חסד ללא חמלה: אחרותה של החירות הכפויה / אילנה רבין

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014

חסד ללא חמלה: אחרותה של החירות הכפויה / אילנה רבין

ד"ר אילנה רבין היא פסיכולוגית קלינית מומחית, עובדת כפסיכואנליטיקאית באוריינטציה לאקאניאנית. חברה בקבוצה הישראלית ג'יאפ ובאסכולה הלאקניאנית החדשה NLS.

« La femme semble attendre, comme femme, plus de substance de sa mère que de son père »

• Jacques Lacan, Autre Écrites, p. 465

"האישה נראה שהיא מצפה, כאישה, ליותר חומר-נפש מאמא שלה מאשר מאבא שלה", אומר לאקאן (2001) במאמר L’Etourdit כטענה שיש לחקור וללמוד יחד עם הקביעה שלו שהיחס לאם אצל הרבה נשים תחום בתמציתיות במילה ravage (חורבן). כאילו שבציפייה, ואולי גם בהסכמה לקבל משהו מחומר-נפש זה של האם, גלומה תקווה להמצאה ייחודית לנוכח ה-ravage שתאפשר יצירת מסלול אל מעבר להרס ולחורבן. ה-substance, מזווית הנפש האריסטוטלית שבה עסוק לאקאן בסמינר 20, היא זו הנתונה בתרכובת נאולוגיסטית עם האהבה. בכותרת הפרק השביעי של סמינר 20, une letter d’âmour יש גם אהבה amour וגם נפש âme – "מכתב אהבתנפש" בתרגום לעברית. (לאקאן, 2005, עמ' 97). מדוע לאקאן עסוק בנפש האריסטוטלית? קודם כול מפני שיש בה מהאתיקה. הוא מדגיש את ממד האומץ הכרוך בה – "הנפש היא מה שמאפשר להוויה המדברת לשאת את כל הבלתי נסבל בעולמה" (לאקאן, 2005, עמ' 104). והאהבה? "לדבר על אהבה – למעשה אין עושים אלא זאת בשיח האנליטי" (לאקאן, 2005, עמ' 103).

חסד ללא חמלה: אחרותה של החירות הכפויה

כשנשאלה טוני מוריסון לגבי בחירת הזמנים בספרה a mercy (חסד), סביבות 1680 באמריקה, אמרה שרצתה שהעלילה תתרחש בתקופה שבה טרם נוצר הצימוד בין עבדות לגזענות, תקופה שבה העבדות היא חלק מלבה רותחת של כיבוש מרחבים הנתון בנזילות חברתית ותרבותית שרק לאחר רגיעה מסוימת הפכה לגזענות מחושבת, פרי של חקיקה מודעת ומכוונת למיסוד העבדות וכינונה במבנה החברתי.

בהרצאתה בשיקגו באוקטובר 2010, היה מעניין להיווכח שלמול נושא העבדות, שהנו בעל גוון אוניברסלי, בחרה הסופרת להדגיש ולהקריא מספרה את שני הפרקים האחרונים העוסקים בפרטיקולריות היחסים בין בת לאם.

סיפור של קרע וניתוק שבו מגולמת העבדות בה"א הידיעה. אם שמסרה את בתה בת השמונה מעבדות לעבדות, לאדון מיטיב יותר מזה שבחזקתו היא עצמה מצויה. חזקה ללא כל הגנה, שאחד מביטוייה הוא ריבוי הריונות לאבות לא ידועים. שם נולדו הבת, פלורנס, ותינוק נוסף, שנותר עם האם. בת, שמראה שלא נמצאו מילים לומר אותו צרוב בבשרה, מראה שתמיד חוזר על עצמו והכולל מרחק הנפרש בינה העוזבת לבין הנשארים, האם והתינוק התפוס בה, שפשר האקט המנתק של אמה נותר עלום, פוצע ובלתי אפשרי עד כדי כך שאת שם האם אי אפשר להגות אלא בעגה קדומה, "מיניה מאי" (מוריסון, עמ' 7). טראומת ניתוק, טראומה הכוללת שרטוט של זה שנשאר תפוס בגוף האם, זה שהועדף על פניה, מחוללת Ravage, חורבן, חרב מהפכת בהמתנה! חורצת וקובעת גורלות, ללא גבול וללא מעצור!

המזור נמצא באות ובמילה הכתובה. סיפור-עדות כתובה של הבת המעלה את הניתוק הראשוני לאקט של חסד, לא חסד אוניברסלי, אלא חסד אחד, a mercy. גאולת הסובייקט ובאופן מפתיע אמירה אוניברסלית המוגשת במהופך על החופש של כל סובייקט וסובייקט מעבר לכל קונטקסט חברתי ותרבותי. עדות המתעדת את כסות המילים היוצרת את המרחבים הטופולוגיים שבהם נע הסובייקט בחופש שנולד עם דיבורו וסיפורו, כשהעבדות היחידה, אוניברסלית בדרכה, מופיעה מקרה מקרה וכפיית החזרה הייחודית לו. נוסחת שוויון אוניברסלית למול הלא מודע הפרוידיאני. הקסם, שאינו מקסם שווא, במקרה הזה, המקרה של פלורנס, הוא בכך שהחזרה, ה-repetition compulsion, היא באופן מפתיע אופן של חסד המופיע כסוג של מעצור בפני ההידחפות "מרצון חופשי" לעבדות ולשיעבוד שהופיעו כפיתוי אדיר עוצמה במסווה של התאהבות חסרת גבולות, אשליית חופש של התמוססות בתחליף אוקייאני אמהי. זהו שיר הלל לפואטיקה של הסובייקט, המצליחה להעיד ולרקום אתיקה בקפיצות פואטיות על ועם הקרעים של נסיבות חייה וגורלה. ויותר מכך, קצה חוט לחירות ואקט מסירה מאם לבת והתנאים המאפשרים לבת לקבל משהו מנפש האם: לשמוע ולהעצים את בת קול האם להסכמה ולחירות אישית.

סיפור המעשה

סיפור המעשה הוא תמיד חלקי אצל טוני מוריסון, המציבה מבנים ייחודיים לצקת בהם את אשר לא ניתן לאמירה, אך נמצא נוכח כצעקה המכתיבה אות-אות את ההתרחשות.

בסיפור Beloved זוהי אם הגואלת את פרי בטנה בדרך נוראה מגורל של עבדות, כשהזוועה נחשפת בתנועה מעגלית של מערבולת הסוחפת את סיפור המעשה למקום שלא נמצאות המילים לאמרו. מוקד עלום, בולען, של חופש נורא, שאהבת אם ללא גבול מייצרת, המרעיד את הסיפים של מה שנקרא תרבות.

בסיפור a mercy נמצאו לאם אמצעים אחרים לעשות עם הזוועה. זו אם המצויה בתוך הסדר החברתי, אמנם סדר מינימלי ונזיל שבמסגרתו "There is no protection", אך בכל זאת האישה הזאת נמצאת במבנה חברתי המסדיר יחסי שייכות, יחסי חליפין ואופני פעולה בתוך החוק כמובחנים מאלה שמחוצה לו. באקט שבנסיבות חייה אפשר לכנותו אקט של חירות, היא מצליחה לתת שם לאחרות שנקרית על דרכה. האם מגלה תגלית: אין הגנה כמצב קיומי חברתי אך ישנו הבדל: לא כל האדונים זהים. עם זיהוי ההבדל בא במיידיות גם האקט. פנייה אישית לזה שבמבטו ניבטה האחרות הזאת, המבורכת, תחינה לאדון אחר, זה שהזדמן למרחבי אחוזתו של הגביר שהוא אדונה, שייקח את בתה אליו, שייקח אותה מגורל ידוע מראש של דריסה והולדה של עוד עבדים. הימור, אקט חורץ גורל של אמונה ואומץ, שייקח לבת זמן רב לפענח.

הכרונולוגיה המכתיבה את הסיפור היא כרונולוגיה של ניתוקים. בשונה מהמעגלים הקונצנטריים של Beloved השלוחים כחץ אל הבלתי ניתן להגייה, פה שם המשחק הוא הקרע – פסיפס של ניתוקים, נקודות מבט ולולאות זמן המחוררות את הכרונולוגיה של ההתרחשות בלוגיקה אחרת, שאחרותה הופכת לנס של חירות אישית.

הסיפור מתחיל בסוף. הפרק הראשון הוא סיפורה של פלורנס. סיפור הנמסר ככתיבה. אפשר כמעט לשמוע את האופן שבו היא חורטת את עדותה. מה שהיה חָרות בבשרה נרשם-נחרט לילה-לילה על קירותיו של בית, ביתו הנטוש של האדון שבו בחרה לשכן את קורותיה. כאבה וזעקת העוול שלה הופכים לסיפור רב עוצמה המרפד את הקירות וניבט אליה כעדות לכל מה שלא ידעה שהיא יודעת ומרגישה.

הפרק השני הוא סיפורו של האדון, ג'ייקוב וארק. הוא זה שמספר את סיפור החוב והחליפין שבמסגרתם פלורנס נמסרה לו. הוא בז באופן עמוק לגביר החייב לו כסף, שכך בקלות במקום לשלם, מציע לו בתמורה עבדים מאחוזתו. הוא בז גם לאופן שבו במרחבי השממה הלא מיושבת והפרועה מרפד הגביר את קיומו בתפאורת המותרות וסמלי הכוח של מקומות וזמנים אחרים. למרות זאת, ישנה עִקבה, שארית מפתיעה למפגש. בשבריריות של מבט אחד צורב, ישנה היקסמות מבית המידות של הגביר ומשפחתו הענפה. בעיקר הצאצאים, הילדים שימשיכו את שמו. כשחוזר האדון עם פלורנס לנחלתו, ומביאה כמתת פיצוי לאשתו על אובדן ילדתם, אחרונה ברצף אובדנים שהותירו אותם ללא שארים, הוא מתחיל לבנות בית מידות אדיר שאיש לא צריך. אירוניה של גורל מתעתע שיצר מרחב עתיר protection שלא נמצא מי שיחסה בו. מקסם שווא ערירי, אנדרטה לאיווי לא מנוצח בשארים ומשפחה. זה המקום שאליו הוא נלקח חולה וקודח בכדי למות על פי בקשתו. זה המקום שבו לאחר מכן, לילה-לילה, כותבת פלורנס את סיפורה, את סיפור אהבתה הבלתי אפשרית לאיש השחור החופשי שדחה אותה. היא כותבת עוד ועוד, על הקירות, על הרצפה, בכל מקום עד שלא נותר מקום... למרבה הפלא, כך נוצר מקום, מרחב חדש, חופשי מפחד, חופשי לציית לחוק אחד, חוק האיווי ההולך ונפרש עם האות ועם המילה הכתובה, חסד של מפגש עם גאולה מסוג חסר תקדים... סוג שעוד ירשום את עצמו בקורות העתים.

וכן הלאה, כל פרק מסופר על ידי דמות אחרת המרכיבה את המבנה החברתי הרופף והנזיל של התקופה. מגוון נקודות מבט, הבדלים בפועל היוצרים מכלול דינמי רב עוצמה של חיים ומאוויים. לקראת הסוף, שוב סיפורה של פלורנס, ובפרק האחרון, החותם, הסיפור של האם, אמה של פלורנס, הנחתם במילים: "אוי פלורנס. אהובתי. תקשיבי לטואה מאי, לאמא שלך" (מוריסון, עמ' 171).

מפסיפס הסיפורים מצטיירת עלילה המהווה מעטפת לפיסת היסטוריה וחיים שמתוכם אתמקד רק במסירה, מסירת האם את בתה והתנאים שאפשרו לבת לנוע מהמסירה הקונקרטית הגאורפית, מארץ לארץ, מאדון לאדון, אל המסירה האחרת – מסירה שהבת מסכימה לשמוע ולקבל מאמה על התנאים לאיווי ולקיום כאישה.

פלורנס ואמה

פלורנס היא ילדה עם חשק מסוים לנעלי העקב המהודרות של הגבירה. היא מושכת מבטים בדשדשה בנעלי פאר שבורות עקב שקיבלה. האם עוקבת אחרי מבטי הגביר המביט בילדתה. כפות רגליה העדינות הן שמורה ועדות לחשק ייחודי זה, מרד תמים של ילדה שבגופה חלק זה טרם עוצב על ידי עבדותה. האם כבר יודעת מאילו מבטים עדיף להימנע, אך לא כך ילדתה. והנה מגיע לאחוזה אדון אחר, ג'ייקוב וארק, לגבות חוב. מציעים לו עבדים כתחליף לחוב. ברפיפות החוק באזור, אין לו למעשה ברירה. הוא בוחר באמה של פלורנס, קצת בהתגרות, כי הוא רואה את המבט המסוים שנותן בה הגביר וקורא את המצב. הגביר, כצפוי, מסרב, ואז לפתע פונה האם ביוזמתה ומציעה את בתה בתחינה. היא רואה שהאדון הזה מביט אחרת בבתה, ברכות ובבדיחות הדעת שבהם ניתן להתבונן בילדה בת שמונה בנעלי עקב מגוחכים. כך נחתמת העסקה. האם ותינוקה נשארים בבית הגביר, והאדון החדש לוקח את פלורנס.

בהגיעה לבית האדון החדש, פלורנס כבר יודעת קרוא וכתוב. לכך דאגה אמה בהסכם מיוחד עם הכומר באחוזה. כפי שחזתה האם, המקום החדש אמנם מיטיב ומוגן. כשהאדון מתחיל בבניית בית מפואר למשפחתו, כמקום ועדות למשאלה ואיווי שאת מימושו הגורל מנע, מגיע למקום חרש ברזל, איש שחור שאינו עבד אלא איש חופשי. פלורנס מתאהבת בו בכל מעודה. הוא איש רב כישורים הבקיא בהלכות הארץ ובצמחי המרפא הנדרשים לשרוד בה. מגֵפה מפילה את האדון הכול יכול למשכב, ועל ערש מותו הוא מבקש להיות מובל לבית המידות הריק, שם הוא מת. לאחר מכן, נופלת למשכב גם אשת האדון. פלורנס נשלחת להביא את האיש שלה לגבירה. היא נבחרת למשימה כי אהבתה ידועה והיא הערבות לכך שתממש את המשימה ולא תברח. נעולה במגפי האדון המת ומצוידת במכתב שיאפשר לה תנועה ללא פגע, היא יוצאת לדרך ארוכה. היא מגיעה לאהובה והוא יוצא מיד לדרך, מצויד בצמחי מרפא להציל את הגבירה. היא נאלצת להישאר בביתו כי יש שם, להפתעתה, ילד קטן, בן חסותו של אהובה, שעליו עליה להשגיח. שוב... שוב ילד בינה לבין אהבתה! הילד הזה מעלים את מגפיה... מגרה קצות עצבים חשופים... מהר מאוד היא נדחפת לזוועה... הילד הזה... הרודפן... היא מכה בו והוא בורח ומתחבא. היא מחפשת אותו ואת מגפיה לשווא. כשאהובה חוזר היא נזרקת מביתו. הוא מטיח בה את מודל החופש והחירות שלו במהופך – שהיא חסרת שליטה עצמית, עבד בנשמתה ובנפשה, הדחפים שולטים בה והנה ההוכחה – האופן שבו נהגה בתינוק זה שהופקד בידיה.

לראשונה, כפות רגליה העדינות פוגשות את הדרך הפוצעת הביתה. ללא מגפי האדון, חשופה, היא מפלסת דרכה. היא חוזרת. זו חזרה אחרת. היא מתחילה לכתוב יום ולילה את סיפורה על קירות הבית השומם שהותיר האדון, זהו מכתב לאהובה, מכתב הנותן קול ושם להתרחשויות, זו מעטפת לאיווי חדש, משוחרר מהמבט. מצע לבת קול של אמה המספרת לה, באופן חדש, במילים, את אקט מסירתה, סיפור של מסירות אין קץ, "אהבתנפש", שמצליח להישמע ולהפוך למסירה ונקודת אחיזה בכאב החופש, בחירותה כאחרת... בבדידותה. זוהי פלורנס שכך, בלב הטראומה, כותבת על קירות. חרישית היא חורטת קיר ועוד קיר. נכתבת. גל-עד חי למי שהייתה ולמי שעוד תהיה...

Morrison, T. (2009). a mercy. Vintage International.

Lacan, J. (2001). L’Etourdit, in Autre Écrites. Seuil, Le Champ freudien.

Lacan, J. (1975). Le Séminaire, Livre XX: Encore, texte établi par Jacques-Alain Miller. Seuil, Le Champ freudien.

לאקאן, ז' (2005). הסמינר ה-20: עוד, טקסט שהוכן על ידי ז'אק-אלאן מילר. תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן. רסלינג.

מוריסון, ט' (2009). חסד. תרגום: אלינוער ברגר. הספריה החדשה.