימפטומים כמו: ערפול הכרה (דיסוציאטיביות?), דיפרסיה, פחד, פוביות, אקסצנטריות ואובססיות. כל אלה נחשבו לאפקטים של החומר האפל (Sinister Substance), אשר שמו – שחור. הוא מעורר את האסוציאציה עם מה שרע וקשור ללילה (nocturnal). מעניין לציין שבשפה הערבית – שחור מלנכולי – הפך לשם נרדף לתשוקה.

החומר האפל התקבל באופן כללי כמקור לאי שפיות. במהלך המאה החמישית לפנה"ס שימש כמילה נרדפת לשיגעון. דמוסטנס בנאומיו מתאר: "אחד שנראה לא רק כעושה רע ומפר חוק, אלא כאדם משוגע".

עבור אפלטון, מלנכוליה הייתה בראש ובראשונה אי שפיות מורלית: ערפול הרצון, ההיגיון והתודעה. אפלטון התייחס למלנכוליה כאל סימפטום של מה שתיאר כנשמה הגרועה מכולן – זו של הרודן (tyrant). ב"רפובליקה" הוא מייחס את המלנכוליה לאדם ההופך רודן, מטבעו או ממודוס התנהגותו – חיפוש לא נלאה של תענוגות והתמכרות לתאוות.הליד בפסקה זו מתחבר לליד בפסקה הבאה כשביניהם [...]

בהמשך כתביו קושר אפלטון את רעיון המלנכוליה עם האקסטזה שרוממה את רוחו של המשורר, הפילוסוף והאוהב לתפיסה סופרה-רציונלית של האידיאות הטהורות והנצחיות. ב"כתבי אפלטון", אומר סוקרטס, בשיחה השלישית על ידידות ואהבה הנקראת "פיידרוס" (Phaedrous) "אילו השיגעון היה פורענות גרידא ואולם, למעשה טובות שאין למעלה מהן מביא – לנו השיגעון – אותו שיגעון שאינו אלא מתת אלוהים".

אם כן, במאה הרביעית לפנה"ס האינטואיציה הדתית של התקופה המוקדמת פינתה את מקומה להיגיון מדעי דיסקורסיבי, כך "המלנכוליה של המרות" שהחלה להצטייר כמקור, הגם מסוכן, של ההתעלות הרוחנית הגבוהה ביותר, נקשרה עם רעיון השיגעון. מכאן אין זה מפתיע שניתן למצוא פירוש סימבולי של מיתוסים לצד הסברים רציונליסטיים. בעקבות כך, סימפטומים של מלנכוליה פתולוגית, מתחילים להתגלות אצל דמויות גיבורים ידועים ומפורסמים שחלקם אף קוללו ונענשו על ידי אלוהות קנאית ופוגעת.

הייתה זו הפילוסופיה האריסטוטלית אשר לראשונה איחדה בין הרעיון הרפואי של המלנכוליה והקונספציה האפלטונית של השיגעון. איחוד זה קיבל את ביטויו במה שהיוונים מכנים בסוף המאה הרביעית לפנה"ס: התזה הפרדוקסלית. העמימות של הסימפטומים הפסיכולוגיים טשטשה את קווי הגבול בין מחלה לנורמליות. היפוקרטס וגלינוס (ממפתחי תורת הרפואה) פיתחו שיטה בסמיולוגיה של מחלות מנטליות לפיה סימני המלנכוליה מאופיינים בחרדה קבועה, וסימניה דיכאון (אתימיה).

המונוגרפיה פותחת בשאלה: הכיצד זה מי שהפך בולט – או בלשונו של אריסטו: פריטוי – בפילוסופיה, בפוליטיקה, שירה או אומנות, הוא מלנכולי, חלקם חשוף למחלות הנגרמות מ"מרה שחורה"?

בסדרת דוגמאות מהמיתולוגיה היוונית מביא אריסטו את דמותו ההרואית של הרקולס, לו הייתה לדבריו קונסטיטוציה וסימפטומים של "מרה שחורה", שממנה נבעו התפרצויות הזעם והדיכאון (אויריפידס, מחבר הטרגדיות, מספר את סיפורו של הרקולס ובו הוא מתאר כיצד רוצח הרקולס את אשתו וילדיו). כמו כן, מעלה אריסטו את סיפוריהם של איאכס ובלרופון (Ajax & Belerophon). בלרופון מוכר כגיבור הקורינתי שברכבו על פאגסוס, הלא הוא סוס הפלא המעופף, הרג את המפלצת כימרה. (במשחק לשון שלי – המפלצת: כי-מרה.) אך רדיפתו אחר כבוד והצלחות הביאו אותו למחשבות שהוא למעלה מבני תמותה, כך ניסה להגיע עם פגאסוס אל האולימפוס, שם האמין ימצא את מקומו בין בני האלמוות. הומרוס מתארו ב"איליאדה" כנע ונד לבדו, שנוא על האלים, ונמנע מנתיבי אנוש עד מותו (בדומה לגיבורו של דאנטה בשיר מס' 8 מתוך התופת ב"קומדיה האלוהית" – "וצל הפלורנטיני מרוב זעם // בבשר עצמו שלח חרון שינהו").

גם אצל אובידיוס, ביצירתו "מטמורפוזות" (ספר 13), מספר איאכס כי: "אין הוא מושל באפו", והוא מנגיד אותו לאודיסיאוס שפונה אליו ואומר לו: "[...] אך שכלך, ידידי, להגה זקוק [...] כוח עיוור כוחך, לאיאכס – הגוף בו שולט הוא. הוא הדבר בנוגע לגוף: לא היד העיקר בו, אך הלבב והשכל – כי בם העזוז והכוח [...]"

לסדרה של הגיבורים המיתיים מוסיף אריסטו פילוסופים מפורסמים כמו אמפדוקלס, ואף אפלטון וסוקרטס ומשוררים מפורסמים אחרים. את כולם הוא מונה בסדרה של המלנכוליים וטוען שהייתה לחלקם מחלה גופנית כתוצאה מטמפרמנט זה. אריסטו מניח מלנכוליה כתוצאה מהקונסטיטוציה שלהם (Melancholic by constitution). סימפטומים כמו איריטביליות פתאומית, פרץ של נדיבות לב וחמלה, חוסר ריסון והשתוקקות לתענוגות מיניים, מצביעים לדעתו כי מדובר במרכיב שמחולל את האופי האינדיבידואלי. מרכיב זה הוא מכנה קונספט החום, שהוא העיקרון הדינמי של הטבע האורגני, המושל בכל התהליכים ונתון לעקרון דו-הערכיות התרמודינמית. כך למרה היכולת להיות חמה או קרה. קונספט החום נחשב לפי אריסטו כחומר פיזיקלי עצמאי, והוא מבודד אותו כיחידה נפרדת.במקום הצהוב: [של אריסטו]

הקונסטיטוציה של המלנכולי יוצרת שונות בהתנהגות במצבים מעוררי חרדה, מאחר שהמלנכולי במבנה שלו נוטה לפעול באופן לא עקיב. בהתאם למצב גופו ברגע נתון ובהתאם לטמפרמנט, הוא נוהג פעם בדרך אחת ופעם בדרך אחרת. הטמפרמנט של המלנכולי יוצר מגוון של סימפטומטולוגיה – multiple symptomotology – כך קורה אפוא שבמצב מעורר חרדה, כאשר המיזוג של "המרה השחורה" הוא קר, יהפוך המלנכולי לחרד, דיכאוני ("פחד יוצר קור", וכפי שאנו עדים מי שפוחד או חרד רועד מפחד כמו מקור).

והיה אם מיזוג של "המרה השחורה" הופך אותה לחמה, החרדה פוחתת לממוצע, וכך הוא בשליטה עצמית ("דבר לא מזיז אותו"). בעלי "מרה שחורה" חמה יהיו שמחים, מבריקים, ארוטיים וכן נוטים בקלות לכעס, לזעם (thymos – θνμονϛ) או לתשוקה. חלקם נתונים להתעלות ואף לאקסטזה, מאחר שהחום ממוקם סמוך למושב האינטלקט. אצל בעלי "מרה שחורה" קרה, אריסטו מצביע על שתי נטיות בולטות בהקשר הטמפרמנט:

1. היווצרות דיכאון לא רציונלי, ובקרב צעירים הסובלים מטמפרמנט זה ("מרה שחורה" קרה) ייתכנו אף ניסיונות אובדניים, ולעתים אף בקרב מבוגרים יותר.

2. אריסטו מצביע על נטייה נוספת, אצל אלו שהופכים מיואשים כאשר החום דועך. אף הם עלולים להיות אובדניים. החום נוטה לדעוך עם הגיל המבוגר לטענתו. אצל צעירים, כאשר דועכת התשוקה עם המלנכוליה, הם מועדים לאובדניות ואף פועלים ללא כל סימן מבשר.

אריסטו מעיר פה שהתשוקה שאותה הוא מחבר עם קונספט החום היא בבחינת דבר פיזי כמו substance, ואולי אין זה מפתיע לאור פתרונו של אריסטו לשאלת גוף ונפש.

בהנחה הבאה שלו טוען אריסטו כי מרבית האנשים המלנכוליים מלאי תשוקה, כפועל יוצא של הקונסטיטוציה, המייצרת מה שהוא מכנה: עודף פנֵאומה (עודף רוח חיים). ניתן לומר, עם פרויד ולאקאן, הליבידו של המלנכולי  מיוחס לעודף רוח חיים. בפנאומה זו יושב כוח מניע ודוחף, אשר מכניס את כל האורגניזם למצב מתח, ומשפיע עמוקות על המחשבה ועל הדחפים המיניים. ניתן להערכתי לראות כיצד מבחינה תיאורטית הצירוף של חומר (substance, גוף), עודף פנאומה וקונספט החום מאפשרים לאריסטו להכניס סדר בצורות הדחפיות שזיהה אצל המלנכולי, כתוצאה מהקונסטיטוציה שלו.

סיכום ודיון

אריסטו מסכם את המונוגרפיה בציינו כי בדיכאון או מועקה (אתימיה- αθυμια), המתרחשת בחיי היומיום, פעם אנו במצב צער ואיננו יכולים לומר מדוע, בעוד אשר בפעם אחרת אנו במצב שמחה ללא סיבה נראית לעין. אפקטציות אלו ושהוזכרו קודם בנטיות הקיצוניות יותר, אלו סימפטומים של המלנכוליה, לה אנו נתונים כולנו, אומר אריסטו, ברמה מסוימת, מאחר שכמות קטנה מסוימת מן החומר של "המרה השחורה" מצוי אצל כולנו.לפני הליד יש להוסיף: [...]

המלנכוליים בולטים בחריגותם לא כתוצאה של מחלה אלא מן הקונסטיטוציה הטבעית שלהם. לפיה מתקיים עירוב בין "מרה שחורה" קרה או חמה לכדי טמפרטורה תקינה ותואמת, באופן שביכולתה להיות חמה או קרה לחילופין, לפי הצורה ולפי הנטייה לקצוות. מלנכוליה עם רמת "מרה שחורה" גבוהה וחמה באופן מווסת, המתייצבת לקראת הממוצע, מדגישה אצל המלנכוליים יתר רציונליות ואקסצנטריות פחותה. באספקטים מסוימים עולים הם על אחרים, בתרבות ובאומנות, אלה הם הבולטים בחריגותם: הפריטוי. עם זאת מזכיר לנו אריסטו כי גם המלנכוליים שניחנו בכישרון לא רגיל מהלכים בשביל צר בין שתי תהומות (abysses), ומכאן שעל המלנכולי לשמור שלא ליפול למחלה ולהתייסר בדיכאון.

הייחודיות הרוחנית של הטבע המלנכולי נובעת מהעובדה ש"המרה השחורה" כוללת איכות אחת שחסרה במרות האחרות, אותה איכות שיש לה אפקט על הקונסטיטוציה – עודף פנאומה.         

לאחר הקריאה במונוגרפיה על "מרה שחורה" ובטקסטים נוספים של אריסטו ברצוני להציע פה התבוננות על הציר: מלנכוליה – שיגעון – דחף, לפיה ניתן למצוא אצל אריסטו עדות להתגבשותו של דגם חשיבה תיאורטי על הליבידו והדחף. אריסטו מוצא עיקרון מארגן בין הדחף לבין הטבע – הלוגיקה הרפואית הביולוגית של אריסטו ברורה לחלוטין במה שהוא מכנה הטבעי – ולבין האתיקה. הוא מניח פה אפוא, כאמור לפי התבוננותי, סכמה על הליבידו. 
            בניסיון לבחון את ההנחה שלי, אביא את מושג הליבידו כפי שהוא מופיע אצל פרויד, כמושג כמותי אקונומי. זו אנרגיה שיכולה לעלות או לרדת לגבור או לפחות כמו גם להיות מותקת. פרויד עמד על כך שאופי או טבע האנרגיה הוא מיני.

אי-סיפוק של ליבידו פסיכי גורם למתח ברמה הסומטית וטרנספורמציה לסימפטום. האקסיטציה (excitation) המינית האנדוגנית אינה נשלטת, המתח שנוצר אינו מוצא את ביטויו היעיל במסגרת הפסיכית, הנפשית, או אז מתרחש פיצול בין הסומטי והפסיכי, והחרדה עולה.

אם כן, מהיפוקרטס, אבי הרפואה דרך אריסטו ועד קרפלין בתחילת המאה, ועם פרויד ולאקאן, נותרו שני האפיונים של המלנכוליה על כנם: 1. החרדה ו-2. סימני הדיכאון (אתימיה).

על החרדה (מועקה) יאמר לאקאן שזהו "האפקט היחיד שלעולם אינו מרמה", בעוד שהדיכאון הוא אותו אפקט שחומק כל העת (משיפוט) מהיכולת ללכוד אותו. בדומה לסוג האופי שעליו כותב אריסטו במונוגרפיה שלו.

לאקאן בטקסט "טלויזיה" שקובץ מראיון טלוויזיה ששודר ב-1973 על ידי מראיינו ז'אק-אלן מילר, מנסח את חשיבותו של האפקט:

להזיח את הציטוט, שורה רווח לפני ואחרי, מכאן:

החלוקה הפשטנית להשתוקקויות של הנפש, כפי שתומאס הקדוש קרא בדייקנות לאפקטים אלה, ולחלוקתם המשנית של התשוקות הללו מאז אפלטון ביחס לגוף: ראש, לב, או אפילו כפי שהוא אומר επιθυμια (אפיתמיה), או לב גדוש: האין בדבר הזה להעיד על הצורך להתקרב אליהם דרך הגוף, גוף כפי שאמרתי, המושפע אך ורק על ידי המבנה? סוף ציטוט

מבנה, שהוא עקרון יסוד של המסומן.

בדיוק האופייני לו ממשיך לאקאן ומוסיף:

להזיח את הציטוט, שורה רווח לפני ואחרי, מכאן:

היחס שאנחנו מעניקים לעצבות למשל, כאילו הייתה דיכאון, אינו אלא משום שאנחנו מעניקים לה נפש כתמיכה [...] אולם אין זה מצב נפשי כלל וכלל, זהו בפשטות ליקוי מוסרי, כפי שדאנטה ואפילו שפינוזה אמרו: חטא – כלומר חולשה מוסרית, הממוקמת בסופו של דבר אך ורק ביחס למחשבה. הווה אומר: מן החובה להיטיב לומר, או על מנת למצוא עצמו חזרה בלא מודע ובמבנה.סוף ציטוט, שורה רווח

עצבות אינה דיכאון, עצבות היא עצירה ובלימה של האיווי.

להזיח את הציטוט, שורה רווח לפני ואחרי, מכאן:

[...] האפקט אם כן, מגיע לגוף כשכל מהותו להתיישב בלשון...אפקט אם כן, אני חוזר, נובע מזה שאינו מוצא מקום להתיישב במה שלכל הפחות הוא לטעמו. זהו מה שאנחנו מכנים דכדוך וחוסר מצב-רוח: האם זה חטא, גרעין של שיגעון, או אין זה אלא מגעו האמיתי של הממשי?   סוף ציטוט, שורה רווח

ממשי, מושג שלאקאן משתמש בו, במטרה ללכת מעבר לגבול השפה, לומר עוד על הבלתי אפשרי, לחרוץ תלם בממשי עם השפה.

מקורות

1.       הומרוס (1991). איליאדה ואודיסאה. תרגום: שאול טשרניחובסקי. עם עובד.

2.       אובידיוס (1996). מטמורפוזות. תרגום: שלמה דיקמן. מוסד ביאליק ירושלים.

3.       אפלטון (1974). כתבי אפלטון. תרגום: י"ג ליבס. הוצאות שוקן.

4.      אליג'ירי  דאנטה (1975). הקומדיה האלוהית/התופת. תרגום: עמנואל אולסבנגר. הוצאת ספרי            תרשיש. ירושלים.

5.       לאקאן, ז' (1992). טלויזיה (1973). תרגום: בן ציון בן-משה. הוצאת חנות ספרים.

6.       Saturn and Melancholy – R. Klibansky, E. Panofsky, & F. Saxl. Basic Books, Inc., Publishers, New York (1964).

7.       Standard Edition of the Complete Psychological Works of S. Freud. London, Hogarth Press and the Institute of Psycho-analysis. On the Grounds for Detaching a Particular Syndrome from Nervasthenia under the Description "Anxiety Neurosis", Vol I, p.315. Heredity and Aetiology if the Neuroses, Vol III, p.143. Three Essays in the Theory of Sexuality. Passage added in 1915, Vol VII, p. 217. Introductory Lectures on Psycho – Analysis. Ch. XXI, XXVI. Vol XV-XVI. Group Psychology and the Analysis of the Ego. Vol XVIII p. 90. Two Encyclopaedia Articles. Vol XVIII, P.90.

8.       Lacan, J. (1964) The Four Fundamental Concepts of Psycho – Analysis (Seminar XI). Lecture of 29 January, 1964. W.W. Norton & Company.

9.       The Complete works of Aristotle, 1984, the Revised Oxford Translation ED. Jonathan Barnes Vol. One & Two Bollingen Series LXXI. Princeton University Press.

תודה לסמואל נמירובסקי על הערותיו והארותיו לטקסט היווני.