הצמצום כמפתח – מבוא להגותו של מרדכי רוטנברג
פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון אוקטובר 2013
מאת: ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני-מדריך, פסיכולוג אנליטי (יונגיאני), מרצה באוניברסיטה העברית, במכללת הרצוג ובמכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית.
התרבות הישראלית חיה בצומת בו נפגשים מזרח ומערב, יהדות ומודרניזם. מפגש התרבויות עלול להתנהל כהתגוששות הרסנית, אבל עשוי גם להעשיר אותנו בתכנים חדשים ומרתקים.
זוהי, לדעתי, נקודת המוצא להבנת התיאוריה של מרדכי רוטנברג, שהמאמר הזה ינסה לסכם את משנתו. רוטנברג נטל על עצמו לחלץ ממקורות היהדות דפוסי חשיבה היכולים להעשיר את הפסיכולוגיה המערבית. מטרתו לא הייתה איסוף "תובנות" פזורות, אלא גיבוש תפיסה מחשבתית שלמה. תפיסה כזו חייבת "מפתח"- יסוד מחשבתי ממנו נובעת השיטה. המפתח, לפי רוטנברג, נמצא בתפיסת הצמצום שפיתח האר"י, גדול המקובלים בעת החדשה.
לפי תפיסתו של האר"י, קודם לבריאת העולם צמצם הא-ל את אורו האינסופי כדי לפנות מקום –"חלל פנוי", בלשונו- שבתוכו יוכל לברוא את המציאות האמפירית, ובמיוחד את העולם האנושי. למושג ה"צמצום" ניתנו פירושים רבים, ומבחינה פסיכולוגית חשובה במיוחד פרשנותה של החסידות, שהסבירה את המושג דרך דוגמאות מחיי הנפש. קבלת האר"י דיברה על הא-ל האינסופי, המצמצם את אורו כדי לברוא את העולם- והחסידות הראתה שכך נוהג הורה, המצמצם את עצמו כדי שילדו יוכל להתפתח. כך הופך הצמצום למודל פסיכולוגי, שאפשר להשתמש בו בשלל נושאים.
ממושג הצמצום, טוען רוטנברג, נובעת הבחנה בין שני דפוסי חשיבה, אותם כינה "דיאלקטי" ו"דיאלוגי". הדפוס הדיאלקטי קובע שבכל התמודדות, מישהו חייב להפסיד וליפול שדוד. הדפוס הדיאלוגי קובע שלהפך- שני הצדדים ממשיכם להתמודד, ושניהם נותרים מרכיבים חיוניים של אותה מערכת עצמה (רוטנברג, תשנ"ד. עמ' 46). המציאות, לפי הטענה הזו, כוללת את שני הדפוסים. לפעמים מתממשת האופציה הדיאלקטית ולפעמים הדיאלוגית. המפתח הקובע איזו אופציה תתממש הוא אפשרות הצמצום: כששני הצדדים מוכנים לצמצם את עצמם, נוצרת אפשרות למערכת יחסים דיאלוגית. זוהי הנחת היסוד של פסיכולוגיית הצמצום.
חשוב לציין שלא רק הפסיכולוגיה היהודית- חסידית בנויה על יסודות תיאולוגיים. הפסיכולוגיה המערבית התפתחה בעולם מחשבתי המבוסס על הנחות תיאולוגיות שנלקחו מהנצרות הפרוטסטנטית. הפרוטסטנטיות יצרה דימוי של א-ל שאינו מצמצם את עצמו, ואינו מאפשר בחירה חופשית. מקס וובר טען שהמיתוס התיאולוגי של כל תרבות משתקף בפסיכולוגיה של חבריה. רוטנברג, בעקבותיו, טוען שהאב האדיפאלי השתלטן משקף דימוי תרבותי של אב, ובעצם דימוי א-ל, שאינו מסוגל להצטמצם, ובמצב כזה יחסים אדיפאליים- דיאלקטיים הם אכן היחידים האפשריים. לעומת זאת, במציאות שיש בה אפשרות של צמצום יש מגוון אפשרויות, ואי אפשר לקבוע מראש איזו אפשרות תתממש.
אדגים כיצד משתקף העיקרון הזה בכמה תחומים.
אפתח בממד היחסים הבין אישיים. התפיסה הדיאלקטית רואה בכל יחיד "יצור המספק לעצמו, החייב להגיע למימוש ישועתו האישית ע"י הצלחה חומרית ובעזרת עצמו בלבד" (רוטנברג, תש"ן, עמ' 63). מעניין לזכור שלפי מקס וובר, כך מוגדרת תפיסת האדם הפרוטסטנטית- וממנה, לדעתו, צמחה אחר כך החשיבה הקפיטליסטית. מאיפה, לפי ההנחה הזו, נובעת הנדיבות והאכפתיות כלפי הזולת? אדם שהוא אנוכי ביסודו, גם בנדיבותו כוונתו למען עצמו, ואם יהיה לו נוח לרמוס את הזולת, לא יהסס. (שם, עמ' 58).
מודל הצמצום ההדדי מניח את ההפך: "רווחה וישועה אמיתיים ניתן להשיג רק באמצעות הזולת. המתת (כל' הנתינה, ב.כ.) והמעשה למען הזולת אינם בגדר אלטרואיזם, ואף אינם מעשה אגואיסטי, אלא הם ממהותה ומעצם הווייתה של הגשמת הישועה הדו-סטרית" (שם, 63).
במילים פשוטות: מודל הצמצום מניח כי האדם שואב את עצם זהותו מהיחס הדיאלוגי עם הזולת, יחס היכול להתממש רק ע"י צמצום הדדי. הדיאלוגיה מניחה שהאדם אינו יכול "להגשים את עצמו" אלא דרך ההשפעה ההדדית עם הזולת, בתהליך המכונה "הראי הכפול" (שם). הסבר מעמיק על משמעותו והשלכותיו הטיפוליות של המושג נמצא במאמרה של קארן לרנר בגיליון זה, ואסתפק בהצבעה על ההבדל שבין התפיסה הדיאלוגית לבין ההבחנה המערבית בין "אגואיזם" שבמרכזו הפרט, ל"אלטרואיזם" שבו נמחק האני לטובת הזולת. עצם ההבחנה, טוען רוטנברג, היא דיאלקטית. בתמונה דיאלוגית צמצום העצמי למען הזולת היא הדרך בה מגשים העצמי את עצמו. אף צד אינו נמחק.
אותו עיקרון נמצא בבסיס ההבנה הדיאלוגית את היחס הבין-דורי. המיתוס האדיפאלי מתאר אב ובנו לכודים בכורח דטרמיניסטי לפיו חייב אחד מהם לרצוח את האחר. פרויד טען שמיתוס זה מתאר את הגורל הבלתי נמנע של כולנו: "גורל כולנו הוא לכוון הדחף המיני הראשון שלנו אל אימנו, ואת משאלת הרצח הראשונה שלנו כלפי אבינו" (רוטנברג, תשנ"ד, עמ' 125). מניין הודאות באוניברסאליות של הכורח הזה? רוטנברג טוען כי בטחונו של פרויד "מעוגן בטיפוס האב השתלטן והכל יכול שהתפתח באוסטריה ובעיקר בפרוסיה, ושורשיו יונקים מן התפיסה הקלוויניסטית המציגה א-ל אב דטרמיניסטי, מחמיר ובלתי ניתן להשפעה. אב כזה אפשר ללמוד לאהוב אותו ולהזדהות עימו...רק על ידי היפוך של יחס החרדה והקנאה כלפי דמות האב הסמכותית והמסרסת, ליחס של שאיפה להיעשות לאביו" (רוטנברג, תש"ן, עמ' 125).
יש אפשרות אחרת. החסידות מתארת אב המצמצם את עצמו במכוון, על מנת לפנות מקום לבנו. כמתואר ע"י המגיד ממזריטש: "כמו האב שרואה את בנו משחק באגוזים אז מחמת אהבתו משחק גם הוא עמו, הגם שאצל אביו נראה זה מעשה נערות וקטנות אף על פי כן מחמת אהבתו לבנו, שיקבל תענוג ממנו, מצמצם את שיכלו הגדול" (שם, עמ' 122). אין ספק שמדובר במודל שונה מאד מן המודל האדיפלי!
החשיבה הדיאלוגית מכירה בקיומם של יחסים אדיפאליים, מהסוג שתיאר פרויד, אבל טוענת שהמתח הבין דורי עשוי להיפתר בכמה דרכים. הדרך האדיפאלית נובעת מהדפוס הדיאלקטי, והדרך ה"מגידית" משקפת דפוס הדיאלוגי. פרויד, לפי הטענה הזו, פירש את סיפורי מטופליו על פי קטגוריות תרבותיות שהוטבעו בחינוכו המדעי המערבי, והאופציה הדיאלוגית לא הייתה אחת מהן.
גם בממד התוך נפשי אנחנו מוצאים את אותו עיקרון עצמו: יחסו של האדם לעצמו, לעברו, ליצריו וכדו' יכול להיות דיאלוגי או דיאלקטי, וההבחנה בין הדפוסים מבהירה כמה נושאים מרכזיים.
שאלת הדטרמיניזם, למשל. התפיסה הפרוטסטנטית טוענת שהא-ל קבע מראש מי יהיו נבחריו, ומי יהיו ה"ארורים" הנידונים לגהנם. הדטרמיניזם מופיע בעת החדשה בלבוש מדעי, כסיבתיות נוקשה, המניחה שההווה נגזר בשלמותו מן העבר. במושגיו של רוטנברג, הדטרמיניזם משקף יחס דיאלקטי לזמן: העבר שולט על ההווה, וההווה נידון לצעוד בנתיב שנקבע ע"י עברו. ההווה יכול גם להתקומם ולהכחיד את העבר: עולם ישן עד היסוד נחריבה. אחד מהשניים חייב לשלוט, והאחר להיכנע, או להיכחד- זוהי מהות החשיבה הדיאלקטית.
תפיסה דיאלוגית של הזמן קובעת שהעבר קיים ומשפיע- אבל משמעותו פתוחה לפירוש מחודש ע"י ההווה. תפיסה כזו נוצרה ע"י חז"ל, כשיצרו את ה"מדרש". חז"ל הרבו לבסס את רעיונותיהם על סיפורי המקרא, אלא שפירשו את הכתוב ביצירתיות שלא פעם התרחקה ממשמעותו הפשוטה. "דוד המלך" התנ"כי הוא שונה מאד מ"דוד המדרשי", ולשניהם היה מקום מרכזי בתודעה היהודית. ברגע נתון עשוי אדם לחוש שפירוש מסוים של הכתוב מדבר אליו יותר מאחרים, תורם יותר לחייו- וזה לגיטימי, בתנאי שלא יפסול את ה"פשט", או פירושים אחרים לכתוב. כך נוצר דיאלוג בין העבר להווה, כששניהם מעצבים זה את זה בהתמדה.
ממש כך, טוען רוטנברג, יכול אדם להתייחס לעברו. ההווה שלו ועברו נמצאים בדיאלוג פרשני מתמיד. שניהם משתנים בהתמדה, בלי שאחד מהם יכול למחוק את האחר או "לגבור" עליו. בהמשך נראה את השלכותיו הטיפוליות של העיקרון הזה.
באותה צורה אנחנו ניגשים לנושא ההתמודדות היצרית. כל תרבות אמורה "לאזן בין שני הצרכים האוניברסאליים הסותרים – הצורך בדיכוי מיניות מול הצורך בביטוי מיניות" (רוטנברג, תשנ"ט, עמ' 24). התרבות המערבית, לפחות בגרסתה העכשווית, מציגה צורת התמודדות אמביוולנטית להפליא. מצד אחד אנו מוקפים במיניות בוטה המתפרצת אלינו מכל מרקע, פרסומת או עיתון יומי, ומצד שני חל איסור חברתי חריף כנגד רמיזות מיניות מכל סוג, עד שלפעמים 'פלירט' תמים נתפס כ"הטרדה" בוטה. (שם, עמ' 119, ועוד מקומות). האם אין זו הופעה נוספת של הדפוס הדיאלקטי? שני הצרכים האוניברסאליים אינם נפגשים לדיאלוג, אלא מופעלים במלא העוצמה, ונידונים למאבק מתיש.
במיתוס הנוצרי-פרוטסטנטי, כל יצריות היא חטא. התענוג המיני נדחק למחתרת, ולא יכל לחזור למציאות המודעת אלא על ידי התרת רסן מתירנית כוללת. אותה מתירנות "שחררה" מיניות גברית בוטה, שכדי לעמוד מולה נאלצו הנשים לפתח 'אסרטיביות' משלהן. כך התפתח שדה הקרב המיני: אסרטיביות מול אסרטיביות (רוטנברג מכנה את הדפוס הזה 'אגרסרטיביות'). מטוטלת דיאלקטית מובהקת: סגפנות נגד מתירנות, אפולו נגד דיוניסוס, פמיניזם לוחמני נגד שובניזם גברי (שם, עמ' 103).
המצב שונה כשנקודת המוצא היא צמצום הדדי. בתפיסה דיאלוגית המיניות הפיסית נתפסת כחלק מדחף החיים היצירתי, ולכן "את המחשבות הזרות או הדחפים המיניים אין לדכא אלא יש להטמירם ולעשות בהם שימוש כאנרגיה מזינה" (שם, עמ' 105). תפיסת הצמצום מאפשרת לנו לראות "שבעים פנים למיניות"- מיניות פיזית, מיניות יצירתיות ומיניות רוחנית- מיסטית. אף צורה אינה נתפסת כ"אמיתית" מהאחרת. אין מדובר בסובלימציה פרוידיאנית, שבה הרוחניות מתקיימת בזכות דיכוי היצר ה"אמיתי", הפיזי. הדיאלוגיה רואה את כל צורות המיניות כשוות ערך וכמזינות זו את זו. כך טוען דוד ביאל: "במונחי הקבלה, המשגל הוא המאחד בין היבטיו הגבריים והנשיים של א-לקים, ולאו דווקא פעולת הגוף גרידא… כאשר הגבר מבין את משמעותו המיסטית של הזיווג, הוא הופך את המעשה לרגע של איחוד עם השכינה" (שם, עמ' 173). לתפיסה זו יש השלכות ישירות על מבנה המשפחה היהודית, הרחוק מאד מהמבנה הפטריארכלי הפרוסי. רוטנברג עושה 'רהביליטציה' לדמות ה'אם היהודייה', שזכתה להשמצות רבות: "האמא היהודייה הגדולה והחזקה של פורטנוי עשויה לסמל כיצד הזנת אהבה, הכוללת 'אוכל' ו'מילים' יכולה להיות גורם משלים למיניות פיסית, וכל זאת כאשר האבא הפאסיבי מצמצם עצמו מרצון ומסמל בכך כיצד "היפוך התפקידים המיני" מפנה מקום למודל שוויוני יותר של יחסים ארוטיים" (שם, עמ' 169).
הממד העל אישי- הרציונאלי והמיסטי: היחס למיסטיקה האירציונאלית הוא דוגמא נוספת לגישה הדיאלוגית. העולם המערבי ה"מודרני" רואה את תפיסת העולם המדעית -רציונאלית כאמת יחידה, שכל סטייה ממנה גובלת באי שפיות (רוטנברג, תשנ"ו, עמ' 77). גישה דיאלקטית כזו גורמת בהכרח, להדחקת יסודות נפשיים מלאי חיוניות. החשיבה הרציונאלית באמת כלי שבלעדיו לא נוכל להתקיים, אבל שלטונה הדיאלקטי הוא הרסני: "בעוד שההוגה הקדם פרוטסטנטי ראה בשיגעון האקסטאטי פעילות פונקציונאלית אשר מילאה אנשים באנרגיות חיים...הרי לפרוטסטנטי-קלויניסטי השיגעון האי רציונאלי הוא מילה נרדפת לטנאטוס (משאלת מוות) משום שנשאה עמה את הסימנים והסימפטומים של הארוריות חסרת המרפא" (שם, עמ' 82). בכך ניתקה החשיבה המערבית את עצמה מעולם נפשי עשיר, ויצרה מוקד מצוקה נפשית שעל משמעותו אעמוד בהמשך. החשיבה הדיאלוגית מציעה פה את מודל ה"פרד"ס", המחפש איזון בין ה"פשט" הרציונאלי לבין ה"סוד" המיסטי. לא אאריך בכך כאן, משום שמפאת חשיבות הנושא ראוי להקדיש לו מאמר מיוחד.
פסיכופתולוגיה: רוטנברג רואה באבחון הפסיכיאטרי הקיים ביטוי לאורח החשיבה הדיאלקטי, שהרי ברגע שאבחנת 'חולה' פסיכיאטרי, דחית אותו מכלל השפויים וה'רציונאליים'. כנגד הגישה האבחונית שיצרה מאבק דיאלקטי בין בריאות וחולי (כמתואר אצל פוקו) רוטנברג מציע גישה דיאלוגית, המבליטה את השורש הבריא של התופעות ה"פתולוגיות" במקום לדחות אותן לשולי החברה.
הנה מקרה הלקוח מניסיונו הטיפולי: "צעיר רווק, היציג את עצמו לפני בתור משיח... האבחון הפסיכיאטרי המסורתי הצביע על הסימפטומים כמבדילים אותו מכלל החברה וקבע את אי-שפיותו, ואילו אני השתדלתי להצביע על אותם יסודות בהתנהגותו ה'מטורפת' המשותפים לי ולו… באותו מצב של משבר היה לו כנראה בלתי נסבל להיות הוא עצמו, ועל כן הבחירה שלו להיות משיח שניחן בכוחות להושיע את האנושות (באותה הזדמנות, גם את עצמו) הייתה 'הגיונית'... טכניקת אבחון מכללת זו שנקטתי, המזהה ומדגישה דווקא את היסוד ההתנהגותי המשותף, לא פתרה את בעיותיו של הבחור, אך היא שכחה את חרדותיו וסייעה לו להיחלץ מן המשבר הפסיכוטי" (רוטנברג, תש"ן, עמ' 186).
כדי לעשות את הדברים שמישים למטפל ולמאבחן, אקבץ מכתביו של רוטנברג הערות העוסקות בקטגוריות האבחוניות המקובלות. הרעיון החוזר הוא שהנפש מכילה עקרונות נפשיים שיש ביניהן מתח טבעי, היכול להיפתר רק ע"י צמצום הדדי של כל העקרונות והכללתם במערכת דיאלוגית. כישלון ביצירת דיאלוג פנימי יוצר תופעות "פסיכופתולוגיות"- וההתמודדות עמו היא חיפוש שביל דיאלוגי והחזרת האיזון בין העקרונות.
אבחן את יישום המודל הזה בקטגוריות אבחוניות שונות.
סכיזופרניה: אליבא דרוטנברג נובעת הסכיזופרניה מחדירה בלתי מבוקרת של תכנים 'מיסטיים' (לעולם החשיבה הרציונאלי, העולם היחיד הזוכה להכרה מערבית (רוטנברג, תשנ"ו, עמ' ז'). הרציונאליזם הקיצוני אינו מציע 'מפת דרכים' תרבותית, המאפשרת לנו להתמצא באוקיאנוס המיסטי. רוטנברג מצטט בהסכמה את קמפבל השואל: "מהו הבדל בין החוויה הפסיכוטית, או של ה D.S.L, לבין זו היוגית או המיסטית? הצלילות כולן הן לתוך אותו ים פנימי עמוק… (אלא ש)המיסטיקן, הניחן בכוחות טבעיים לדבר מעין זה וההולך צעד אחר צעד בעקבות מחנכו האמן, נכנס למים ומוצא כי הוא יודע לשחות. בעוד שהסכיזופרני, אשר נפל או צלל במכוון פנימה, כאשר הוא אינו מוכן ואינו מודרך… הוא טובע" (שם, עמ' 128).
צריך לבנות גשר דיאלוגי בין המיסטי והרציונאלי, והחסידות מציעה גשר כזה. לפי תפיסתה, ה'מחשבות הזרות' – (כינוי חסידי למחשבות מוזרות או ייצריות המערערות את עולמו של אדם)- הנן "מלבושים וכיסויים… שמאחוריהם הסתיר את עצמו הקב"ה" (רוטנברג, תש"ן, עמ' 217). לכן "אין להדחיק או לסלק מחשבות זרות ויצרים כי אם לשנות את כיוונם ולנצלן כממריצות" (שם). לשם כך יש לזהות את 'שורשן' של אותן מחשבות (כלומר, את המציאות הנפשית אותה באו לבטא).
בטכניקה כזו, "הפגת המתח ומניעת הנידוי הסכיזופרני על ידי החזרת המחשבה לשורשה" משכנעת את האדם "שהתנהגותו שונה רק ב'כמות' אך לא ב'איכות' מהתנהגותו של כל אחד אחר. שכולנו מסוגלים לשמוע קולות באופן דמיוני, אלא שאצל האחד הם מוגברים מסיבה זו או אחרת… וכולנו מנסים להיות מישהו אחר בדמיוננו כאשר אין זה נעים במיוחד להיות אנו עצמנו" (שם, עמ' 218). רוטנברג אינו שואל מה גורם לתופעה ה"פתולוגית", אלא מחפש דרך לקשר אותה לחיים נפשיים תקינים בלי לעטות עליה חותם של "ארוריות".
ב'פרדס הנפש מובאות דוגמאות מרגשות לעבודה על פי קו החשיבה הזה. באחת מהן מבקש המטפל את ה'סכיזופרן' להקשיב היטב לקולות המטרידים אותו: 'האם הם רק רעים?' שואל המטפל. והמטופל: "...יותר טוב בלי הקולות, אבל זה יכול להיות קצת טוב ...לפעמים אני חושב, שאולי בעצם הוא אומר לי שאני חשוב… " (רוטנברג, תשנ"ו, עמ' 183). המטופל שמע קולות משפילים שקראו לו 'טמא' וכיוצ"ב. בהדרגה הצליח לשמוע בקולות מסרים מעודדים, ולאחר זמן נוסף זיהה שהיו אלה קולות אביו שנפטר. הוצע לו לעלות לקבר אביו ולשוחח עמו שם באריכות (שם, עמ' 185). הדיאלוג המתחדש עם אביו הביא להטבה במצבו של המטופל, לא על ידי השתקת הקולות ששמע אלא להפך – על ידי שלמד להקשיב להם בתשומת לב רבה, ועל ידי מציאת הדרך לחיות עמן בדיאלוג.
מאניה דפרסיה: מקובל לראות את ההתנהגות המאנית כ"התגוננות המשמשת להרחקת הדפרסיה, שהיא המצב היסודי, מן ההכרה" (רוטנברג, תש"ן, עמ' 200). מנין הודאות שהדיכאון הוא מצב יותר יסודי מההתלהבות המאנית? האין זו חזרה על תורת ה'ארוריות' הפרוטסטנטית, הרואה בחולה הנפש את אחד ה"ארורים" שנידונו לייסורי עולם? תמונתו של הדיכאוני המבכה את יומו תואמת את הדימוי הזה הרבה יותר מתמונת המאני המתלהב...
אבל אולי להפך- ההעפלה המאנית היא המצב היסודי, והדיכאון הוא נפילה זמנית ממנו? כך, לדעת רוטנברג, טוענת החסידות: "הבעש"ט לימד את חסידיו לראות במניה-דבקות, התפילה האקסטאטית והשמחה – מצב רצוי בחיי הפרט, ובדפרסיה וביתר צורות הסטייה – מצבי ביניים או שלבי מנוחה בלתי נמנעים, אך פונקציונאליים וחולפים של 'ירידה צורך עליה'" (שם, עמ' 205).
ברור שמצבים אקסטאטיים אינם זהים למצב המאני. ניתן לראות במניה דפרסיה הקצנה דיאלקטית של דפוס ה'ירידה צורך עליה' החסידי. קו המחשבה של הבעש"ט הינו דיאלוגי- העצבות והשמחה נתפסים אצלו כצדדיה השונים של אותה העפלה נפשית . המניה-דפרסיה, לעומת זאת, היא מטוטלת עצבנית של שני מצבים קיצוניים הנאבקים זה בזה (דווקא לכן אין טעם לשכנע את המאני בכך שהוא "מתגונן" כנגד דיכאון). הטיפול חייב לשאוף לאינטראקציה דיאלוגית בין מצבי העלייה והנפילה, ולראייתם כשלבים בלתי נמנעים של קו התפתחותי בריא ביסודו.
נוירוזה: כידוע, ההגדרה הפרוידיאנית לנוירוזה קובעת ש"הנוירוזות מקורן בכך שהאני מסרב להכיר בדחף חזק ואינסטינקטיבי שקיים בסתמי" (רוטנברג, תשנ"ט, עמ' 46). ה'אינסטינקט' היצרי סולק מהמודעות, ומתקיים בצידו האפל, הלא מודע, של האדם. משם הוא מנהל 'מלחמת גרילה' הפוגעת בחיים המודעים. כל אותם כשלים קלים (יחסית) של הנוירוזות: חרדות, מעשים טורדניים וכד', נובעים מהמלחמה הבלתי נמנעת שבין ה'אני' ל'יצרים'.
האמנם בלתי נמנעת? אפשר להניח אחרת: "על ידי חוסר סיפוקן או תסכולן של חלק מן התאוות עשוי האדם להמריץ ולהחיות את כלל ישותו....(כך) מהווה המצב הנוירוטי שנוצר לכאורה מתוך תסכול הדחף הפיסי לפורקן מיני מצב רצוי ביותר, המעצים את אפשרות היצירה הרוחנית והקדמה האנושית.. (ולכן הנוירוזה היא) מצב רצוי, הפותח פתח ליצירתיות רוחנית...תורת היצר, כפי שהיא מוצגת פה, נעוצה באמונה שחלוקה מאוזנת של האנרגיה המינית דורשת, מעצם הגדרתה, זרימת רצוא ושוב מאזנת בין גרוי-התפשטות לבין שלב של תסכול-הצטמצמות" (שם, עמ' 66). הנוירוזה נובעת ממצב 'דיאלקטי' שיש למצוא לו פתרון 'דיאלוגי'. המלחמה שבין ה'אני' לבין ה'יצרים', שפרויד מתאר ביד אמן את גלגוליה, היא אכן תוצאה אפשרית למתיחות שבין שני העקרונות, אבל אפשר לכונן ביניהם יחס דיאלוגי, שבו הם ניצבים זה לצד זה כשני צדדיה של שלמות יצירתית.
פסיכותרפיה:
כדי להדגים את הרלוונטיות הטיפולית של המושגים, אפתח במושג הזמן.
אדם המגיע לטיפול משום שכישלון כלשהו בעברו מעכיר את חייו בהווה. בעולם דיאלקטי, המציאות המעיקה בהווה נובעת, באופן בלתי נמנע, מכשלי העבר. המטופל לא ישתחרר מהם אלא אם יבדל עצמו מהם במידת האפשר, על ידי הבנה רציונאלית מדויקת (רוטנברג, תשנ"ד, עמ' 54). כמו הנוצרי המגיע אל הכומר ומתוודה על חטאיו (הבלתי נמנעים, בגלל החטא הקדמון!), כך מגיע ה'נוירוטי' לפסיכואנליטיקאי ועובר תהליך שכולו "וידוי והתקבלות על ידי היטהרות, שבו חושף האדם את אשמת החטא הקדמון שלו – רצח האב שאין להימנע ממנו" (שם, עמ' 109).
הפתרון הדיאלקטי לכשל עשוי הטלת האשמה בסבל על דמויות העבר, שכדי להשתחרר מהן מושיבים 'בית דין שדה' טיפולי, בו נשפטים חטאיהם של ההורים שפגעו בילדיהם ו'גרמו' לנוירוזה" (שם). ההווה חושף את שליטת העבר עליו, וכך קוטל את העבר ומשתחרר ממנו.
החשיבה הדיאלוגית מציעה את דרך החשיבה המדרשית, שתוארה לעיל, כיחס חלופי לעבר. העבר אינו מותקף על מנת להכחידו, אלא מצומצם על ידי הרשות הניתנת להווה לחזור ולפרש אותו.
המדרש מרבה לפרש המדרש את חטאי אבותינו לפי הפרדיגמא של 'ירידה צורך עליה', לפיה הנפילה לחטא הייתה שלב בלתי נמנע בדרך להתעלות. הרי רק על ידי התנסותו בחטא נפתחת לאדם הדרך לחזרה בתשובה, שעליה אמר ריש לקיש "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות" (רוטנברג, תשנ"ד, עמ' 76). (ריש לקיש, אגב, היה בעצמו בעל תשובה, שהפך מ'ליסטים' לתלמיד חכם מובהק ). המעשים עצמם נשארו ולא הוכחשו, אולם משמעותם התהפכה. מרשעות זדונית הפכו ל"זכויות". החטא נתפס כהזדמנות להעפיל למדרגתו הגבוהה של בעל התשובה: "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה…" (שם, עמ' 84, ועוד דוגמאות רבות). לתהליך זה קורא רוטנברג "שלחון"- "הלחנה מחדש" של סיפור החיים (למשל רוטנברג, תשנ"ו, עמ' 57)..
רוטנברג מצביע על אפשרויות השיקום החברתי הצומחות מהעולם המדרשי. במחקר שהביא הושוו שתי צורות שיקום לעבריינים (לשעבר). האחת כללה עבריינים ש'חזרו בתשובה' ושוקמו בישיבה, והאחרת עבריינים ששוקמו באופן ממוסד בקיבוץ. התגלה ששתי הקבוצות התייחסו לעברן באופן שונה. המשתקמים בקיבוץ נטו לראות בעברם מכשול שניתן להתגבר עליו (למרות שהוא נותר ברקע, כאיום סמוי). המשתקמים בישיבה יכלו לראות את עברם כרקע, המדגיש את מעלתם כ'בעלי תשובה' (ולשאוב ממנו כוחות ועידוד נפשי). ההבדל מופיע בביטויים האופייניים שהשמיעו חברי שתי הקבוצות. משתקמי הקבוץ נטו לומר כי "כדי להשתקם הכי טוב לשכוח, לנתק את עצמך מן העבר" (רוטנברג, תשנ"ד, עמ' 203), וביטאו תחושות של אשמה דטרמיניסטית: "נולדתי לפשע, אינני יודע אם אני יכול לצאת ממנו" (שם). לעומתם אומר אחד ממשתקמי הישיבה: "אינני צריך לשכוח את העבר שלי… מעז יצא מתוק… הייתי במצב של ירידה צורך עליה, אילו לא ישבתי בבית הסוהר לא הייתי מסוגל להבין את האמת" (שם, עמ' 205).
השלחון הוא מהות הטיפול. טיפול דיא-לוגי שואף ליצור דיאלוג עם המטופל, שדרכו ילמד ליישם את עקרונות הדיאלוג לחייו שלו. ההנחה היא ש"התחדשות שפניה אל העתיד אפשרית אך ורק על דרך הדיאלוג של פירוש מחדש שבין הזמנים, דיאלוג המבסס מחדש את הרציפות הקוגניטיבית שבין העבר הכושל לבין העתיד בו האדם מושל, בין עבר הכולו חייב, ובין עתיד הצופן תקווה לחייו (שם, עמ' 100).
בהקשר זה מזכיר רוטנברג את טכניקת ה'אל תקרי' (כלומר 'אל תקרא') המדרשית. שיטת דרשנות זו מבוססת על שינוי אופן קריאתה של מילה מסוימת, לעיתים על ידי פיצול, הוספת אות וכדו', באופן המרחיב את קשת הקריאות האפשריות שלה (רוטנברג, תשנ"ו, עמ' 5 7). כך למשל שינו חז"ל את הכתוב "חרות על הלוחות" (כלומר, התורה חרוטה בסלע ואי אפשר לשנותה) ל'חירות על לוחות' (שעינינו אחר לגמרי: תלמוד תורה הופך את האדם לבן חורין).
בספר 'ממקדש למדרש' מובאות דוגמאות לשימוש טיפולי ב"אל תקרי". למשל, אישה שעברה אירוע מוחי בגלל שימוש לא זהיר בגלולה, קיבלה על עצמה כאתגר שיקומי להפוך את המחלה לחמלה, על ידי פעילות להחדרת מודעות לסכנות הגלולה (רוטנברג, תשס"א, עמ' 175). זוהי דוגמא לשימוש בטכניקת עזר היכולה לעורר, לפתוח כיוון מחשבה, ולסייע לעבודת השלחון.
סיכום: בכך אני מסיים את המסע לעולמו המחשבתי של רוטנברג. מטרתי בסקירה זו הייתה להצביע על העקביות הפנימית והעושר התוכני של התפיסה. למרות שאין זו משנה 'סגורה' ומושלמת, ההצבעה על שורשיהן התיאולוגים של צורות החשיבה הדיאלקטית והדיאלוגית, הניסיון לבנות פרדיגמא פסיכולוגית הבנויה על מושג ה'צמצום' הקבלי, מושגים כמו שלחון, ראי כפול, פרד"ס ורבים אחרים, יכולים להציע תרומה מקורית לנושאים טיפוליים רבים.
פתחתי את המאמר בהצהרה על התנגשות התרבויות שבה אנו חיים, ובכך גם אסיים. התנגשות כזו יכולה להיות דיאלקטית ולשאוף לניצחון תרבות אחת על יריבתה, ויכולה להיות דיאלוגית, ולהעמיד את התרבויות ה"מתחרות" כקטביו של שדה מחשבתי פורה, בו יצמחו פירות מחשבתים מרתקים. מעבר לכל הישג ספציפי, משנת רוטנברג היא דוגמא לפרי כזה.
בבליוגרפיה
רוטנברג, מ. (תש"ן): קיום בסוד צמצום. מוסד ביאליק, ירושלים
רוטנברג, מ. (תשנ"ד): שבעים פנים לחיים. מוסד ביאליק, ירושלים
רוטנברג,מ. (תשנ"ו): פרדס הנפש. אקדמון, ירושלים
רוטנברג, מ. (תשנ"ט): היצר. שוקן, ירושלים
רוטנברג, מ. (תשס"א): ממקדש למדרש. שוקן, ירושלים
