print

עיונים בפסיכולוגיה משפטית: ביטול חזקת הגיל הרך והמגמה לשינויי החוק הנוכחי של טובת הילד

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון ינואר 2014 

עיונים בפסיכולוגיה משפטית:

ביטול חזקת גיל הרך והמגמה לשינויי החוק הנוכחי של טובת הילד 

פרופסור משה זכי*

מבוא

בשנות המאה ה-20 החלו תיאוריות וגישות בפסיכולוגיה להתייחס לחשיבותו של האב בקשר הראשוני עם הילד – ואלה משפיעות היום על תפיסות מקצועיות ביחס לעקרון של טובת הילד – מצב המעורר דילמות ביחס לסעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הידוע בשם "חזקת גיל הרך" – הקובע כי באין הסכמה בין הורים החיים בנפרד או המתגרשים, החזקה בפועל של הקטינים עד גיל 6 תהיה בידי אמם.

בעולם המערבי ראו בחזקת גיל הרך כתלוי תרבות לעולם של ערכים ותפיסות מסורתיות – ועל כן, בטלו סעיף זה. במציאות הישראלית, הוקמה ועדת שניט שנתבקשה על ידי המדינה שתגיש את מסקנותיה והמלצותיה ביחס לחזקת גיל הרך והעיקרון שלטובת הילד – והמסקנות הוגשו עם ההמלצה לביטול חזקת גיל הרך (שבו האם היתה משמורן לילד עד גיל 6), והוועדה תמכה באחריות הורית משותפת בגיל הרך – המהווה תקופה משמעותית בהתפתחותו הכללית של הילד בתהליך של גיבוש זהות עצמית.

המלצות הוועדה הוגשו לשולחנה של שרת המשפטים, גב' ציפי ליבני, והיא הנחתה את ועדות הכנסת לפעול לביטול סעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאופטרופוסות – ובגין מחאות מצד שדולות נשים ועמותות גברים, ישנה מגמה בוועדות הכנסת בכיוון של פשרה: שטובת הילד שיגדל אצל אמו עד גיל שנתיים ולאחר מכן שהמשמורת תהיה משותפת (מגיל 2 ועד גיל 6). כאן נשאלת השאלה: האם מגמת הפשרה "הפוליטית" של שינוי חוקת גיל הרך, הולמת ועד כמה התיאוריות והגישות בפסיכולוגיה ההתפתחותית?

ההבהרות והתשובות לשאלה זו הן המושא של מאמר זה.

שינויים פסיכו-סוציולוגים במשפחה בישראל

המשפחה המסורתית שאפיינה את המדינה בשנותיה הראשונות, היתה בה חלוקה בתפקידים בין ההורים: האם ממונה על משק הבית וגידול הילדים, והאב על הפרנסה.

לציין עוד, בשנות ה-50 של המאה ה-20 רוב התאוריות הפסיכולוגיות (בולבי, מלוני קליין, וויניקוט...) התמקדו בקשר אם-ילד וראו בו גורם מרכזי וחשוב בהתפתחות האישיות – למעשה הן הושפעו מהגישה הפסיכואנליטית אשר מדגישה את מרכזיותה של דמות האם בשלב האדיפלי. מאז התפתחות במבנה המשפחה המודרנית, החוקרים מייחסים חשיבות של דמות האב ותרומתו להתפתחותו הכללית של הילד; יתירה מכך, מודגשות משקלם של האב והאם יחד בתהליך התפתחות זו (Wallerstein and Kelly, 1976).

במחצית השנייה של המאה ה-20, נשים הצטרפו לשוק העבודה בשכר – דבר שהביא במרוצת השנים לשינויים בחלוקת התפקידים של ההורים במשפחה. היום גברים משתתפים יותר בגידול הילדים ונוטלים חלק פעיל יותר בטיפול בילדיהם ובחינוכם. בימינו האבות בישראל, בדומה לעולם המערבי, מכונים "אבות חדשים" (בנוזיו, 1994), המעוניינים לטפל בילדיהם ואף לגדל אותם (שגיא וקורן-קריא, 1988).

במישור המקצועי רוב המחקרים מראים כי מעורבות האב בגידול ילדיו משפיעה על ביטחונו העצמי של הילד: מחקרים השוואתיים מראים כי ילדים שאבותיהם היו מעורבים בגידולם הישגיים בלימודים ומסתגלים רגשית-חברתית יותר מאשר ילדים שגדלו ללא מעורבות אב (Block, 1973).

חוקרים חקרו, במקרי גירושין, השפעה של זמינות אב על הסתגלותם החינוכית של ילדיהם בבית-הספר: הממצאים מראים כי הסתגלותם של קבוצת הילדים עם "זמינות אב גדולה" (יותר משעתיים ביום) טובה יותר מאשר הקבוצה עם "זמינות אב נמוכה" (פחות משש שעות שבועיות) (Blanchard and Biller, 1971).

מחקר שנערך בישראל על ידי לוי-שיף (1986) בדק את התקשרות הילד לאב ומצא שילדים בגיל הרך יוצרים התקשרות עם האב במקביל לזו עם אמם. יתירה מכך, מחקרו של Rutter (1974) מגלה שלמשפחה המורכבת (ההורים, האחים, הסבים) ישנה השפעה חשובה ביצירת "זיקות מרובות" המהוות דגם משפחתי לחיקוי שהילד מפנים בגיל הרך לצורך השמתו בבגרותו בשלב של הקמת משפחה משלו (Bandura, 1986).

למעשה, כיום רווחת בישראל הגישה הפסיכולוגית המצדדת ביחסי התקשרות בטוחים עם שני ההורים: האם והאב, כאשר שניהם נכללים בתוך אינטראקציה משפחתית רב-מימדית (סולברג, תשנ"ז). השפעה זו ניכרת על בתי המשפט בישראל בקביעת משמורת משותפת עוד בטרם הוגשו מסקנות והמלצות ועדת שניט לממשלה לצורך שינוי בחקיקה: תמ"ש (לענייני משפחה בטבריה) 23494-01-10 ק' נ' ש'.

העיקרון של טובת הילד

העיקרון המדריך את בית המשפט בקביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון של טובת הילד: במאבקי משמורת בית המשפט קובע שילד יגדל אצל ההורה המתאים ביותר מן השניים, לספק את הצרכים ההתפתחותיים היחודיים של הקטין – על כן, מסוגלות הורית בתיק משמורת מוערכת פסיכולוגית כהתאמה הורית לילד ספציפי: היתרון הפסיכולוגי של הורה אחד על פני ההורה השני.

המושגים של "מסוגלות הורית", ו"טובת הילד" מורכבים מאוד. סיבה לכך היא השונות של נורמות בחברה בישראל, שהיא הטרוגנית (102 קבוצות אתניות); קיימים בה פערים חברתיים-כלכליים, ריבוי משפחות חד-הוריות, קיימת שונות אתנית (מוצא הורים מרקע תרבות המזרח ותרבות המערב), ושונות דתית (חילוניים ודתיים).

עד לא מזמן, בתי משפט בישראל קבעו שהחזקה של קטינים עד גיל 6 בידי אמם גם אם טובת הקטין מצביעה על החלטה אחרת.

היום יותר ויותר שופטים משתחררים מחזקת גיל הרך, במקרים בהם טובת הילד היא אחרת, כמו למשל מקרים בהם שטובת הילד שיגדל אצל שני הוריו המסוגלים לספק יחד את צרכיו ההתפתחותיים (זכי, 2012).

לאור השינויים המבניים והערכיים בחברה הישראלית ועל בסיס מחקרים פסיכולוגיים עדכניים – מתעוררת תמיכה בהורות משותפת. אחת ההצעות המבטיחות היא חוק ההורות המשותפת – חוק זה מתבסס על 2 עקרונות:

1. עיקרון האחריות ההורית כפי שנבדק והמליצה עליו ועדת רוטלוי (משרד המשפטים, 2003).

2. ועיקרון ההורות המשותפת אשר הותאם למציאות הישראלית. החוק יקבע, במקרי גירושין, חלוקת האחריות ההורית בין ההורים הפרודים. למעשה, במוקד התפיסה של החוק המוצע עומד העיקרון של טובת הילד וזכויותיו, שהוא מעל לכל.

המשמורת המשותפת כפי שחלק משופטים תומך היום בבתי המשפט לענייני משפחה – מאפשרת רצף הורי שהיה בתוך המשפחה המפוצלת, ושממשיך גם בתהליך של פירוד וגירושין.

למעשה האחריות ההורית המשותפת מהווה את העיקרון הבסיסי של ועדת שניט בהמלצתה לביטול "חזקת גיל הרך" בישראל.

בנוגע לפשרה הפוליטית בממשלה שטובת הילד להיות אצל אמו עד גיל שנתיים מעלה שאלה מקצועית: האם למגמה זו יש תמיכה בתיאוריה ובמחקר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית?  תשובה לכך נמצא בפרק הבא.

חשיבות תפקידה של האם לילד עד גיל שנתיים בפסיכולוגיה התפתחותית

התיאוריה הפסיכודינמית-חברתית של אריקסון רואה התפתחותו הנפשית של הילד בשילוב בין כוחות היצר שבו לבין השפעות הסביבה החברתית והתרבותית. לפי אריקסון בתקופת הינקות הילד נמצא במצב של תלות בסביבתו – ועל כן, נטייתו המרכזית של הילד קשורה בשאיפתו להגיע לתחושה של אמון וביטחון בסיסי בתוך סביבה שפועלת בכיוון טיפולי לסיפוק צרכיו: במידה והוא זוכה בטיפול אימהי מקיף ומסור בתוך אווירה רגשית תומכת ונינוחה – אז הוא יגיע לתחושה של ביטחון בסביבה, תחושה שתלווה אותו אף בתהליך התפתחותו המאוחרת.

עם זאת, בתנאים של טיפול חלקי וחסר, הוא יפתח חוסר ביטחון אשר יתבטא גם בהתפתחותו המאוחרת. על כן, אנו רואים שהתיאוריה ההתפתחותית של אריקסון מייחסת חשיבות מרכזית לאינטראקציה בין הילד ובין האם בשלבים הראשוניים של גיל הרך המוקדם.

וונוקרט מחלק התפתחות הקשר אם-ילד לשלושה שלבים:

א) גיל 5-0 חודשים: שלב התלות המוחלטת – הילד בהטמעה מלאה עם אמו.

ב) גיל 12-6 חודשים: שלב התלות היחסית – הילד נפרד בהדרגה מאמו ומסוגל ליחסי אובייקט עם האם, כאשר היעדרותה של האם לטווח קצר יוצרת הבחנה בינו לבין אמו. לציין, ללא הפרדה הדרגתית מעין זו, יישאר הילד במצב הטמעה לאמו (סימביוזה). זה שלב שבו הילד מתחיל להיות מודע לתלותיות – וזאת על רקע תחילת ההבנה השכלית והיכולת לבטא שפה.

ג) בשנה השנייה לחייו: הילד מתפתח בכיוון של עצמאות והתמודדות עם תחילת ההתפתחות של המשמעות החברתית שבסביבתו הטבעית. הקשר בין האם לילד בשנתיים הראשונות לחייו ביתר פירוט עולה בספרות המדעית ההתפתחותית (Sander, 1975; Sroufe, 1979).

השלב הראשון: בשלושת החודשים הראשונים, הקשר של האם עם הילד מתמקד בסיפוק צרכיו הבסיסיים (הנקה, ניקיון...).

השלב השני: גיל 6-3 חודשים, התינוק מתחיל לקחת חלק פעיל במפגש עם אמו בזכות התפתחות פעילותו המוטורית, והוא משמיע קולות דיבור המעוררים תגובה בסביבתו – כאן האם, מתוך תגובותיו, מתחילה לגלות הבנה לרצונותיו.

השלב השלישי: גיל 9-6 חודשים. בשלב זה מתחילה פעילות משותפת בין הילד לאם, למשל: הוא מרים יד כדי שהיא תרים אותו.

השלב הרביעי: גיל 13-9 חודשים. בשלב זה הדמות האימהית הופכת למוקד התקשרות מרכזי מצד התינוק והוא מתחיל לבחון בהתמדה נכונותה של האם לסור אליו ולהיענות לציפיותיו כשהוא זקוק לה.

השלב החמישי: גיל 18-13 חודשים. התינוק מנצל את התפתחותו המוטורית והקוגניטיבית כדי לשפר את שליטתו בסביבתו. לפי המושגים של Spitz (1957), התינוק מתחיל להיות מודע ל"אני" שלו.

השלב השישי: גיל 20-18 חודשים. זו ראשיתה של ההכרה העצמית (Self Recognition), בשלב זה מתחיל התינוק לתת ביטוי מילולי לדברים ולשתף אחרים בציפיותיו: כך נפתח אפיק חדש לתינוק, לתקשורת עם האם.

השלב השביעי: גיל 24-20 חודשים. בשלב זה  ניתן להבחין בביטויים של עצמאות אצל הילד לצד ביטויים של נגטיביזם – הוא מבין שכאשר הוא מתנגד בניגוד לרצון האם עדיין הוא שומר על דימוי חיובי בעיני הסביבה: כאן הוא משיג בד בבד עצמאות עצמית תוך שמירה על מערכת יחסים טובה עם הסביבה.

מתוך התיאוריה והמחקר בפסיכולוגיה התפתחותית, אנו מגלים שמלידתו של הילד ועד גיל שנתיים: האם מהווה דמות מרכזית ביחסי הגומלין בין האם לילד – והיא מהווה גורם משמעותי, במסגרת האינטראקציה בין הילד לאם, בהתפתחות יחסיו עם הסביבה.

על כן ניתן להסיק, שהמגמה הפוליטית ש"טובתו של הילד שיגדל אצל אמו עד גיל שנתיים", מוצאת תמיכה מדעית ומקצועית בפסיכולוגיה התפתחותית.

ומה בדבר טובתו של הילד שיגדל במשמורת משותפת מגיל שנתיים ועד גיל שש?

התשובה המקצועית תובא לדיון בפרק הבא.

תפקידם של ההורים בהתפתחותו של הילד מגיל שנתיים עד שש

סולברג (תשנ"ז) מגדיר את הגילים (גיל 2 עד גיל 6) כילדות מוקדמת; והוא רואה בהתפתחותו המוטורית בתקופה זו כמאפשרת ניידות בתוך מרחב החיים שלו, ואת כושר הדיבור כיכולת הבעה – ואלה תורמים לניידות של הילד ולתקשורת שלו בתוך סביבתו הטבעית. האירוע החשוב שקורה בתקופה זו הוא המעבר מהבית למסגרת גנון והגן – מעבר שבעקבותיו מתרחבת התנהגותו החברתית של הילד עם ילדים בני גילו. עולמו החברתי מתרחב: הוא קשור להוריו, ובד בבד הוא מרחיב יחסיו עם מבוגרים (גננות...) ועם ילדים בני גילו.

התפתחותו הרגשית-חברתית – של הילד יש לה משקל רב בתקופה זו, כאשר להורים השפעה ותרומה חשובה להתפתחות הזו.

להלן מהותו של תהליך הסוציאליזציה על רקע יחסי הגומלין בין הילד להורים – כפי שמתאר זאת סולברג (תשנ"ז):

במהלך השנה השנייה ולקראת גיל הגן ההורים מתחילים לראשונה להציב דרישות מסוימות הקשורות בתהליך הסוציאליזציה או החברות (socialization). הכוונה כאן לתהליך התפתחותי מרכזי מאוד בחיי הילד, שנועד ללמד אותו צורות התנהגות שונות וערכים מסוימים הנראים רצויים בעיני החברה שהוא חי בה. לפי המודל האקולוגי גם הילד עצמו וגם ההורים והמשפחה הם חלק בתוך מערכת חברתית-תרבותית רחבה יותר, שבנויה על מסגרת אופיינית של ערכים, ציפיות ואמונות המתבטאים בתחומים שונים בחיים. מערכת הערכים הזאת מועברת לילד באמצעות סוכני סוציאליזציה שונים בחברה הסובבת אותו, שביניהם יש מקום חשוב מאוד להורים. ההורים והסביבה מוכנים בדרך כלל להשקיע מאמצים מיוחדים כדי ללמד את הילד את ההרגלים, אם כי בתחילה הילד בוודאי יתקשה להבין את הסיבה לכך. מה מביא את הילד לידי כך, שיסכים לקבל את דרישות ההורים? התשובה היא שהילד זקוק לאהבת ההורים, ולכן קשה לו מאוד לעמוד במצב שבו מאיימים עליו שהוא "ילד רע", שאיננו ראוי לאהבתם.

במהלך הסוציאליזציה פועלים כמה תהליכים נפשיים, כמו הזדהות של הילד עם הוריו, השפעת ההורים כדמויות לחיקוי ודרכים נוספות שבהן ההורים מפעילים השפעה על התנהגות הילד:

א) הזדהות כגורם בתהליך הסוציאליזציה –

הזדהותו של הילד עם דמויות הוריו – דהיינו הנטייה הידועה של הילד לנסות להיות כמו ההורים – ממלאת תפקיד מרכזי מאוד בתהליך החברות.

ב) השפעת ההורים על הסוציאליזציה –

הסוציאליזציה מבוססת, בין היתר, על תהליכים של חיזוקים מצד ההורים. למשל, כדי שהילד ילמד התנהגות מסוימת – כגון אכילה בכפית או שימוש במילים חדשות – שהסביבה רוצה בה, ההורים נוהגים לתגמל התנהגויות כאלה. בנוסף לכך, ההורים מופיעים לעתים בעיני הילד כדמויות לחיקוי (imitation). לנושא הזה נועד מקום מרכזי בתורת הלמידה. לפעמים החיקוי נושא אופי מכוון מצד ההורים, כאשר הם משתמשים בביטויים כמו "תעשה כך" או "תסתכל עלי ותעשה כמו שאני עושה"; ולפעמים החיקוי נובע בעיקר מתוך היוזמה של הילד עצמו.

ברור שהילד עצמו נוטל חלק חשוב מאוד בתהליך הסוציאליזציה, ולכן עלינו לראות את הדברים גם על רקע האינטראקציה שבין הילד ובין הסביבה.

ג) דפוסים שונים של התנהגות הורים –

כדי שנוכל להתייחס לדברים מתוך פרספקטיבה רחבה יותר נעבור עכשיו לדיון במספר היבטים של התנהגות ההורים. במחקרים שונים בספרות נמצאו שני משתנים מרכזיים בתחום זה: 1) קבלת הילד (acceptance) על ידי ההורים לעומת דחייתו (rejection); 2) שליטה או הטלת מגבלות (control) בהתנהגות הילד מצד ההורים לעומת נטייה מצדם להעניק לו חופש פעולה ועצמאות (autonomy).

למעשה מה שאנו רואים לעיל, מתוך הספרות המדעית, שגיל הילדות המוקדמת מהווה פרק חשוב בהתפתחותו של הילד מבחינת הסתגלות רגשית-חברתית ומבחינת סגנון התנהגות: המחקרים מדגישים בתקופה זו את חשיבות ההורים לשמש דמות להזדהות ולחיקוי וסוכני סוציאליזציה מרכזיים בעיצוב התנהגותו של הילד.

למעשה הספרות המדעית בפסיכולוגיה התפתחותית תומכת במגמה הפוליטית לשינוי חזקת גיל הרך – שטובת הילד שיגדל במשמורת משותפת של שני ההורים בשלב הילדות המוקדמת (גיל 2 עד 6), בו מתגבשת התפתחותו הרגשית-חברתית והזהות העצמית שלו.

סיכום

כפי שראינו לעיל, קורים שינויים פסיכו-סוציולוגים במשפחה המודרנית בישראל – בה האב משתתף יותר בגידול הילדים, בטיפול בהם ובחינוכם.

מצב דומה בעולם המערבי, הביא לביטול חזקת גיל הרך – ובישראל, הממשלה הסמיכה את ועדת שניט לבחון את הנושא ולהגיש מסקנותיה והמלצותיה. למעשה, הממשלה לא אימצה את המלצות הוועדה בדבר ביטול חזקת גיל הרך, ואת תמיכתה במשמורת משותפת של שני ההורים. מחאות של שדולות נשים ועמותות גברים, מתנגדות היום לפשרה הפוליטית שטובתו של הילד שיגדל אצל אמו עד גיל שנתיים ובהמשך, טובתו שיגדל במשמורת משותפת בשלב הילדות המוקדמת (גיל 2 עד גיל 6).

במאמר זה ניתוח הסוגיה של "הפשרה" המתגבשת בוועדות הכנסת, מגלה שהתיאוריות והמחקר המדעי בפסיכולוגיה התפתחותית תומכים בפשרה המוצעת.

ממצאים מעין אלה אמורים לשמש מתווה מקצועי למקבלי החלטות וקובעי המדיניות בממשלה באופן שטובת הילד אכן תושג – וזאת כנגד טיעונים אינטרסנטים שיש בהם רווח משני, כמו למשל: עניין המזונות לקטינים... מצד שדולות נשים ועמותות גברים, ואלה מהווים סוגיות אתיות וגורמים הטיה בדיון הציבורי.

מקורות

בנוזיו, מ' (1994). האבא הישראלי החדש. נעמ"ת, 161, 65-61.

צבי, מ' (2012). מחשבות על משמורת משותפת. רפואה ומשפט, 46, עמ' 222-218.

לוי-שיף, ר' (1986). אבהות בגיל הרך. הרבעון הישראלי לפסיכולוגיה, מס' 4, עמ' 17-14.

סולברג, ש' (תשנ"ז). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר – מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית.

משרד המשפטים, (2003). הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה; דוח ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחות. תל-אביב: משרד המשפטים.

שגיא, א' וקורן-קריא, נ' (1988). אבהות בשנות השמונים ובעתיד, התפתחויות חדשות ומגמות עולות. חברה ורווחה, ח, 350-344.

Bandura, A. (1986). Social foundations of thought and action. Englewood cliffs, N.J. Prentice Hall.

Blanchard, R.W. and Biller, H.B. (1971). Father availability and academic performance among third grade boys. Developmental Psychology, 4, 301-305.

Block, J.H. (1973). Conceptions of sex-roles: Some cross-cultural and longitudinal perspectives. American Psychologist, 28, 512-526.

Rutter, M. (1974). The Quality of mothering: Maternal deprivation reassessed. England.

Sander, L.W. (1975). Infant and Care Taking Environment: Investigation and Conceptualization of Adaptive Behavior in a System of Increasing Complexity. In J. Anthon (ed.), Exploration of Child Psychiatry (pp. 129-165).

Spitz, R. (1957). No and Yes – On the Genesis of Human Communication. New York: International University Press.

Sroufe, L.A. (1979). The Coherence of Individual Development: Early Care, Attachment, and Subsequent and Developmental Issues. American Psychologist, 34, 834-841.

Wallerstein, J.S. & Kelly, J. (1976). The effect of parental divorce: Experience of the child in later latency. American Journal of Orthopsychiatry, 46, 256-269.

 

*       ראש המחלקה לפסיכולוגיה, משפט ואתיקה

המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה.

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב ישנן 0 תגובות
תוכן ההודעה: