מבט על האקטואליה /קלאודיה אידן
פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014
מבט על האקטואליה /קלאודיה אידן
קלאודיה אידן, פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית לאקאניאנית, חברה בקבוצה הישראלית של ה-New Lacanian School וב-AMP (האיגוד העולמי לפסיכואנליזה). מורה בתוכנית "הרשת הלאקאניאנית" ומחברת הספר "צדו האחר של הדימוי" שראה אור בהוצאת רסלינג.
התבקשתי לכתוב מאמר שיציג את המחשבה הפסיכואנליטית הלאקאניאנית. מצאתי את עצמי חושבת כי לאמיתו של דבר, בעבור כתב עת הכולל בשמו גם את המונח אקטואליה, מן הראוי שייכתבו מאמרים הדנים דווקא בסוגיה זו, כלומר בממשות האקטואלית של חיינו בכללם ושל עבודתנו בפרט. אך תחילה יש להבהיר במה מדובר בשעה שמדברים על אקטואליה.
האם אקטואליה זוהי התייחסות הנוגעת להתרחשויות העכשוויות שבמדינה? או שמא היא מתייחסת לאופי שמשפחות, או יחסים בין גברים לנשים, לובשים בימינו? אולי אפילו מדובר במקומו של הגוף במערכת המחשבתית ובאורחות החיים? אין ספק שהמילון יכול להוות תחנה ראשונה. המונח אקטואליה מקורו בלטינית ומשמעו: מה שמעשי, ממשי. אם כך, המילה אקטואליה מצביעה על הממשות שבחיים, יהיו אלה החיים המדיניים, הציבוריים או הפרטיים. במילים אחרות ולענייננו, הממשות שבחיי המערכת הנפשית. מבחינתה של הפסיכואנליזה ממשות זו נוגעת לפוליטיקה של הלא מודע. ז'אק לאקאן, באחד הסמינרים שלו, בדברו על התבנית המחשבתית שאחראית על מה שמחבר בין בני אנוש או מנגיד ביניהם, ציין ש"הלא מודע הוא הפוליטיקה" (לאקאן, 1967). כן, הלא מודע הוא האחראי על הפוליטיקה של התנהלות הסובייקט בכל מערכות יחסיו, הן אל מול האחרים והן אל מול העולם.
מעטים הדברים הנכתבים סביב סוגיית האקטואליה כפי שהתייחסתי אליה, כלומר כממשות מדינית, ציבורית וכמובן אינדיבידואלית. לרוב נמצא כי פסיכואנליטיקאים מסתגרים בין ארבעת כותלי חדריהם. לדוגמה, אם נחשוב על תקופת מלחמת העולם השנייה, קולותיהם של האנליטיקאים לא נשמעו כלל, שררה שתיקה רועמת אל מול המצב שמיליוני בני אדם היו נתונים בו. בריאיון שערכתי בעבר לאנליטיקאי מוכר מאוד בארץ, פנחס נוי, תשובתו לשאלתי על עובדת שתיקתו של העולם האנליטי באותה תקופה הייתה: "חסר דור". באומה כמו זו שלנו, החיה באופן מתמיד באווירת מלחמה, כיצד אפשר להסביר את היעדרה של קריאה אנליטית את המצב, את הממשות היומיומית המשפיעה על חיינו בכל המישורים? בהיעדר אנליזה של המצבים, האם גם עכשיו אפשר יהיה לטעון שחסר דור, שחסרים אפילו כמה דורות? או שמא ההסבר שיינתן יישען על מה שנהוג לכנות ניטרליות טיפולית כאליבי לאי נקיטת עמדה? לדעתי, רעיון הניטרליות דורש בחינה, מאחר שיש להבהיר על מה הוא מושתת, מה היחסים הקיימים בין המקום שעל האנליטיקאי לגלם בעבודתו לבין נקיטת עמדה או אי נקיטתה מול מצבים שונים.
זיגמונד פרויד לא נסוג אל מול קושיות חברתיות ותרבותיות כמו שאלת המלחמה והשלכותיה על בני האדם, כשם שלא נרתע גם מלאפיין ארגונים חברתיים והשפעותיהם הן על החברה והן על היחיד. המתח הקיים בין החברה לבין היחיד או האחד היה תמיד באופק מחקרו, בלי שהפך את המחקר לדיון סוציולוגי או אפילו פילוסופי, מתוך כך ששמר על מקומו של הלא מודע במתחים שבין החברה לבין היחיד ובמורכבות היחסים ביניהם (פרויד, 1921).
כאן מתעוררת השאלה באיזה אופן האנליטיקאי פועל ביחס למתח זה בין הכללי לפרטני או לייחודי לכל אדם ואדם, הנקבע על ידי הפוליטיקה של הסובייקט, ובעיקר: מאיזה מקום הוא פועל בפוליטיקה זו. שאלה זו נוגעת למקום או לנקודה שמהם נבנית הפרספקטיבה על המקרה, על המקרה החברתי וכן על זה הפרטני.
בנוגע לקריאת המצב, מעניין שדווקא הסופרים הם שפעמים רבות מנסים לערוך קריאה כזאת, קריאה המעוררת שאלות ובכך מנסה (לעתים בהצלחה) לחשוף את אשר טמון בסוגי השיח וליצור הבחנות שבכוחן לחולל הפרדה מהריתוק שהיכולת הרטורית של דמויות מפתח מעוררת במצב נתון. במילים אחרות, זו קריאה המנסה לצייד את קהל השומעים או הקוראים בכלים אחדים לקריאה בין שורותיהם של ניסוחי דברים, להגיע לנקיטת עמדה מעובדת ולא להיסחף להזדהות עיוורת. הרומאים הכירו האפקטים שיש לדיבור ונשענו על פעילותו במסגרת פורום כדי לעורר דיון ציבורי.
אנשי בריאות הנפש לרוב מגיבים כאזרחים. הווה אומר, הם משתתפים בהפגנות, דנים עם חברים, מצביעים בעד מועמד זה או אחר במישור הציבורי-מדיני, או פעמים רבות עוסקים יתר על המידה בכללים חוזיים עם המטופלים לגבי המותר והאסור, לכאורה על פי חוקי אתיקה הנקבעים מראש. לא נתקלתי בנסיונות לקרוא את המצב (בכך אני כוללת גם את עצמי) כגון מהי מלחמה מבחינה נפשית, מהם היחסים הנרקמים בין המדינה לאזרחים ומהן ההשלכות הנובעות מהעובדה שמיום הקמתה ועד עצם היום הזה מדינת ישראל פועלת תחת תקנות לשעת חירום. מהן ההשלכות על היווצרותם של המונים תחת ארגונים כגון צבא או ממסד דתי, מהם היחסים בין דת ומדינה.
בה בעת נשמעים קולות מעטים המנתחים את מצב בריאות הנפש בארץ. מדובר לא רק בָּרפורמה בשירותי בריאות בנפש המתנהלת כיום בארץ, המשקפת השקפת עולם ואידאולוגיה מובהקות של יוזמיה, אלא גם במתרחש בתוך השדה עצמו. כלומר מדובר בהתנגשויות בין השקפות על האדם, מאבק על קיומו של שיח הלא מודע ומכאן גם על דרך ההסתכלות בתופעות שונות ובהשלכותיה.
בחלוקה גסה, מצד אחד אפשר לדבר על הסתכלות הנשענת על הדיאלקטיקה של אדון ועבד (קליין, 1978), כשהמטופלים הופכים בצורה זו או אחרת לעבדים הכפופים לקביעתם של "אדוני" בריאות הנפש הדורשים מהם הסתגלות, נורמטיביזציה והיעלמות של הסימפטומים, או בקצרה – דורשים מהם להיות "ילדים טובים". מצד אחר, הסתכלות השמה את הדגש על סובייקט הלא מודע ועל פתרונות שפרישת שיח זה יכולה למצוא או להמציא, כדי ליצור את הקשר החברתי ולתמוך בו. אין לי ספק כי המאבק שניהל פרויד, כשהמציא את הפסיכואנליזה, סביב קיומו של הלא מודע, ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה. רבים הם המתייחסים אל הרעיונות הפרוידיאניים כאל כאלה שאבד עליהם כלח. לדעתי זהו ניסיון נוסף לשטח את העמדה החתרנית שמחזיק סובייקט הלא מודע ולסרב לה.
במהלך מבצעים צבאיים והתקפות טילים, עמיתים מתחום בריאות הנפש נוהגים להשמיע את קולם ולדבר, למשל, על טראומה. יהיו מי שיבליטו את העובדה שהאזרחים מסתדרים במידה זו או אחרת עם החרדה ושלרוב עומדים לרשותם הכלים להתמודד עם ההתרחשויות, בעוד אחרים יבליטו את היותה של הטראומה פציעה נפשית, את ההבחנה בין טראומה ראשונית לבין טראומה חוזרת ואת מקומם של אמצעי התקשורת בהעצמה של החרדה אצל התושבים. אכן, קיים עודף של דיווחים ותמונות על ההתרחשויות, המביא לריתוקם של הצופים אליהם, ריתוק שיכול לשתק את יכולת החשיבה והפעולה ולהפחית ממנה.
רצוני להזכיר כאן נקודה שפרויד מדגיש לגבי האפקט של ההיפנוזה: עצירת האסוציאציות, כלומר עצירת החשיבה. הריתוק שדיווחים ומראות מסוימים מעוררים, דומה לאפקט ההיפנוטי המתרחש באופן סמוי. הדיון על הטראומה, שנשען על מידת אמונם של האזרחים ברשויות ועל תחושת הביטחון שלהם או על מידת יכולתם להסתדר עם החרדה, הנו דיון המתייחס לתופעות אלה מהיבט מצומצם, המדגיש את הממד של חזות התפקוד המקובל ואינו נותן את הדעת על האנליזה של מהו מצב של משבר, כיצד ניצבים בני אדם אל מול פריצות של הממשות, מהם הכלים שכל אחד מאיתנו בונה כדי לטפל בפריצות אלה. התייחסות להופעת החרדה כאל פציעה, כאל דבר שיש למחקו או להתמודד עמו במובן של להכחידו, היא דרך ההופכת את החרדה לבעיה בלבד ואינה מביאה בחשבון את מקומה ככלי הדוחף לחיפוש פתרון למצב הנפשי שנוצר.
החרדה היא ביטוי אנושי ביותר, אַפֵקט במלוא מובן המילה, אל מול פריצה של ממשות. מידה מסוימת של חרדה דווקא נדרשת כדי לפעול, כדי לערוך הבחנות שלא יאפשרו מתן אמון עיוור ברשויות ובגורמי הסמכות, אלא יעוררו עמדה מפוכחת לגבי הגורמים הפועלים, כך שיהיה אפשר להסיק מסקנות. השימוש המסיבי במונח טראומה הפך אותו לחסר משקל או משמעות.
כל התרחשות קשה הופכת במהרה לטראומתית, כשלמעשה מה שטראומתי היא העובדה שבני אדם, מרגע היותם יצורים מדברים, גורשו מגן העדן והדיבור אינו יכול להשיג התאמה של כפפה ליד בינינו לבין האחרים או בין הגוף לבין המחשבה. הטראומה היא תוצאה של סוג המפגש המתרחש בין המיניות לבין הדיבור. המסקנה היא שכולנו יצורים הפועלים תחת טראומה זו. בשדה של בריאות הנפש קיימת המחשבה שרצוי למנוע טראומה או חרדה, נקודת מוצא המבקשת לכאורה לשלול מבני האדם את הכלים שבאמצעותם הם פועלים בעולם. עמדה זו, התומכת בפעילות מניעתית יוצרת פרדוקס: אף כי אי אפשר לדעת מראש מה מעורר רמה מועצמת של חרדה או של אפקט בלתי נסבל אל מול הופעת ממשות מסוימת אצל כל אחד ואחד, הפעילות המניעתית קובעת מראש ובאופן גורף מה יהיה טראומתי לגבי כולם. נקודת תצפית כזו הופכת את האוכלוסייה, אם כי ייתכן שלא ביודעין, להמון שבו מתקיים מכלול ההזדהויות, בין המנהיג או היודע לבין הפרטים המרכיבים את ההמון, וכן בין חברי ההמון לבין עצמם. עמדה כזו עונה לדיאלקטיקה של אדון ועבד. נראה לי שנקודה זו תקפה גם לגבי כל אדם המגיע לחדרי העבודה שלנו. השאלה העומדת שוב על הפרק היא מהו מקומו של האנליטיקאי, של המטפל, מהי הנקודה שממנה הוא פועל?
הטראומה היא פנימית למבנה הנפשי, היא נוגעת לסדק שנפער במעטפת שיוצר עקרון ההנאה בפעילות הנפשית. אין הכרח במלחמה או באלימות כדי שאותו סדק ייווצר. מפגש מקרי עם פרט קטן כמו מבט מסוים, חיוך מקרי או משפט מושמע, יכולים לטלטל את הסובייקט ולעורר פריצה דיחפית ממיתה בעוצמתה. כל ניסיון לנבא מראש מה יישא ערך טראומתי, נשען על ההנחה שמצב מסוים אמור בהכרח לשאת ערך כזה. לדעתי ניסיון כזה לניבוי הופך למעין הוראה היפנוטית שעמה באה היווצרות של תופעה המונית.
לאקאן טען ש"הלא מודע הוא תנאי לשפה", כלומר הלא מודע הוא הקובע את מובנה של השפה. הלא מודע מנהל את פוליטיקת ההיפנוזה של הדיבור, הפועלת אצל כל סובייקט, ומכאן נובע האופן שבו השפה מתפרשת באוזניו, גם ביחס לטראומתי.
אביא כאן שתי דוגמאות קטנות לרעיון זה. הדוגמה הראשונה מתייחסת לאופן שבו מפרש הלא מודע את הצליל ההיפנוטי של אזעקה. אישה שחייתה את מלחמת העולם השנייה כילדה, מובן שהאזעקות הבהילו אותה והיוו סימן מובהק לכך שיש למהר לרדת למקלט. בסוף המלחמה הושמעה אזעקה כדי לציין את הסיום, האנשים סביבה הריעו משמחה, רק היא הייתה מבוהלת ודרשה מאִמה לרדת למקלט. התגובה לבהלתה של הילדה לא איחרה להגיע: סטירה מצלצלת בפנים. היום, מה שנושא ערך טראומתי לגביה למשמע האזעקה, הוא צליל אותה סטירה דאז. הלא מודע הוא התנאי למובנה של האזעקה.
כדוגמה נוספת לאותו רעיון אספר בכמה קווים אירוע שמסופר על אודות ז'אק לאקאן (Rey, 1991). ליד ביתו, שבו גם עבד, הייתה חנות עתיקות. בעלת החנות או העובדת בה יכלו במהלך הזמן לזהות בלי קושי את הבאים אל לאקאן. אחת מהן התלוננה בפני אחד מהם, פייר ריי, על כך שאחד האנליזנטים (שמתיאורה את אפיוני הופעתו יכול היה ריי לזהותו) גנב מחנותה מקל הליכה. היא ביקשה מבן שיחה לספר על כך בשמה ללאקאן. היא אמרה כי אינה מעיזה לעשות זאת בעצמה, אך מתוך כבודה ללאקאן, מצאה לנכון ליידעו לפני שתפנה למשטרה. הפרשה אכן הובאה לידיעתו. בטקסט שלו, "עונה אצל לאקאן", שבו הוא מספר על כך, פייר ריי מבליט את מקומו של כפל הלשון בדבריו של לאקאן: הוא אמר, "On a volé la canne" [מישהו גנב את מקל ההליכה], מה שיכול היה להישמע גם כ-"On a volé Lacan" [מישהו גנב את לאקאן]. כפל הלשון פותח אפשרויות פירוש שונות. הלא מודע הוא הקובע את מובנה של השפה אצל כל סובייקט ואת האופן שהיא מהדהדת בהווייתו. כזכור, לאקאן יגיד "הלא מודע הוא התנאי לשפה". לא סופר מה התרחש לאחר מכן, אך כן צוין כי המקל הגנוב הוחזר לחנות. דוגמה זו לא רק מחדדת את מקומו של הלא מודע, אלא מהווה גם דוגמה לנקיטת עמדה מצד האנליטיקאי, שכלל אינה מעידה על ניטרליות או על שתיקה, אלא בעצם מעידה על אקט. זהו אקט היוצר הפרדה בין המאוויים וההזדהויות לבין הדחף, כפי שעושה כל פעולה אנליטית בבסיסה.
מקורות
לאקאן ז' (10 במאי 1967). סמינר "הלוגיקה של הפנטזמה". הסמינר לא פורסם.
פרויד ז' (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, תרגום: נעה קול. הוצאת רסלינג.
קליין י' (1978). "הדיאלקטיקה של האדון והעבד", פירוש לפרק מתוך "פנומנולוגיה של הרוח" מאת ג'אור וילהם פרידריך הגל. אוניברסיטת חיפה, עם עובד.
Rey P. (1991). Une saison chez Lacan. Editions Robert Laffont, Paris.
