עקרונות הגישה המערכתית לעבודה עם משפחה בתהליך גירושין
פורסם ב"פסיכואקטואליה" - גליון יולי 2014
עקרונות הגישה המערכתית לעבודה עם משפחה בתהליך גירושין
איריס ברנט
משפחה מוגדרת כאנשים שיש ביניהם קשרים ויחסי תלות, ומטרתם, בין שמוצהרת ובין שלא מודעת, היא לשמור על איזון המערכת וקיומה. כל אחד מבני המשפחה משפיע על האחר ומושפע ממנו. משפחה שנמצאת בגירושין, מגיעה פעמים רבות לייעוץ בזמן שביר, שבו בני המשפחה מרגישים מרוקנים, רגישים לשיפוט החברתי שקיים על גירושין. המשפחה בגירושין עוברת שינויים ושבר ביחסים בין חברי המשפחה שכן שינויים דרמטיים מתרחשים בגבולות הפנימיים שלה וגם החיצוניים. חברי המערכת יכולים לפעול מתוך אסטרטגיה אישית נסתרת. נוצרים משולשים מורכבים מאוד. הורים מתגרשים לרוב לאחר שלא הצליחו לשמור על המערכת כמתפקדת, לא הצליחו לפתור בעיות וקונפליקטים בצורה מיטיבה. בסופו של תהליך הגירושין מתהוות שתי תתי מערכות עם גבול מאוד ברור ביניהן. כל חלק כזה של המשפחה מכונה משפחה חד הורית. המאמר הזה עניינו בהתמודדות ובהסתגלות של המשפחות ואיך המטפל יכול לסייע למשפחה במצב הזה. איך המטפל יכול לעזור להורים לעשות בחירות מודעות כך שתיווצר הפרדה בין הקונפליקט הזוגי הלא פתיר והיכולת לשמור את טובת הילד באופן מיטבי, איך מייצרים אווירה סבירה של אחרי גירושין שבה האמא והאבא מצליחים להסתגל ולהתאים את עצמם ואת ילדיהם לכדי שתי תתי מערכות ברורות ונפרדות מספיק כך שקונפליקטים יוכלו להיפתר בצורה סבירה ומשולשים יתפרקו עד למינימום האפשרי. איך כל אחד מבני הזוג מתמודד עם האובדן, הכעסים ובונה משמעות חיובית לחייו ולחיי ילדו. המאמר מציג את המסגרת הרחבה של התפישה המערכתית.
לא כל המשפחות שעוברות גירושין נכנסות למלכודת של עימותים קשים סביב משמורת. לא כל המשפחות בגירושין לכודים בתוך מריבות וכעסים. בהרבה מקרים ההורים מצליחים לעשות את התהליך בצורה מתונה, תוך שמירה על היכולת לראות את טובת הילד, תוך כדי גמישות מספיקה על מנת להכיל את החרדה, הכעסים. בסופו של תהליך ההורים מגיעים לאיזון המתאים להם לגבי החלטות המשמורת. במקרים אחרים הם לא מצליחים לעשות זאת ואז אנשי מקצוע אמורים לעזור להורים להגיע להחלטה, או במקרים קיצוניים יותר, על איש המקצוע להחליט על פי טובת הילד ולתת המלצות חד צדדיות לגבי משמורת. כאן נמצא האתגר הגדול של המטפל. הרי בדרך כלל לא מדובר בהורה שלא מסוגל לשאת בתפקיד ההורי לגמרי או אפילו באופן חלקי. לרוב, הורים לא זקוקים לרישיון על מנת להיות הורים, והדבר נכון גם במקרים קשים של הורים גרושים. כמטפלים מערכתיים אנו ננסה לבדוק ולהעריך מהם הצרכים שעומדים מאחורי ההתנהגויות ההוריות הלא אדפטיביות, ולתת להם מענה יעיל, במקום לאפשר להם להרוס. הסתכלות מערכתית כזאת, כבר יתרונה בכך שהיא שמה בצד שאלות של פסיכופתולוגיה בכך שהיא מסתכלת על האסטרטגיה של כל אחד. היתרון הוא שזה מאפשר למטפל או למאמן או למגשר, לשיים התנהגויות אלה ולבסס אסטרטגיה של התערבות שתהיה אובייקטיבית, רגישה, מדויקת ויעילה.
שקיפות לגבי ערכי המטפל
לכל מטפל ערכים אישיים ומקצועיים שמובילים אותו. חשוב ביותר שהמטפל יהיה מודע לערכים אלו שבבסיס פעולותיו והשקפותיו. כאשר למטפל יש ערכים קיצוניים ולא גמישים, והם יכולים לסתור את אלו של מטופליו, עליו להיות מודע לגבי פער זה ולבדוק האם הפער ניתן להכלה על מנת לאפשר כבוד לערכים מנוגדים. לעתים המטפל יכול לבחור לשתף בערכיו ולאפשר למשפחה או למטופל לבחור האם לקבל זאת או לא, האם מבחינתו אפשר לעבוד במשותף או לא.
להלן שלוש דוגמאות להמחשת העניין: נניח שהפסיכולוג מאמין שלילד יש זכויות וחשוב ביותר שיישמר לו הקשר עם שני הוריו. אמירה כזו כבר בראשית התהליך מונעת מראש חלק מהעוצמה של התלונות של ההורה, ואת היכולת של ההורה לדרוש ניתוק של קשר.
דוגמא נוספת, המטפל יכול לומר להורים שהוא מודע לכך שהם שונאים אחד את השני, אבל יודע שהורים יכולים לשים רגשות כאלה בצד ולהפריד בין החלטותיהם בדבר הזוגיות לבין החלטותיהם כהורים. במהלך התהליך ההורים צריכים לעשות את המעבר מההתמקדות בקונפליקט הזוגי להתמקדות באחריות ההורית שלהם, ככל יכולתם.
דוגמא שלישית, אם המטפל אומר מלכתחילה: הורים, למעט מקרים קיצוניים ביותר, לא זקוקים לרישיון להיות הורים. נקודת ההנחה שלי היא שההורים ראויים להיות הורים, אלא אם כן יש לי סיבה ממש טובה לפקפק בכך. במקרה זה ההורים מבינים את כיוון העבודה של המטפל ומרגישים על קרקע יציבה יותר.
יצירת החוזה הטיפולי
לעתים נדרשת מהמטפל סמכותיות ברורה ושימת גבולות. חשוב שהחוזה הטיפולי יהיה ברור. אם המשפחה נשלחה על ידי בית המשפט או על ידי רשויות הרווחה צריך לברר בדיוק מה ההוראות ומה הציפיות לגבי הטיפול ככל האפשר.
הנושאים שצריכים להיות כלולים בחוזה הם:
1. מי ישתתף בטיפול, כאשר בדרך כלל הציפייה היא שהטיפול יכלול את האבא, את האמא, וגם את הילד או הילדים שכלולים במשפחה. אבל ייתכנו מצבים שהטיפול יוגדר לחלק מהמשפחה, או שאחד ההורים או אחד מהילדים המתבגרים לא ירצה להשתתף בו, ובית המשפט לא יכול להכריח לכך.
2. יש לדבר גם על תדירות המפגשים. לכל הורה יהיה צורך אחר לגבי תדירות המפגשים. לעתים ההורים מצפים להתערבות נקודתית קצרת מועד ולעתים לתהליך. יש להבהיר ציפיות אלה.
3. לא תמיד יש לנו את הלוקסוס של שני הורים שמעורבים בטיפול, מגיעים לפגישות ומשתפים פעולה. ועדיין, תפקידנו להחזיק עבור הילד את נוכחותם וחשיבותם. תמיד נשאיר כיסא פנוי עבור כל אחד מההורים.
4. מי משלם עבור הטיפול? נושא זה מוטב להבהיר עוד לפני המפגש הראשון.
5. למי יש גישה לאינפורמציה לגבי הטיפול? יש להבהיר באיזה אופן אינפורמציה תהיה מועברת, איך תישמר הסודיות כלפי אנשים מחוץ לטיפול. זה חשוב, משום שאנשים מודאגים מהאופן שבו דברים שיעלו בטיפול יכולים להשפיע על הנושאים שבמחלוקת בבית המשפט. יש חשיבות לומר בבירור לכל בני המשפחה שכל מהלך נעשה בשקיפות ובידיעת כולם. לכל דעה יש משקל וכן הלאה.
ברית טיפולית
לעתים מדובר בתהליך ארוך שמטרתו לעזור להורים לרכוש אמון מחודש שיאפשר שיתוף פעולה. יצירת ברית טיפולית עם כל אחד במשפחה דורשת תשומת לב רבה. תמיד ישנן מהמורות רבות בדרך שמקורן בקינאה, או בתחרות בין ההורים. הורה יכול לפרש מילים תמימות כמסמלות דברים שכלל לא התכוונו אליהם. חשוב שהמטפל ייתפש כאכפתי אבל גם כהוגן ואובייקטיבי. במיוחד כאשר צריך לפתוח נושאים כאובים או שנויים במחלוקת. הרבה פעמים מחמאות ענייניות, במיוחד כאלה שמתייחסות לחוזקים של הילדים, הן דרך טובה לתת הרגשה טובה וליצור תחושת אמון. חשוב מאוד לא ליפול לפתולוגיזציה של מישהו מחברי המשפחה.
לעתים סבלנות תהיה הכלי העיקרי שלנו ליצור ברית טיפולית ולעודד שיתוף פעולה. אנחנו נדע מה נדרש, ונצטרך לתת לתהליך זמן להתעכל, להורה זמן להירגע, ורק אז... להזמין לפגישה, להציע מהלך מסוים או התערבות מסוימת.
ריפריימינג – הרבה פעמים אפשר לנסח מחדש דברים שנאמרים, וזה יכול להפוך מילים שאומר אחד מההורים כמילים מערערות ומאיימות למילים שיש בהן פרספקטיבה של שיתוף פעולה. למשל, הורה יכול לומר: "לי אין מה לבוא, תטפלי באמא, היא משוגעת". אפשר לנסח את זה כך: "אתה כרגע לא רוצה להיות מעורב. אם יהיה צורך אצור איתך קשר".
הערכה
הערכה בסגנון הטיפול המערכתי-נרטיבי נעשית תוך כדי המפגשים הראשונים עם כל אחד מבני המשפחה, על מנת לזהות את הכוחות והחוזקים של כל אחד, הקשיים והמטרות הטיפוליות. חלק נוסף מההערכה מטרתו לברר עד כמה אפשר לשנות בעזרת תהליכים מערכתיים, היכן קיימת גמישות ופתיחות גדולה יותר לשינוי, האם נדרשת התערבות ברמה התוך-אישית והאם כל זה אפשרי. על סמך הערכה זו נבנית התוכנית הטיפולית.
בחירת הסטינג הטיפולי
בגישה המערכתית, כל חברי המשפחה נתפשים כחלק מהמערכת. אבל קביעת האנשים המשתתפים בתהליך משתנה בהתאם להרבה מאוד משתנים כגון המטרות הטיפוליות, רצון האנשים, המשאבים הרגשיים ואחרים. אני הייתי מצפה שתהליך זה ייעשה גם בדיאלוג עם הגורמים המפנים ובפיקוח שלהם.
מטרות טיפוליות
קביעת המטרות הטיפוליות היא משימה מרכזית ומאוד לא פשוטה במקרים של גירושין בקונפליקט גבוה. באופן כללי המטרות הן להפחית את ההשפעות הקשות של הקונפליקט הזוגי, לצמצם את הקונפליקט, לצמצם את המשולשים שנוצרו מתוך כך, לעזור לכל אחד להסתגל למבנה החדש של המשפחה וליצירת המשפחה החד הורית, להגביר את תחושת הביטחון שכל חבר חש במערכת, לאפשר קיום חיים זורם כולל הביקורים וכן הלאה, במטרה שיתקיימו ויעברו ללא סערות מיוחדות. רוב ההורים שפועלים בתוך קונפליקט גבוה באמת מודאגים מטובת הילד ואכפת להם מאוד מהמצב הרגשי שלו. בהרבה מובנים הם מוכנים לשים את טובתם בצד כדי לנסות לפצות את הילד ולרצות אותו. גם בתוך הקונפליקט הגבוה הם מראים הגינות כלשהי, הבנה, התחשבות וחמלה. עם זאת, בזמן של קונפליקט גבוה שמעורבים בו שאלות משמורת וביקורים, כעס ומרירות, אשמה ומתח, ההורה מתקשה להתמקד באופן בהיר בטובת הילד. עם זאת שאלו הן מטרות כלליות וכמעט אוניברסליות, יש גם ניואנסים ומטרות ספציפיות שקרובות לחוויה של כל אחד.
בהתאם לתפישה המערכתית, הקונפליקט הספציפי של ההורים קשור לדינמיקות מורכבות שקיימות בתוך המערכת המשפחתית. חשיפת הדינמיקות הללו מאפשרת להציע התערבויות שיביאו למציאת הפתרון האפקטיבי ביותר.
ככלל, אני סבורה כי אם ההנחיה לאיש המקצוע הייתה לא רק לתת חוות דעת אובייקטיבית, אלא תפקידו היה להגיע עם ההורים להחלטה לגבי טובת המערכת כולה, ילדים והורים, הרי שהתהליך היה כביכול ארוך יותר אך בסופו של דבר, גם קצר יותר, מכיוון שבהליך שנחשב קצר יותר, כלומר דרך החלטות שופט, ניתנת החלטה מגבוה אך ההורים לא עברו תהליך משמעותי ולעתים קרובות מדי אינם שלמים עם ההחלטה. וחשוב מכך, ההורים עוברים תהליך נכון יותר, שעולה פחות במחירים אישיים וכלכליים.
המלצה לקריאה נוספת
אילון, ע' ופלשר, ע' (1987). ילדים וגירושין: תגובת שרשרת. הוצאת נורד, חיפה.
ברגמן ז' וויצטום, א' (מרץ 1995). חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של התנכרות להורה (סקירת ספרות, תיאור מקרים והיבטים טיפוליים ומשפטיים). שיחות, ט(2).
גוטליב, ד'– (אפריל 2000). העתקת מגורים לאחר גירושין: הגדרת טובת הילד. רפואה ומשפט, 22.
לויטה, ז', עציון, נ' ואחרים (מרץ 1997). סרבנות קשר – קונפליקט ביחסי הורה-ילד במצבי פרידה וגירושין. שיחות, יא(2).
שגיא-שורץ, א' (מאי 2014). 111 מומחים בינלאומיים מארצות שונות מסכימים כי: תינוקות ופעוטות זקוקים לטיפול לילי של שני ההורים אחרי פרידה או גירושין. פסיכואקטואליה, 40-30.
Arditti, J. A. & Madden-Derdich, D. (June 1995). No regrets: Custodial mothers' accounts of the difficulties and benefits of divorce. Contemporary Family Therapy, 17(2), 229-248.
Cohen O. (Summer 1998). Parental narcissism and the disengagement of non-custodial father after divorce. Clinical Social Work Journal, 26(2).
Dunne, J. & Hedrick, M. (1994). The parental alienation syndrome: An analysis of sixteen selected cases. Journal of Divorce and Remarriage, 21, 21-38.
Greenberg L. R., Doi Fick L. & Schnider R. (2012). Keeping the developmental frame: Child-centered conjoint therapy. Journal of Child Custody, 9, 1-30.
Lebow, J. & Newcomb Rekart, K. (2006). Integrative Family Therapy for High-Conflict Divorce With Disputes Over Child Custody and Visitation. Family Process, 46(1).
Saposnek, D. T. Strategies in Child Custody Mediation: A Family Systems Approach.
