print

זרקור על לאקאן/ בינה ברגמן

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014

זרקור על לאקאן/ בינה ברגמן

בינה ברגמן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, ופסיכולוגית ראשית במרכז לבריאות הנפש של קופת חולים הכללית במחוז דן – פתח תקווה.

״השירים כדרכם, אינם מגלים

אלא את הניתן להיאמר במילים״.

- דוד אבידן (1964), ״ייפוי כוח״

 

משנתו של לאקאן (1981-1901) עשויה לשמש כמצפן עבור הקלינאי של ימינו, לחשוב על הפרקטיקה יחד עם ניסיון להבנת התופעות החדשות המופיעות בחברה המודרנית.

ד״ר ז׳אק לאקאן הוכשר כפסיכיאטר, התמנה למנהל קליניקה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הפסיכיאטרי סנט-אן בפריז; בנוסף, עבד לצדו של מורה דגול בתחום הפסיכיאטריה, גייטאן גטיאן דה קלרמבו, ופיתח את הוראתו על הפרקסיס האנליטי, על מנת לחשוב מחדש את הקליניקה.

לאקאן הוכשר לראשונה כפסיכואנליטיקאי במסגרת האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית (IPA) שנוסדה על ידי פרויד, וראה עצמו כממשיך המורשת הפסיכואנליטית. לא רק כתיאוריה או כהשקפת עולם, אלא כאתיקה העוסקת באמת הייחודית של הסובייקט, כפי שמופיעה בסימפטומים שלו. במקום הצהוב: [...]

מסלול החקירה של לאקאן בנבכי הלא מודע החל עם "חזרתו לפרויד", וחילוץ "הלא מודע" כמושג מקורי בעבודתו. מושג אשר לא הובן נכונה וצומצם על ידי רוב תלמידיו של פרויד ל"משכנם של היצרים ותו לא". כנגד סגנון מחשבה ביולוגיסטי זה טוען לאקאן (1977a) כי "הלא מודע איננו ראשוני וגם לא אינסטינקטיבי". הוא בראש וראשונה לשוני, טענה זו באה לידי ביטוי תמציתי בנוסחה המפורסמת של לאקאן "הלא מודע מובנה כשפה" וגם כשיח: "הלא מודע הוא השיח של האחר". ניסוחים אלה מצביעים על כך, "שיש לראות בלא מודע את השפעות הדיבור על הסובייקט". הלא מודע הוא סך השפעותיו של המסמן על הסובייקט, שכן המסמן הוא מה שמודחק ושוב חוזר בתצורות הלא מודע. כל ההתייחסויות לשפה, לדיבור, לשיח ולמסמנים ממקמות את הלא מודע בסדר הסמלי.

עד שנות השישים עסק לאקאן בתחום המובן, כלומר קרא את הסימפטומים כדיבור מושתק. מכאן עבודתו האנליטית מתבססת על קריאת הסימפטום כמסר מוצפן, המזמין פרשנות. לאחר מכן, החל להבין את הסימפטום לא רק כמסר המזמין פרשנות, אלא גם כמה שמתנגד לפרשנות, שאיננו ניתן למשמוע.

בהרצאה מכוננת בתאוריה שלו, שנשא ברומא ב-1953, החל בפיתוח הרעיון של הלא מודע מובנה כשפה, מתוך קריאה בלשנית מדוקדקת של כתבי פרויד (Lacan, 1977a). בשלב זה של הוראתו מאמץ לאקאן שתי גישות בסיסיות, המשלימות זו את זו. הראשונה באה לתאר את הלא מודע במונחים השאולים מן הבלשנות, תוך שימוש במודל המציג את השפה כמערכת של מסמנים, בהשראת דה סוסיר (2005). הגישה השנייה באה לתארו במונחים השאולים מן המתמטיקה, מה שהוא מכנה מתמות, כחלק מן האלגברה הלאקאניאנית. זהו ניסיון להמציא דרך לפורמליזציה של הפסיכואנליזה.

תזות אלה עברו תמורות מרחיקות לכת במהלך עשרים וחמש שנות הוראתו וכך בהוראתו האחרונה עובר לאקאן לתחום טופולוגיית הקשרים, המקבלת מעמד של דרך לא מטפורית לחקור את הסדר הסמלי ואת קשרי הגומלין בינו לבין הממשי והדמיוני, הנקרא: הקשר הבורומאי. כל טבעת בקשר מייצגת אחד משלושת הסדרים: הסמלי, הדמיוני והממשי, אשר לכל אחת עצמאות מבנית, כך שכל ניתוק של טבעת מן השלוש גורמת לשתיים האחרות להיפרד גם כן. אפשר למקם יסודות מסוימים בנקודות המפגש של הטבעות, או להוסיף טבעת רביעית, הסינטום, המחברת את שלוש האחרות.

במהלך השנים ובמסלול הקפדני שבו לאקאן כל פעם מתמקד במושג או סוגיה פסיכואנליטית אחרת בולט הסמינר ה-11 הנקרא: ״ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה״. בו, כשמו, מחלץ לאקאן ארבעה מושגי יסוד: הלא מודע, החזרה, ההעברה והדחף, יחד עם פיתוח מושג אובייקט a כאובייקט אבוד וכסיבת האיווי (Lacan, 1977b).

איווי, (desire), יש שיתרגמו תשוקה, מושג שעומד בלב לבה של מחשבת לאקאן, אשר הושפע מאוד משפינוזה, עם האמירה, ״התשוקה היא עצם מהותו של האדם״ (Lacan, 1977b, p. 275; ירמיהו יובל בתוך: שפינוזה, 2003, עמ׳ 256). אמנם, האיווי הוא לב הקיום האנושי, אך במרכז הטיפול הפסיכואנליטי, החתירה תמיד לאיווי לא מודע, במטרה לכוון את העובר אנליזה להכיר באמת על אודות האיווי שלו.

ואיך יכיר אדם באיווי שלו? ״רק אם ינוסח, כשניתן לו שם בנוכחות האחר, זוכה האיווי, יהא אשר יהא, להכרה במלוא מובן המילה״ (Lacan, 1987, p. 183). אף שהאמת על אודות האיווי נוכחת במידה מסוימת בכל דיבור, הרי שהדיבור לעולם אינו יכול לבטא את כל האמת על אודות האיווי, ובכל ניסיון לבטא את האיווי, נותרת שארית, עודף החורג מן הדיבור.

את האיווי אי אפשר לספק לעולם, הוא מפעיל לחץ מתמיד. אפשר לראותו כנצחי, במובן זה, שהוא אינו יחס לאובייקט, אלא יחס לחסר. המונח ״חסר״ במשנתו של לאקאן, מקושר תמיד לאיווי. החסר הוא חסרונה של ההוויה בהיותה מדברת. חסרון ההוויה של הסובייקט הוא לב ההתנסות האנליטית.

לאיווי יש אובייקט אחד, אובייקט a קטנה, המיוצג על ידי מגוון אובייקטים חלקיים בדחפים חלקיים שונים. אם כן, אובייקט a קטנה איננו האובייקט אליו מכוון האיווי, כי אם סיבת האיווי.

בסמינר 8 על "ההעברה" (Lacan, 1991, p. 177) מחבר לאקאן את אובייקט a עם המונח אגלמה (agalma), שאותו שאל מן ״המשתה״ של אפלטון, כאובייקט האיווי, אותו אנו מבקשים אצל האחר. בהמשך הוראתו, מקבל אובייקט a מעמד מן הסדר הממשי, הגם שאינו מאבד לעולם את מעמדו הדמיוני.

מכאן, הסימן האלגברי a, האות הראשונה של המילה ״אחר״, autre בצרפתית, מהווה גם את אובייקט המועקה (שתורגם כחרדה, Angst, מן המונח הגרמני המשמש את פרויד) וגם השארית של הליבידו שאינה ניתנת לצמצום, אשר נותרת כשארית בעקבות הכנסת הסמלי אל הממשי. עודף זה, אובייקט a, התענגות עודפת, אין לה ״ערך שימוש״, אך היא מתמידה למען ההתענגות לשמה.

המונח התענגות, מבטא את הסיפוק הפרדוקסלי, שהסובייקט מפיק מן הסימפטומים שלו, לומר זאת אחרת, את הסבל שהוא מפיק מסיפוקו. באופן זה, עקרון העונג פועל כגבול להתענגות.במקום הצהוב: [...]

אנו זוכרים איך פרויד, במסה ״מעבר לעקרון העונג״, מציין (פרויד, 1920, עמ׳ 95-96): ״כי בעצם אין זה נכון לדבר על שליטתו של עקרון העונג על מהלך התהליכים הנפשיים. אילו היתה קיימת שליטה כזו, כי עתה רובם המכריע של אירועי-הנפש שלנו צריכים היו להיות מלווים בעונג או כדי להביא עונג, והרי הנסיון הכללי עומד בסתירה נמרצת למסקנה זו. אין זאת כי יש בנפש מגמה חזקה אל עקרון-העונג, אך כוחות או זיקות אחרים מתנגדים לה, והתוצאה הסופית לא תמיד עולה בקנה אחד עם מגמת העונג.״ ועל כך פרויד מוסיף כי ״זה הוא התחום האפל והאטום ביותר של חיי הנפש״.

עיקרון בסיסי בפסיכואנליזה הוא, שהאדם נידון לחזור על דבר שמקורו נשכח, באופן של כפייה לחזרה, וכי בכוחו של הטיפול הפסיכואנליטי לשבור את מעגל החזרה בכך שיסייע למטופל לזכור.

לאקאן נותן הגדרה מחודשת למושג החזרה. הוא מדבר גם על חזרה של התענגות, עודפות של התענגות החוזרת שוב ושוב, חורגת מגבולות עקרון העונג, וכן ביחס להעברה, החזרה הכפייתית מתגלה בטיפול האנליטי בהעברה, אשר בה המטופל חוזר ביחסיו עם האנליטיקאי על גישות מסוימות המאפיינות את יחסיו המוקדמים עם הוריו ועם אנשים אחרים.

החידוש של לאקאן בעניין ההעברה, בדגש שהוא שם על ההיבט הסמלי, בחשיפת המסמנים של ההיסטוריה של הסובייקט – הסטרי(ז)ציה, נאולוגיזם המשלב היסטוריה והיסטריה. הוא מבחין בין הממד הסמלי לממד הדמיוני של ההעברה (בהיפעלויות של אהבה ושנאה). עם זאת מציין לאקאן כי אף שהחזרה הכפייתית מתגלה בצורה הברורה ביותר בהעברה, כשלעצמה אינה מוגבלת להעברה.

באופן זה לאקאן מנתק את מושג החזרה מן ההעברה, החזרה היא המאפיין של שרשרת המסמנים, גילויו של הלא מודע בכל סובייקט, וההעברה היא רק צורה מסוימת של חזרה.

ההעברה המתגלה תכופות במסווה של אהבה, היא אהבה לידע. לומר זאת אחרת, ההעברה היא ייחוס של ידע לאחר, ההנחה כי האחר הוא סובייקט שיודע.

ב״משתה״ לאפלטון, מייחס אלקיביאדס לסוקרטס אוצר נסתר, אותה אגלמה שהוזכרה בהקשר אובייקט a, כך ממשיל לאקאן את האופן שבו רואה המטופל באנליטיקאי את אובייקט האיווי שלו.

 

לאקאן כפרויד, ראה במשוררים מבשריה של הפסיכואנליזה, ביכולתם לגעת באמיתות, שאין דרך לבטא אותן, דבר שהמדע מגלה רק בדיעבד.

הפסיכואנליזה פונה לשירה הן כמרחב אסתטי ואמנותי, והן כמודל לבניית רעיונותיה על הנפש.

מכאן, לאקאן, שסגנונו נשמע תמיד סבוך ובארוקי, מדבר במונחי שירה, עבורו ״הסובייקט הנו יצירה פואטית״, ״הוויה שירית״, והאנליטקאי כמו המשורר מנסה ליצור ״מרחב מחיה״ מטפורי בתוך שפה, ויותר מכך, עניינו במה שנשאר מחוץ לשפה, מה שבלתי מנוסח, כלומר בגבול השפה. הסובייקט באנליזה ממציא עצמו מחדש בדומה למשורר וכך משיג בסיס עקיב ורציף לישותו.

הפסיכואנליטיקאי במהלך אנליזה מנסה לתת ביטוי מילולי לפער הבלתי-ניתן-לגישור בין מרחב האפשרויות שמציעים הדמיון והשפה, ובין אי היכולת לממש אפשרויות אלה מחמת מגבלות האדם. הוא מבקש להרחיב את גבולות התודעה והנפש, ״שצר להם במקום-שבתם והם רוצים לחרוג מגדרי עצמם״ (דוד וינפלד באחרית דבר, בתוך אבידן, 2001, עמ׳ 188).

דוד אבידן הוא משורר אשר שירתו ופעלו מהווים הדגמה ראויה לתהליך האנליטי שהנו תהליך יצירתי, אשר טמון בו מטען שירי, שבו מעורבים פעולות כתיבה, קריאה ופיסוק, וכי ביכולתה של כל שיחה בקליניקה להכיל בעבור הדובר מן הכתיבה החדשה של ההיסטוריה שלו. 

לא בכדי נמצא בשיריו של אבידן שימוש "במוטיב הקרב, ההתקפה והיעדר השלווה" (רז ברקין, 2010, עמ' 177). השירה היא כלי נשק עמו יוצא אבידן המשורר לקרב, ובאמצעותו הוא משקיף ממרומי השורה ומחליט היכן לצאת לקרב, לצאת לאקט, ״אני שרוי בגיוס תמידי / תמיד בחפירות. תמיד מוכן לקרב״ (אבידן, 1964, "פיוטים חדישים לימים הנוראים״).

המלחמה הזו היא מלחמה תמידית בקבוע, במוגדר ובתחום. מוטיב של היעדר שלווה ואי נחת לאורך שירתו, כמו בתוצרי העבודה הפסיכואנליטית של הסובייקט, כפי שלאקאן, כפרויד לפניו, כיוון את הזרקור אל אי הנחת בתרבות, ובפיתוחיו מנסה לגשת למבואות הסתומים של הסימפטומים הנוצרים חדשים לבקרים בעת הזו.

 מקורות

Lacan, J. (1977a). (1953), E'crits: A Selection, London: Tavistock, pp. 146-178.

Lacan, J. (1977b), The seminar, Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, trans. Alan Sheridan, London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Anallysis.

Lacan, J. (1987). (1953-4), The Seminar Book I, Freud's Papers on Technique trans. John Forrester, notes by John Forrester, Cambridge University Press, p. 183.

Lacan, J. (1991). (1960-1961), Le Se'minaire. Liver VIII. Le transfert, Jaques-Alain Miller (ed.), Paris: Seuil p.177.

אבידן, ד' (1964). משהו בשביל מישהו. ירושלים: שוקן.

אבידן, ד' (2001). אדמילה. עורך: דוד וינפלד, תל-אביב: ידיעות אחרונות.שפינוזה, ב' (2003). אתיקה. תרגום ומבוא: ירמיהו יובל. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

דה סוסיר, פ' (2005). קורס בבלשנות כללית. תל-אביב: רסלינג.

לאקאן, ז׳ (2005). (1973-1972), הסמינר ה-XX: עוד, הוכן על ידי מילר, ז״א, תל-אביב: רסלינג.

פרויד, ז' (1920). מעבר לעקרון העונג. כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, מסות נבחרות. תל-אביב: דביר.

רז ברקין, נ' (2010). סימנים של התענגות, קריאה לאקאניאנית בשירת יונה וולך ודוד אבידן. הוצאת בר-אילן, רמת–גן.

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב ישנן 0 תגובות
תוכן ההודעה: