חפש את הנעלם: הפסיכולוג בשדה השיקום הפסיכיאטרי / אילנית חסון-אוחיון ודיוויד רועה

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון ינואר 2015

חפש את הנעלם: הפסיכולוג בשדה השיקום פסיכיאטרי

אילנית חסון-אוחיון ודיויד רועה

ד"ר אילנית חסון-אוחיון, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן.

פרופ' דיויד רועה, החוג לבריאות נפש קהילתית, אוניברסיטת חיפה.

תקציר

תחום השיקום הפסיכיאטרי נועד לתת מענה אינטר-דיסציפלינרי לאנשים עם מחלות נפש קשות ולקדם את תהליך החלמתם על ידי התאמה ויישום של עקרונות ושיטות התערבות שיקומיות. למרות התפתחויות נרחבות בתחום זה בכלל ובתחום הפסיכותרפיה עם אנשים עם מחלות נפש בפרט, קיים תת-ייצוג של פסיכולוגים בשדה השיקום הפסיכיאטרי. במאמר זה ייסקרו ההתפתחויות המרכזיות בתחום השיקום הפסיכיאטרי, הסיבות האפשריות להיעדרות היחסית של פסיכולוגים משדה זה והחשיבות הרבה שבהשתלבות הפסיכולוג כחלק אינטגרלי בעבודת הצוות שמקדמת את ההחלמה והשיקום של אנשים עם מחלות נפש קשות.

שיעור האנשים המתמודדים עם מחלות נפש קשות עומד על כ-8% מהאוכלוסייה הבוגרת (Kessler et al., 2003). המונח "מחלות נפש קשות" מתייחס למחלות כמו סכיזופרניה, הפרעה סכיזואפקטיבית, הפרעה בי-פולרית ודיכאון קליני. הפרעות שונות אלו מתקבצות יחד תחת ההגדרה של מחלות נפש קשות בשל הדמיון באפיונים ובעוצמה של הליקויים והנכות הנלווית שלהם בתחום התפקוד שהם מעבר לאבחנה (Iyer et al., 2005; Kessler et al., 2003). יחד עם זאת, הדומיננטיות שבמחלות אלו היא מחלת הסכיזופרניה, ולרוב היא משמשת כאב-טיפוס בדיון במחלות נפש קשות (Iyer et al., 2005). 

המונח "שיקום פסיכיאטרי" מתייחס להתאמה וליישום של עקרונות ושיטות התערבות שיקומיות, שפותחו במטרה לסייע לאנשים המתמודדים עם מחלות נפש (Bond & Resnick, 2000). יעד מרכזי של השיקום הפסיכיאטרי הנו יצירת סביבה מקדמת שתאפשר לאנשים שמתמודדים עם מחלות נפש קשות לקבל הזדמנות ככל האדם לעבוד ולחיות בקהילה, ליהנות מחיי חברה באווירה מכבדת ותומכת ולהשיג את מטרות חייהם תוך קידום תהליך החלמתם. תחום השיקום הפסיכיאטרי נולד כחלק מהתפתחויות משמעותיות במחקר ובהמשגה של מחלות נפש קשות שהתרחשו בעשורים האחרונים. התפתחויות אלו קשורות לשינויים בתפיסת מהלך המחלה, תוצאות המחלה וההתמודדות איתה, ונבעו והשפיעו הן על המחקר בתחום והן על תהליכים חברתיים ועל המדיניות של הקצאת שירותים והטמעתם. 

בעבר, מחלות נפש קשות, ובעיקר סכיזופרניה, נתפסו באופן פסימי כמחלות שבהכרח מובילות להידרדרות מתמשכת בכל תחומי החיים. תפיסה זו התחקתה היסטורית אחר גישתו של אבי הקלסיפיקציה בפסיכיאטריה, קרפלין, שנתן למחלת הסכיזופרניה את השם "שיטיון נעורים" (דמנציה פריקוקס) לפני יותר ממאה שנים, ואפיין אותה בהידרדרות מוקדמת בחשיבה, ברגש, בהתנהגות ובמוטיבציה. תפיסה זו השתלבה בתאוריות אטיולוגיות שראו במשפחות המטופלים כבעלות דיספונקציות ופתולוגיות שמובילות לליקויים פסיכיאטריים (Brown, Birley & Wing, 1972; Hirsch & Leff, 1975). מאז נעשו מאמצים בתחום המחקרי שהובילו להבנה מחודשת ושונה של מחלות הנפש הקשות, שאינה מאופיינת בהידרדרות בלתי נמנעת ובהאשמה של המשפחה.      

מאז שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, ההסבר האטיולוגי המקובל למחלות נפש קשות כולל את מודל פגיעות-לחץ (Nuechterlein & Dawson, 1984; Zubin & Spring, 1977) שטוען כי היווצרות מהלך המחלה ותוצאות המחלה מושפעים משילוב של פגיעות ביולוגית, גורמים סביבתיים (כולל גורמי תמיכה) ויכולות התמודדות. במקביל, בעקבות מחקרים חלוצים שאתגרו את ההנחה שסכיזופרניה מובילה בהכרח לדעיכה, התבססה התפיסה כי קיימת הטרוגניות במהלך המחלה לאורך זמן, וכי אנשים רבים שמתמודדים עם מחלות נפש חווים שיפור משמעותי בחייהם (Harding et al., 1987). ממצאים עקביים אלו היו מהפכניים בהקשר שבו פורסמו מאחר שפתחו פתח נרחב למחקר ולשאלות קליניות בנוגע לגורמים שיכולים לתרום לאותו שיפור. כלומר, אם אכן אנשים עם מחלות נפש קשות יכולים לחוות שיפור משמעותי בחייהם, נשאלה השאלה כיצד לקדם שיפור זה ולתמוך בתהליכי החלמה הכוללים יצירת חיים בעלי משמעות אישית, מימוש עצמי והתפתחות למרות מגבלות המחלה (Deegan, 1988; Anthony, 1993).

            בתחום השיקום הפסיכיאטרי עובדים אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות כגון רפואה, סיעוד, עבודה סוציאלית, טיפול באמנויות, חינוך, ריפוי בעיסוק ופסיכולוגיה. אופיו האינטרדיסציפלינרי של שדה השיקום הפסיכיאטרי מהותי לקידום תהליכי ההחלמה. בהקשר זה, חשוב לציין כי במקומות רבים קיים תת-ייצוג של פסיכולוגים בשדה זה (Roe et al., 2006; Corrigan, 1995; Mueser et al., 2013). כך, שירותים פסיכולוגיים של אבחון ופסיכותרפיה כמעט שאינם חלק אינטגרלי מתהליך השיקום הפסיכיאטרי. בהמשך המאמר נציע הסברים להיעדרות היחסית של הפסיכולוג משדה השיקום הפסיכיאטרי, ונטען לחשיבות הפוטנציאלית של השתלבות הפסיכולוג בתחום. הטיעון שנציג יתמקד בחשיבותה של פסיכותרפיה עבור אנשים עם מחלות נפש אך יתייחס גם לשירותים נוספים שהפסיכולוג יכול לספק במסגרת תפקידו. לשם הדיון בפסיכותרפיה בעבודה עם אנשים עם מחלות נפש קשות נציג תחילה סקירה היסטורית קצרה על הנושא, ולאחר מכן נדון בגישות הקיימות כיום ובחשיבותם של נגישות וזמינות השירותים הפסיכולוגיים עבור אוכלוסייה זו.

מבט היסטורי קצר על פסיכותרפיה ואנשים עם מחלות נפש

מעניינת העובדה כי עם ביסוסה של הפסיכותרפיה כאפשרות טיפולית ממשית אנשים עם מחלות נפש קשות לא נתפסו כלקוחות פוטנציאליים של שיטת טיפול זו. פרויד טען כי ללא היכולת לבסס קשר טרנספריאלי ולהיות בעל תובנה, לא ניתן להפיק מפסיכואנליזה (Freud, 1905 & 1957). יחד עם זאת, החל משנות הארבעים של המאה הקודמת החלו להצטבר דיווחים על פסיכותרפיה פסיכואנליטית עם אנשים עם סכיזופרניה (Fromm-Reichmann, 1954; Hill, 1957; Searles, 1965; Sullivan, 1962; Knight, 1946), אשר הראו כי אנשים עם סכיזופרניה הגיבו באופן חיובי לפסיכותרפיה, וחלקם אף דיווחו על צורות שונות של החלמה. יחד עם זאת, המחקר לא הצליח לגבות דיווחים אנקדוטיאליים אלו, ופסיכותרפיה פסיכואנליטית לא הוכחה כאפקטיבית עבור אנשים עם סכיזופרניה (May et al., 1964; Messier et al., 1969). בנוסף, הייתה טענה כי העניין בתאוריות פסיכואנליטיות בתחום של סכיזופרניה פחת בשל ההזנחה שלהן את הפנומנולוגיה של המחלה ומיקוד היתר שלהם בהסבר האטיולוגי של דיספונקציות משפחתיות (Hartwell, 1996; Lysaker et al., 2010). למרות היעדר התימוכין, לתאוריה שטענה כי משפחות תורמות או אחראיות להתפרצות המחלה היו השלכות שליליות מרחיקות לכת כגון הכתמת בני המשפחה, והן גרמו להתרחקות מתאוריות פסיכודינמיות (Hamm et al., 2013).

לאחר תקופה זו שבה פחת העניין והיישום של גישות אנליטיות פסיכודינאמיות לטיפול באנשים עם סכיזופרניה, החלה תקופה שבה המיקוד הטיפולי כלל דגש על תרופות ומאמצים שיקומיים לפיתוחם של כישורים תפקודיים וחיזוק הקשר עם משאבים בקהילה (Hamm et al, 2013). רק בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, הפיסכותרפיה חזרה לתמונה בתחום הטיפול באנשים עם הפרעות נפשיות קשות כגון פסיכוזה. טיפול קוגנטיבי התנהגותי (Cognitive behavioral psychotherapy, CBT), שפותח במקור לטיפול באנשים עם דיכאון, החל לקבל תמיכה על היישום שלו עם אנשים עם פסיכוזה. הגישה של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי לאנשים עם פסיכוזה משלבת בתוכה את מודל פגיעות-הלחץ שהוזכר קודם לכן, עם ההנחה כי האופן שבו אנשים מפרשים חוויה משפיע על האופן שבו הם מרגישים ומתנהגים, ולכן יש משמעות לתוכן הסימפטום הפסיכוטי ולא רק לקיומו (Kingdon & Turkington, 2004). מגישה זו נובע כי התערבויות קוגניטיביות שמבוצעות בתוך קשר חם ושיתופי יכולות להפחית את חומרת הסימפטומים של המחלה על ידי שינוי של אמונות לא אדפטיביות ביחס לסימפטומים (Kingdon and Turkungton, 2004; O'Connor & Lecomte, 2011). כך, בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ההתייחסות לדלוזיות ולהלוצינציות תכלול שימוש בטכניקות של ניסוי התנהגותי, "שאלה פריפרילאית" ו"שרשרת היסקית" על מנת לבחון את מערכת האמונות שמובילה לסיפמטום ואת המשמעות האישית של הסימפטום עבור המטופל (לפרוט ראו סקירה של חסון-אוחיון, רועה ופרידמן, 2011). גישת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי זכתה לגיבוי מחקרי רב ועקבי ולכן אומצה במדינות רבות כטיפול שבשגרה (Freedman et al., 2008; Lysaker et al., 2009; Sensky et al., 2000; Gumley et el., 2003; Rector & Beck, 2002; Dixon et al., 2010; Pilling et al., 2002). גישה זו לטיפול באנשים עם סכיזופרניה אמנם שמה לה כמטרה ראשונית את הפחתת התסמונת הפסיכיאטרית, אך מאז ראשיתה פותחו התערבויות רבות מבוססות CBT לקידום מטרות נוספות.

התערבויות שיקומיות רבות בטיפול באנשים עם הפרעות נפשיות קשות נשענות על מודל CBT ושמות להן למטרה הן את שיפור התפקוד בתחומי חיים שונים והן את שיפור איכות החיים והחוויה של העצמי. כך, למשל, ניהול מחלה והחלמה (Gingerich & Mueser, 2005) הנה התערבות מבוססת CBT שמטרתה לעזור לאנשים לנהל את מחלתם ולהתקדם לעבר מטרות אישיות משמעותיות עבורם, והתערבות של אימון בקוגניציה ואינטראקציה חברתית (Roberts et al., 2014) הנה התערבות מבוססת CBT שמטרתה לשפר מיומנויות חברתיות ובכך לענות על אחד הצרכים המרכזיים של אנשים עם מחלות נפש קשות (Coursey et al., 1995). בהתערבויות אלו קיים שימוש בטכניקות שמאתגרות את המסקנות שאליהן המטופל מגיע באינטראקציות חברתיות, ומלמדים כלים לבחינת אותן מסקנות ולחשיבה גמישה. כמו כן, ישנן גם התערבויות קוגניטיביות התנהגותיות שמכוונות להתייחס לקו-מורבידיות של פוסט-טראומה ומחלות נפש קשות (Mueser et al., 2008). לבסוף, ישנן גם התערבויות משפחתיות קוגניטיביות התנהגותיות עם דגשים פסיכוחינוכיים שמקנים למשפחה ידע וכלים להתמודדות עם המחלה והשלכותיה (Resnick et al., 2005). היישום של התערבויות שונות אלו מלווה במחקר, והוכחות לאפקטיביות שלהן מצטברות בשנים האחרונות בעולם ובארץ (למשל, מחקרים בארץ: Hasson-Ohayon et al., 2007; Roe et al., 2009; Garber-Epstein et al., 2013; Levy-Frank et al., 2011; Hasson-Ohayon et al., 2014).

לצד התפתחויות אלו קיים בשנים האחרונות עניין מחודש בגישות הפסיכודינאמיות בהקשר של אנשים עם מחלות נפש קשות כמו סכיזופרניה (Rosenbaum et al., 2005; Rosenbaum et al., 2012). עניין זה קשור במחלוקת הרחבה יותר בין גישות פסיכודינאמיות וגישות קוגניטיביות התנהגותיות Tarrier et al., 2002)) ובטענה לאקוויוולנטיות בתרומה של הגישות השונות בתחום מחלות הנפש הקשות ולכך שיש לחקור גם את האפקטיביות של טיפולים דינאמיים (Paley & Shapiro, 2002; Shapiro & Paley, 2002). ביסוס פרדיגמת ההחלמה ותחום השיקום הפסיכיאטרי הדגישו את החשיבות במיקוד בחוויית העצמי, ותרומתן הפוטנציאלית של גישות דינאמיות, אינטר-סובייקטיביות ונרטיביות להשתמש בידע של האדם על עצמו ועל חווייתו על מנת לקדם תהליך של החלמה (Hamm et al., 2013).

פרדיגמת ההחלמה הובילה אפוא לשימוש בגישה אינטגרטיבית בפסיכותרפיה עם אנשים עם הפרעות נפשיות קשות, וניתן לראות ספרות ענפה בשנים האחרונות שדנה ומציגה מודלים אינטגרטיביים אלו (ראו סקירה של Hamm et al., 2013). ב-2012 אף יצא כרך מיוחד בתחום של מחלות נפש קשות בכתב העת Journal of Psychotherapy Integration שהוקדש כולו לנושא האינטגרציה בפסיכותרפיה עבור אנשים עם מחלות נפש קשות. כך, הולך ומתבסס השילוב של גישות מהעולם הדינאמי עם גישות מהעולם הקוגניטיבי התנהגותי (ראו למשל Hasson-Ohayon, 2012), כמו גם שילוב של גישה נרטיבית עם גישה קוגניטיבית התנהגותית על מנת לקדם החלמה וחוויית עצמי בעל ערך. יישום זה מתרחש גם בתחום של הטיפול הקבוצתי. למשל, פותחה התערבות אינטגרטיבית ממוקדת להפחתת סטיגמה עצמית (NECT: Narrative Enhancement and Cognitive Therapy) (Yanos et al., 2011) שמיושמת כיום בארץ, בארצות הברית ובשוודיה, ושמה לה כמטרה להפחית את חוויית הסטיגמה המופנמת של אנשים עם מחלות נפש. ממצאי מחקרים תומכים ביעילותה (Roe et al., 2010; 2013; Yanos et al., 2012).

בשנים האחרונות מודגשת גם החשיבות ביישום תובנות ועקרונות מהגישה האינטר-סובייקטיבית אל תוך עבודת השיקום הפסיכיאטרי (ירושלמי, 2008; ירושלמי ורועה, 2008; Hasson-Ohayon, 2012; Yerushalmi, 2014). בהקשר זה נטען כי שילוב חשיבה ועקרונות מגישה זו אל עולם השיקום יכול לקדם את הסיכוי שהאינטראקציות הבין-אישיות המרכיבות את המפגש השיקומי, יהיו מגדלות ומעצימות עבור המטופל (ירושלמי, 2008; Yerushalmi, 2014). עקרונות הגישה האינטר-סובייקטיבית כוללות את הדגש על הקשר ההדדי והדו-כיווני שבמפגש הטיפולי כמו גם בהכרה ההדדית באחר (Aron, 1996). עקרונות אלו משתלבים עם ספרות עדכנית שטוענת לצורך לשפר יכולות מטא-קוגניטיביות בקרב אנשים עם מחלות נפש קשות מאחר שהיכולת לרפלקציה על העצמי והאחר מתפתחת בתוך מרחב אינטר-סובייקטיבי (Cortina & Liotti, 2010), ויכולה להשתפר דרך שימוש בעקרונות אלו (Hasson-Ohayon, 2012). הספרות הגדלה בנוגע לליקויים במטא-קוגניציה והצורך לתת לכך מענה טיפולי בקרב אנשים עם מחלות נפש קשורה גם לשימוש בגישה נרטיבית שהוזכרה קודם לכן. כמו הגישה האינטר-סובייקטיבית, גם הגישה הנרטיבית שמה דגש על חוויית העצמי ורפלקציה עצמית, ובכך יכולה לשפר יכולות של מטא-קוגניציה (Lysaker et al., 2010). 

המרוץ קדימה של השיקום הפסיכיאטרי, והפסיכולוג – נשאר מאחור?

נראה שמגוון האפשרויות והעושר שקיים בתחום הפסיכותרפיה עם אנשים עם מחלות נפש מקבל ביטוי חלקי בשדה השיקום הפסיכיאטרי. כמו כן, ההתקדמות העצומה וההתפתחויות הרבות בשדה השיקום הפסיכיאטרי אינן משלבות באופן אינטגרלי תהליכים פסיכותרפויטיים. כאמור, יש תת-ייצוג של פסיכולוגים בשדה זה ונראה כי נדרש שינוי מערכתי, הכשרתי וחברתי על מנת לקדם שירותיים פסיכולוגיים בעבודה עם אנשים עם מחלות נפש קשות. להלן יובאו סיבות אפשריות להיעדרות היחסית של הפסיכולוג משדה השיקום הפסיכיאטרי ויוצעו דרכים שונות לשינוי מצב זה.   

ניתן למנות כמה הסברים להיעדרות היחסית של פסיכולוגים משדה השיקום הפסיכיאטרי. ראשית, נראה כי עבודה פסיכותרפויטית עם אנשים עם מחלות נפש קשות מאתגרת את הפנטזיות השכיחות של פסיכולוג בתחילת הדרך שמדמיין את עצמו עובד עם מטופלים בעלי יכולת אינטרוספקטיבית, מוטיבציה ותובנה. פעמים רבות אנשים עם מחלות נפש קשות לא מפגינים תובנה למצבים, והיכולת הרפלקטיבית שלהם פגועה (Amador et al., 1991). תופעות אלו מאתגרות את היכולת לבסס קשר טיפולי והסכמה על מצבו של המטופל (Hasson-Ohayon et al., 2011; Davis et al., 2011) ומצריכות מהפסיכולוג להשקיע ב-reaching out, ולעתים גם לוותר על התפיסה שתובנה הנה הכרחית על מנת להניב תוצאות טיפול. אכן נמצא כי תובנה למחלות נפש היא בעלת השלכות חיוביות ושליליות כתלות במשמעות שהאדם משייך לקיום המחלה (Lysaker et al., 2007; Roe & Kravetz, 2003), אך לצד ממצאים אלו אנשי מקצוע רבים מתקשים לוותר על ערכה החיובי של התובנה, ומצפים מהאדם עם המחלה להכיר בכך שהוא חולה ואף לאמץ את תפקיד החולה. כמו כן, נראה שלעתים איש המקצוע מתייחס ליכולת לרפלקציה ולתובנה כמשתנה דיכוטומי אף שישנה הטרוגניות רבה באופן שבו אנשים עם מחלות נפש קשות מבטאים יכולות אלו.לא ניתן להתייחס אפוא לאדם כבעל תובנה או כחסר תובנה אלא כבעל תובנה במידה מסוימת וביחס לתופעות מסוימות שקשורות במצבו.

שנית, יש ראיות לכך שאנשי מקצוע עדיין מחזיקים בסטיגמות כלפי אנשים עם מחלות נפש (Van Dorn et al., 2005), ותופסים אותם כאשמים במחלתם, כמסוכנים וככאלה שלא יכולים "להגיע רחוק" (כפי שבא לידי ביטוי בהגדרה "לא בר שיקום" שנמצאה בשימוש). הטיפול בהם יכול להתפס כמאיים וכפחות אטרקטיבי ומעניין. יתרה מזאת, לעתים נראה כי גם המטפלים של אנשים עם מחלות נפש (כולל הפסיכולוגים) חווים בעצמם מעין סטיגמה, תופעה דומה לזו שחווים בני משפחה, שנקראית סטיגמה על ידי אסוציאציה (Goffman, 1963). בתהליך סטיגמתי זה, האפליה מורחבת לאנשים שקשורים לאדם שכלפיו קיימת הסטיגמה הראשונית (Corrigan & Miller, 2004). האפשרות לחוויה סטיגמתית זו והיעדר היוקרה החברתית לאלו העוסקים בתחום מהווים מכשול משמעותי לשילוב של פסיכולוגים בשדה השיקום הפסיכיאטרי.

בנוסף לאלו, מרבית תוכניות ההכשרה בפסיכולוגיה בארץ ובארצות הברית אינן מכינות אנשי מקצוע לעבודה בתחום השיקום הפסיכיאטרי (Roe et al., 2006; Mueser et al., 2013). פער זה בין ההכשרה לבין הנדרש בשטח יוצר אצל הפסיכולוג תחושה של היעדר קומפטנטיות. לתחושה זו יכולות להתלוות גם חוויות קאונטר-טרנספריאליות שונות שקשורות במפגש עם מחלות נפש. התגובות הקאונטר-טרנספריאליות הן כמובן אינסופיות באפשרותן ותלויות במטפל, במטופל ובמפגש הייחודי ביניהם, אך יש בסטינג הספציפי נטייה לעורר פעמים רבות תחושה של בלבול וחוסר אונים שנובעת מהסימפטומים וממאפיינים נוספים של המחלה.

קול קורא: דרוש פסיכולוג

נראה שעל מנת לשים קץ להימנעותם של פסיכולוגים מעבודה בשדה השיקום הפסיכיאטרי ישנם כמה שינויים שצריכים להתרחש. שינויים אלו קשורים הן לתהליכים חברתיים של הפחתת הסטיגמה שקשורה למחלות נפש ולתהליכים של מדיניות, תקינה והקצאת משאבים, אך בעיקר לתהליכים של הכשרה של פסיכולוגים. הכשרה מתאימה שתעניק לפסיכולוג ידע וכלים מהעולם הנרטיבי והאינטר-סובייקטיבי להתמודדות עם מצבים במפגש הטיפולי שבהם יש תחושה של בלבול בחוויית העצמי (Lysaker et al., 2007 ) יכולה לסייע למטפל בעבודתו ולקדם את האפשרות עבור המטופל לפתח חוויית עצמי קוהרנטית ואניטגרטיבית. באופן דומה, הקנייה של גישות קוגניטיביות התנהגותיות ממוקדות להפחתת סימפטומיים (למשל, Rector and Beck, 2002) יכולה גם כן לסייע לפסיכולוג ובכך להפחית את הבלבול והמצוקה שעלולים להתרחש בעקבות מאפיינים שונים של המחלה. קיומה של הכשרה והדרכה בגישת החלמה חשובה לא רק על מנת לספק לפסיכולוג כלים עדכניים מבוססי ראיות, אלא גם על מנת לאתגר תפיסות סטיגמטיות של המטפל כלפי אנשים עם מחלות נפש קשות (Roe et al., 2006).

עם הכשרה מתאימה והדרכה מלווה שעקביות עם גישת ההחלמה, עבודת הפסיכולוג בשדה השיקום הפסיכיאטרי יכולה להיות בעלת תרומה משמעותית לקידומם ולהתפתחותם של אנשים ששייכים לקבוצה חברתית סטיגמתית ומוחלשת. לצד הערך החברתי וההזדמנות לתרום להתפתחות של אנשים שמתמודדים עם קשיים ייחודיים יש עבור הפסיכולוג שעובד בשדה השיקום הפסיכיאטרי הזדמנות להתפתחות מקצועית ולעבודה אינטר-דיסציפלינרית מאתגרת ומעניינת. מאחר שמדובר בשדה מתפתח המאפשר אינטגרציה בין גישות שונות של פסיכותרפיה, שדה השיקום הפסיכיאטרי מהווה עבור הפסיכולוג מרחב לעבודה מגוונת ועשירה.

מקורות

חסון-אוחיון, א', רועה, ד' ופרידמן, ש' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותי עבור אנשים שמתמודדים
עם סכיזופרניה. מתוך מרום צ', גלבוע-שכטמן, א', מור, נ' ומאיירס, י' (ע'). טיפול קוגניטיבי
התנהגותי למבוגרים: גישה אינטגרטיבית (197-214), פרובוק.

ירושלמי, ח' (2008). מבט בין-סובייקטיבי על שיקום בבריאות הנפש, מתוך יחזקאל טלר (ע'), בדרך
למעלה: פרקים בבריאות נפש קהילתית. חיפה: "אחווה".

ירושלמי, ח' ורועה, ד' (2008). שיקום ופסיכואנליזה – האם תיתכן הפריה הדדית של גישות סותרות לכאורה. פסיכיאטריה, כתב עת רפואי בנושא פסיכיאטריה, 8, 32-39.

Amador, K.F., Strauss, D.H., Yale, S. A., & Gorman, J. M. (1991). Awareness of illness in schizophrenia. Schizophrenia Bulletin, 17, 113-132.

Anthony, W. A. (1993). Recovery from mental illness: the guiding vision of the mental health service system in the 1990s. Psychosocial rehabilitation journal, 16, 11-23.

Aron, L. (1996). A Meeting of Minds: Mutuality in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Bond, G. R., & Resnick, S. G. (2000). Psychiatric rehabilitation. In R. G. Frank & T. R. Elliot (Eds.), The handbook of rehabilitation psychology. Washington, DC: American Psychological Association. 235-258.

Brown, G., Birley, J. & Wing, J. (1972). Influence of family life on the course of schizophrenic disorders. Journal of Human Relations, 19, 241-263.

Corrigan, P. W. (1995). Wanted: Champions of psychiatric rehabilitation. American Psychologist, 50, 514.‏

Corrigan, P. W. & Miller, F. E. (2004). Shame, blame, and contamination: A review of the impact of mental illness stigma on family members. Journal of Mental Health, 13(6), 537-548.

Cortina, M. & Liotti, G. (2010). The intersubjective and cooperative origins of consciousness: An evolutionary-developmental approach. Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry, 38, 291-314.

Coursey, R. D., Keller, A. B. & Farrell, E. W. (1995). Individual psychotherapy and persons with serious mental illness. Schizophrenia Bulletin, 21, 283-301.‏

Davis, L. W., Eicher, A. C. & Lysaker, P. H. (2011). Metacognition as a predictor of therapeutic alliance over 26 weeks of psychotherapy in schizophrenia. Schizophrenia Research, 129, 85-90.

Deegan, P. E. (1988). Recovery: The lived experience of rehabilitation. Psychosocial Rehabilitation Journal, 11, 11-19.

Dixon, L. B., Dickerson, F., Bellack, A. S., Bennett, M., Dickinson, D., Goldberg, R. W., Lehman, A., Tenhula, W. N., Calmes, C., Pasillas, R. M., Peer, J., & Kreyenbuhl, J. (2010). The 2009 schizophrenia PORT psychosocial treatment recommendations and summary statements. Schizophrenia Bulletin, 36, 48-70.

Freedman, S., Hasson-Ohayon, I. & Roe, D. (2008). Cognitive behavioral treatment for persons with psychosis: a new direction in psychological intervention. The Israel journal of psychiatry and related sciences, 46(4), 298-303.

Freud, S. (1905). On psychotherapy. Standard Edition of the complete psychological

works of Sigmund Freud, 7. London: Hogarth Press.

Freud S. (1957). Neurosis and psychosis. In: Strachev, A., Strachev, J., translators. Collected Papers, Vol. II. London: Hogarth.

 Fromm-Reichmann, F. (1954). Psychotherapy of schizophrenia. American Journal of Psychiatry, 111, 410-419.

Garber-Epstein, P., Zisman-Ilani, Y., Levine, S. & Roe, D. (2013). Comparative impact of professional mental health background on ratings of consumer outcome and fidelity in an illness management and recovery program. Psychiatric Rehabilitation Journal, 36, 236-242.

Gingerich, S. & Mueser, K. T. (2005). Illness management and recovery. In R. E. Drake, M. R. Merrens, & D. W. Lynde (Eds.), Evidence-based mental health practice: A textbook (395-424). New York, NY: Norton.

Goffman, E. (1963). Stigma: Notes on the Management of Spoiled Identity. Engelwood Cliffs, NJ: Prentice-Hall.

Gumley, A., O'grady, M., McNay, L., Reilly, J., Power, K., & Norrie, J. (2003). Early intervention for relapse in schizophrenia: results of a 12-month randomized controlled trial of cognitive behavioural therapy. Psychological Medicine, 33, 419-431.‏

Hamm, J .A., Hasson-Ohayon, I., Kukla, M. & Lysaker, P .H. (2013). Individual psychotherapy for schizophrenia: Developments and trends in the wake of the recovery movement. Psychology Research and Behavior Management, 6, 45-54.

Harding, C .M., Brooks, G .W., Ashikaga, T., Strauss, J. S. & Breier, A. (1987). The Vermont longitudinal study of persons with severe mental illness, II: Long-term outcome of subjects who retrospectively met DSM-III criteria for schizophrenia. American Journal of Psychiatry, 144, 727-735.

Hartwell, C. E. (1996). The schizophrenogenic mother concept in American psychiatry. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 59, 274-297.

Hasson-Ohayon, I., Roe, D. & Kravetz, S. (2007). A randomized control trial of the effectiveness of the illness management and recovery program. Psychiatric Services, 58, 1461-1466.

Hasson-Ohayon, I., Roe, D., Kravetz, S., Levy-Frank, I. & Meir, T. (2011). The relationship between consumer insight and provider-consumer agreement regarding consumer’s Quality of Life. Community mental health journal, 47, 607-612.

Hasson-Ohayon, I. (2012). Integrating cognitive behavioral-based therapy with an inter-subjective approach: Addressing metacognitive deficits among people with schizophrenia. Journal of Psychotherapy Integration, 22, 356-374.

Hasson-Ohayon, I., Mashiach-Eizenberg, M., Avidan, M., Roberts, D. L. & Roe, D. (2014). Social Cognition and Interaction Training: Preliminary Results of an RCT in a Community Setting in Israel. Psychiatric Services, 65(4), 555-558.

Hill, L. B. (1957). Psychotherapy of a schizophrenia. American Journal of Psychoanalysis, 17, 99-109.

Hirsch, S. R. & Leff, J. P. (1975). Abnormalities in the Parents of Schizophrenics. London, UK: Oxford University Press.

Iyer, S. N., Rothmann, T. L., Vogler, J. E. & Spaulding, W. D. (2005). Evaluating Outcomes of Rehabilitation for Severe Mental Illness. Rehabilitation Psychology, 50, 43-55.

Kessler, R. C., Barker, P. R., Colpe, L. J., Epstein, J. F., Gfroerer, J. C., Hiripi, E., Howes, M. J., Normand, S. L. T., Manderscheid, R, W., Walters, E. E. & Zaslavsky, A. M. (2003). Screening for serious mental illness in the general population. Archives of General Psychiatry, 60, 184-189.‏

Kingdon, D. G & Turkington, D. (2004). Cognitive Therapy of Schizophrenia. New York, NY: Guilford Press.

Knight, R. P. (1946). Psychotherapy of an adolescent catatonic schizophrenic with mutism. Psychiatry, 9, 323-339.

Levy-Frank, I., Hasson-Ohayon, I., Kravetz, S. & Roe, D. (2011). Family psychoeducation and therapeutic alliance focused interventions for parents of a daughter or son with a severe mental illness. Psychiatry Research, 189, 173-179.‏

Lysaker, P. H., Roe, D., & Yanos, P. T. (2007). Toward understanding the insight paradox: internalized stigma moderates the association between insight and social functioning, hope, and self-esteem among people with schizophrenia spectrum disorders. Schizophrenia Bulletin, 33, 192-199.

Lysaker, P. H., Davis, L. W., Bryson, G. J. & Bell, M. D. (2009). Effects of cognitive behavioral therapy on work outcomes in vocational rehabilitation for participants with schizophrenia spectrum disorders. Schizophrenia Research, 107, 186-191.‏

Lysaker, P. H., Glynn, S. M., Wilkniss, S. M. & Silverstein, S. M. (2010). Psychotherapy and recovery from schizophrenia: A review of potential applications and need for future study. Psychological Services, 7, 75-91.

May, P. R. & Tuma, A. H. (1964). The Effect of Psychotherapy and Stelazine on Length of Hospital Stay, Release Rate and Supplemental Treatment of Schizophrenic Patients. The Journal of Nervous and Mental Disease, 139, 362-369.‏

Messier, M., Finnerty, R., Botvin, C. S. & Grinspoon, L. (1969). A follow-up study of intensively treated chronic schizophrenic patients. American Journal of Psychiatry, 125, 159-163.‏

Mueser, K. T., Rosenberg, S. D., Xie, H., Jankowski, M. K., Bolton, E. E., Lu, W., Hamblen, J. L., Rosenberg, H. J., McHugo, G. J. & Wolfe, R. (2008). A randomized controlled trial of cognitive-behavioral treatment for posttraumatic stress disorder in severe mental illness. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 76, 259-271.

Mueser, K. T., Silverstein, S. M. & Farkas, M. D. (2013). Should the training of clinical psychologists require competence in the treatment and rehabilitation of individuals with a serious mental illness?. Psychiatric Rehabilitation Journal, 36, 54-59.

Nuechterlein, K. & Dawson, M. E. (1984) A Heuristic Vulnerability-Stress model of Schizophrenia. Schizophrenia Bulletin, 10, 300-312.

O’Connor, K. & Lecomte, T. (2011). An overview of cognitive behavior therapy in schizophrenia spectrum disorder. In Ritsner MS, (Ed.), Handbook of Schizophrenia Spectrum Disorders, Volume III: Therapeutic Approaches, Comorbidity, and Outcomes. New York: Springer.

Paley, G. & Shapiro, D. A. (2002). Lessons from psychotherapy research for psychological interventions for people with schizophrenia. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 75, 5-17.‏

Pilling, S., Bebbington, P., Kuipers, E., Garety, P., Geddes, J., Orbach, G., & Morgan, C. (2002). Psychological treatments in schizophrenia: I. Meta-analysis of family intervention and cognitive behaviour therapy. Psychological Medicine, 32, 763-782.‏

Rector, N. A. & Beck, A. T. (2002). Cognitive therapy for schizophrenia: from conceptualization to intervention. The Canadian Journal of Psychiatry, 47, 39-48.

Resnick, S. G., Rosenheck, R. A., Dixon, L. & Lehman, A. F. (2005). Correlates for family contact with the mental health system: Allocation of a scarce resource. Mental Health Services Research, 7, 113–121.

Roberts, D. L., Penn, D. L. & Combs, D. R. (2014). Social Cognition and Interaction Training (SCIT): Treatment Manual. New York, NY: Oxford University Press.

Roe, D. & Kravetz, S. (2003). Different Ways of Being Aware of a Psychiatric Disability. A Multifunctional Narrative Approach to Insight into Mental Disorder. Journal of Nervous and Mental Disease, 191(7), 417-424.

Roe, D., Yanos, P. T., & Lysaker, P. H. (2006). Overcoming barriers to increase the contribution of clinical psychologists to work with persons with severe mental illness. Clinical Psychology: Science and Practice, 13, 376-383.‏

Roe, D., Hasson-Ohayon, Salyers, M. & Kravetz (2009). A one year follow-up of Illness Management and Recovery: Clients accounts of its impact and uniqueness". Psychiatric Rehabilitation Journal, 32, 277-283.

Roe, D., Hasson-Ohayon, I., Derhy, O., Yanos, P.T. & Lysaker, P.H. (2010). Talking about life and finding solutions to different hardships: A qualitative study on the impact of Narrative Enhancement and Cognitive Therapy on persons with Serious Mental Illness. Journal of Nervous and Mental Disease 198, 807-812.

Rosenbaum, B., Valbak, K., Harder, S., Knudsen, P., Køster, A., Lajer, M., Lindhardt, A., Winter, G., Petersen, L., Jorgensen, P., Nordentoft, M. & Andreasen, A. H. (2005). The Danish National Schizophrenia Project: prospective, comparative longitudinal treatment study of first-episode psychosis. The British Journal of Psychiatry, 186, 394-399.‏

Rosenbaum, B., Harder, S., Knudsen, P., Køster, A., Lindhardt, A., Lajer, M., Valbak. K. & Winther, G. (2012). Supportive psychodynamic psychotherapy versus treatment as usual for first-episode psychosis: two-year outcome. Psychiatry: Interpersonal & Biological Processes, 75, 331-341.‏

Searles, H. (1965). Collected Papers of Schizophrenia and Related Subjects. New York, NY: International Universities Press.

Sensky, T., Turkington, D. & Kingdon, D. (2000). A randomized controlled trial of cognitive behavioral therapy for persistent symptoms in schizophrenia resistant to medication. Archive of General Psychiatry, 57, 165-172.

Shapiro, D. A. & Paley, G. (2002). The continuing potential relevance of equivalence and allegiance to research on psychological treatment of psychosis. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 75, 375-379.‏

Sullivan, H. S. (1962). Schizophrenia as a Human Process. New York, NY: Norton.

Tarrier, N., Haddock, G., Barrowclough, C. & Wykes, T. (2002). Are all psychological treatments for psychosis equal? The need for CBT in the treatment of psychosis and not for psychodynamic psychotherapy. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 75, 365-374.‏

Van Dorn, R. A., Swanson, J. W., Elbogen, E. B. & Swartz, M. S. (2005). A comparison of stigmatizing attitudes toward persons with schizophrenia in four stakeholder groups: Perceived likelihood of violence and desire for social distance. Psychiatry, 68, 152-163.

Yanos, P. T., Roe, D. & Lysaker, P. H. (2011). Narrative enhancement and cognitive therapy: a new group-based treatment for internalized stigma among persons with severe mental illness. International Journal of Group Psychotherapy, 61, 576-595.

Yanos, P.T., Roe, D., Lysaker, P.H., West, M. L. & Smith, S. M. (2012). Group-Based Treatment for Internalized Stigma among Persons with Severe Mental Illness: Findings from a Randomized Controlled Trial, Psychological Services. , 9(3), 248-258

Yerushalmi, H. (2014). Impasses in the Relationship between the Psychiatric Rehabilitation Practitioner and the Consumer: A Psychodynamic Perspective. Journal of Social Work Practice, (ahead-of-print), 1-14.

Zubin, J. & Spring, B. (1977). Vulnerability: a new view of schizophrenia. Journal of Abnormal Psychology, 86, 103-126.