print

שירה של רינה

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון מאי 2014 

שירה של רינה

חיים רייזס הוא פסיכולוג חינוכי מתמחה, בעל ניסיון קליני רב בחו"ל.

לפני שנים אחדות, ימים ספורים לפני חג הפורים, נכנסתי לבית ספר יסודי שעבדתי בו דרך השפ"ח במטרה לפגוש את היועצת. מצאתי אותה יושבת עם מחנכת כיתה ג' ועם ילדה מכיתתה. סיפרו לי שהילדה סובלת מחרדה ממסכות ושקשה לה בבית הספר בימים האלה. ביקשתי מהילדה שתתאר או שתצייר מסכה מפחידה. רינה (שם בדוי) ציירה מסכה שבמצחה צינור ומהצינור מטפטפת טיפת דם. שאלתי אותה האם הייתה מאושפזת, והיא אמרה שכן, שלפני שנתיים עקב דלקת במוחה הייתה מאושפזת כמה ימים. אמרתי לה שאנו יכולים להיפגש ולשוחח על מה שקורה לה עם המסכות אם היא תרצה ואם הוריה יסכימו לכך. רינה הנהנה. שאלתי אותה אם היא רוצה לטלפן ולשאול אותם, היא הסכימה, ונתתי לה את הנייד שלי. רינה דיברה עם אמה ואחרי כן דיברתי איתה גם אני. הזמנתי את רינה ואת הוריה למפגש בשפ"ח למחרת בבוקר.

למפגש הגיעו רינה ואמה. האם סיפרה שרינה סבלה מדלקת במוחה ושאושפזה קרוב לעשרים יום בבית חולים באזור המרכז. בריאיון פתיחת הטיפול לא עלה דבר חריג נוסף. ילדה בריאה לרוב, משפחה נורמטיבית, מבוססת. לאחר השאלות השגרתיות והלא שגרתיות לגבי רינה ביקשתי מהאם לצאת והזמנתי את רינה להיכנס לחדר. יש לציין שהאם הקפידה להביא את רינה לכל המפגשים, לרוב דיברה עמי כמה מילים בנוכחותה של רינה, וכאשר הרגשתי שהיה צורך בזה שאלתי את רינה האם היא מסכימה שאני אענה לאמה. לרוב רינה הסכימה, וכאשר סירבה עשתה זאת במחווה עדינה או ביישנית. "כנראה רינה תמצא את הדרך לענות לך במועד אחר", אמרתי בהזדמנויות האלה לאמה.

כאשר רינה הייתה בחדר ללא אמה, מיד התחילה לשחק עם הבובות. במשחק עלה שלבובות שני מחנות, ושבין המחנות הייתה התנגשות רבה. במהלך המפגשים עלה שלרינה משפחה מורכבת ומחולקת לשני גופים: המשפחה המקורית של אמא והמשפחה השנייה מהצד של האב. מתחילת "ההצגות" עם הבובות התברר שרינה העדיפה את המשפחה של אמה באופן גלוי וברור. במפגש השלישי חזר הנושא של האשפוז אבל "מועשר" ומורכב יותר ממה שעלה בבית הספר או בשיחה שלי עם האם במפגש הקדם טיפולי. התברר שרינה חיברה את הדלקת במוחה, זאת שגרמה לאשפוזה, למקרה שאירע בינה לבין בן דוד שלה מצד האב, בנו של האח היחיד של אביה.

האירועים והמיתוס

באחד המפגשים סיפרה רינה שיום אחד ביקרה בברכת שחייה יחד עם בן הדוד שלה מצד אביה ועם חברים שלו. היא השתמשה בשנורקל, שיחקה במים. ברגע מסוים בן דודה דחף אותה בתוך המים ולא נתן לה לעלות לנשום. רינה הרגישה פחד אדיר וחוסר אונים מוחלט. "לא יכולתי כלום", סיפרה. החברים של בן הדוד התערבו והכריחו אותו להפסיק את הלחץ על ראשה, לשחרר אותה ולאפשר לה לנשום. לדברי רינה, לאחר מכן היא לקתה בדלקת במוחה ואושפזה בבית חולים, כתוצאה מהפגיעה הזאת ובעקבותיה. הבנתי שרינה הביאה בפניי את החוליה שמחברת בין שתי החוויות הלא נעימות ושהפכה אותן לטראומה. שאלתי אותה האם היא רוצה לצייר את האירוע. היא הסכימה וציירה את הסיטואציה הקשה ברצון ובצורה מרשימה מאוד. כפי שאנו יודעים, חיבור מסוים בין אירועים הוא שבונה את הטראומה, ולא רק פגיעה אחת. החיבור בין לפחות שני אירועים מפחידים מרכיב את הטראומה וסותם את האפשרות של ההכחשה. החיבור בין האיומים קובע בשביל הסובייקט שהאיום הוא משמעותי. המצב הפוסט טראומתי תלוי בחיזוק האיום ולא בעוצמתו. יש להדגיש שהחיבור נעשה ברמת הלא מודע, דבר שמגביר את המשמעות הפתולוגית של רצף האירועים.

ביקשתי מרינה אישור לדבר עם הוריה לגבי המעשה שהיא סיפרה במפגש, והיא הסכימה. האם הייתה מבוהלת מהסיפור של בתה ובמיוחד מהחיבור בין שני האירועים. האם ציינה שהאירוע עם בן הדוד אכן אירע, אך לא היה קשור לא למחלה ולא לאשפוז. ניכר שהסיפור של רינה אינו תואם לגרסה של אמה. חשבתי ששתיהן צודקות, כל אחת מנקודת מבטה, אך שתקתי, ונפרדנו כרגיל.

בתוך תוכי, בחשיבתי על המצב שנוצר סביב הרכב הסיפורים או המיתוס של רינה, לא התלבטתי לרגע. תוך כדי תנועה התייחסתי לסיפורים של רינה כמו למיתוס שהיא בנתה על מנת לתת מסגרת או רקע כלשהו לאירוע משמעותי בהיסטוריה שלה, וכמו שידוע לנו, הרי לא בודקים את ערך המיתוס על פי היחס בינו לבין המציאות ה"אובייקטיבית". לפי תפקידו, המיתוס לא חייב להיות אובייקטיבי, אלא הוא חייב להיות אפקטיבי, יעיל ופעיל – גם לבנות את הטראומה וגם לדלל ולאפס אותה כגורם פתולוגי, ובזה הסכימו פרויד והאנתרופולוג לוי שטראוס. התייחסתי לסיפורים של רינה כאל שירה, כעל בימוי משלה שמטרתו להיות יעיל לה, לצורך ניסיון למצוא "פתרון" לסימפטום שלה, החרדה בפני מסכות.

המקרה הזכיר לי את אחד מחמשת המקרים שמסר לנו פרויד: מטופל שחזר לווינה להמשיך את הטיפול לאחר חופשה בארץ מולדתו, סיפר במפגש שערך בירורים וכי אכן, מה שהם ניחשו במפגש מסוים היה באמת. תגובתו של פרויד לכך הייתה: "הרי אנחנו כבר ידענו שכך היה!" אפשר לפרש את דבריו של פרויד כך: לא צריך הוכחות אובייקטיביות. כאשר הסיפור שבנינו במהלך הטיפול יעיל מבחינה טיפולית, דיינו. אחרי כן נזכרתי בפתגם איטלקי פיקח se non è vero, è ben trovato (בתרגום חופשי: "וגם אם זה לא נכון, מספיק שהסיפור סופר טוב". )

שאלתי את עצמי למה הסיפור, המיתוס שרינה יצרה בשבילה, אינו מצליח לשחרר אותה מהחרדה? מה חסר לסיפור הזה? מה עוד צריך המיתוס בשביל לממש את מטרתו?

השלמת עיבוד המיתוס

במפגש הבא שאלתי את רינה האם דיברו בבית על האירוע בבריכה. רינה ציינה שמעולם לא דיברו על זה בבית. שאלתי אותה אם היא חושבת שיכול להיות טוב שנדבר על האירוע הזה עם ההורים בנוכחותה. היא לא ענתה והמשיכה לצייר ולשחק עם הבובות בלי לומר מילה. החלטתי להמתין עד שהיא תהיה מוכנה לתת לי תשובה.

בפעם אחרת, כאשר האירוע בבריכה חזר למפגשים דרך המשחק והציורים והמלצתי שוב לקיים שיחה עם ההורים ולספר להם איך היא רואה את מה שקרה בבריכה ועל החיבור שעשתה בין האירוע הנ"ל לאשפוז ולחרדה, בפעם הזאת רינה הסכימה וההורים הוזמנו. במפגש איתם אמרתי שרינה מחברת את מה שאירע בבריכה לאשפוז שלה בבית החולים, והקשר שהיא יוצרת בין האירועים מזין את החרדה שלה. ההורים ציינו שזה לא היה כך מבחינה אובייקטיבית. חזרתי ואמרתי שבכל זאת רינה מחברת ישירות את המחלה ואת הסיפור בבריכה. ציינתי שאני חושב שאולי גם אם הסיפור אינו אובייקטיבי, היא, רינה, אומרת לנו משהו שחייבים להתייחס אליו.

בהמשך המפגש היה ברור שלאביה קשה מאוד לשמוע את הסיפור ולראות את הציור על האירוע הלא נחמד, היה ניכר שהוא חש אי שקט משמעותי כאשר מזכירים לו את מה שאירע. לקראת סוף המפגש האב אמר בקול: "איך אפשר שהיא תמשיך לזכור דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן!" הוא אמר את זה מול רינה, כמבקש או דורש ממנה לשכוח... ואולי לסלוח? האמא לא הגיבה אך היה ברור שמחשבתה לא עולה בקנה אחד עם זו של בעלה. ורינה? היא ישבה והקשיבה לכל מה שמתרחש בחדר. המפגש עזר לה לאשר בצורה ברורה שהסיפור הזה לא מוצא חן באוזני האב, ושהוא ניסה למחוק אותו, לגרש אותו.

במפגש הראשון שלאחר השיחה המשותפת עם ההורים רינה שיחקה וציירה באווירה שקטה ורגועה במיוחד, ואני כמעט שלא התערבתי. במפגש אחריו שאלתי את רינה האם בבית דיברו על האירוע בבריכה. היא ציינה שאביה אמר "בואו נשכח מזה" מיד כשיצאו מהשיחה המשותפת. חיכיתי כמה שניות ושאלתי את רינה האם היא שכחה מזה, והיא אמרה שלא. "כנראה שלא שוכחים בגלל שאומרים לנו לשכוח", אמרתי לה. "כנראה שלאבא מפריע שתזכרי את האירוע בו מישהו מהמשפחה שלו התנהג כל כך לא יפה". רינה חייכה. ייתכן שלאחר השיחה עם ההורים לרינה היה ברור שלאבא שלה היה קשה להפעיל ביקורת על מישהו מהמשפחה המקורית שלו. ייתכן שקושי זה הוא שסתם את האפשרות של רינה להשתחרר יותר מהחרדה. למה? כי האב לא נתן לגיטימציה למיתוס שבנתה לעצמה רינה.

בניית המיתוס היה ניסיון ספונטני. הוא היה לא מושלם כי היה זקוק לאישור, במיוחד של האב. המפגש תרם לרינה מפני שבו נכח גורם חיצוני (המטפל) שכן נתן לגיטימציה לסיפור שלה, בשונה ממה שעלה עם ההורים, ובייחוד עם האב שכנראה לא היה מוכן לתת את אישורו על חשבון הנאמנות שלו למשפחתו המקורית.

ערכנו שלושה מפגשים נוספים. רינה ידעה שאנו אמורים לסיים את המפגשים והשלימה עם זה. במפגש האחרון נישקה וחיבקה אותי.

ראיתי את רינה הרבה פעמים בבית הספר, ובאופן הדרגתי היא הפסיקה לברך אותי. נודע לי שבחג הפורים של השנה העוקבת היא הרגישה טוב. אמה התקשרה וסיפרה לי שלפני החג רינה אמרה שהיה לה "קצת פחד" שיחזור אליה הפחד... אך הפחד לא חזר.

חשיבה פוסט טיפולית

ייתכן מאוד שהטיפול התחיל למעשה לפני שהוא התחיל באופן רשמי, ברגע שבו שאלתי את רינה האם היא הייתה מאושפזת בבית חולים. קרוב לוודאי שהשאלה כיוונה אותה למצוא מקור כלשהו לחרדה וגם בנה חיבור בינה לבני, חיבור של טרנספרנס חיובי.

בשיחת הדרכה עם עמיתים עלתה השאלה למה לא עימתּי את הגרסה של רינה עם הגרסה של ההורים, ולמה האמנתי לה על אף שנודע לי שלא היה חיבור אובייקטיבי בין שני האירועים. הסברתי שלפי גישת העבודה שלי אני לא מרגיש מחויב לאימות "אובייקטיבי" אלא מטרתי לוודא שהסיפור, ההסבר או המיתוס של המטופל מאפשר לו לצאת מהמצוקה או להשתחרר מהסימפטום שבגינם נוצר. אבל רינה לא השתחררה מהחרדה שלה דרך המיתוס שלה, ציינו העמיתים בהדרכה. הסכמתי עמם. הדבר שלדעתי סירס את כוחו של החיבור המיתולוגי בין האשפוז והתקיפה בבריכת השחייה עד המפגש עם ההורים היה הסירוב שלהם לתת לגיטימציה למשהו מהסיפור של רינה, וזה לא אפשר את היעילות של הסיפור של הילדה, ואולי חשוב יותר, האב לא השלים עם זה שרינה תזכור את מה שאירע, כאשר בחור ממשפחתו התנהג בצורה פוגעת. במילים אחרות, אמרתי כי ההורים לא אישרו, לא נתנו לגיטימציה, להסבר שבו הילדה ניסתה להכניס ברצף מסודר והגיוני את הפחד הלא הגיוני שעלה ברוחה מול המסכות. אפשר לשער שכאשר שאלתי אותה האם הייתה מאושפזת נתתי מראש קדם לגיטימציה לסיפור יעיל, מספק, ben trovato, מסופר טוב, מתקבל על הדעת.  

המפגש עם ההורים תרם לרינה שני אלמנטים: עלתה בצורה ברורה אי הנוחות של ההורים, ובמיוחד של האבא, ועם זאת ניכר שאני, המטפל, בכלל לא ביקשתי לתאם את הגרסה של רינה לצרכים של ההורים. אני אישרתי את הסיפור של רינה כסיפור, והיא קבעה – בלי לדעת – שברשותי לאשר לה אותו. ולהבדיל, מה שהאבא אמר מיד לאחר המפגש הוריד ממנו את כוחו ושליטתו על ההיסטוריה של רינה. "בואו נשכח מזה" לא חיסל את הסיפור, אך פסל אותו, את האבא, בכל הקשור למיתוס של רינה. האב הסגיר את עצמו כשבוי לנאמנות למשפחת המקור שלו, הסגיר את האמביוולנטיות שלו בין התמיכה בבני משפחת המקור שלו והנאמנות לבתו ולמשפחה שהוא הקים. 

בזמנו, בווינה היפהפייה, התייחס פרויד למצבים שבהם המטופל אינו מצליח לשלוף מהזיכרון שלו – המודע והלא מודע – את "הסיבה" לקשייו, את החלק החסר של הפאזל. במקרים האלה פרויד מצא לנכון "לבנות" סיפור שישלים את החסר אם יקבל את ההסכמה או האישור או הלגיטימציה של המטופל או של גורם משמעותי אחר.

יש מקום לחשוב שכדמות בעלת חשיבות מסיומת, אני כמטפל, הייתי גורם שעזר לרינה לנטרל את הרצון של האבא למחוק את זכר מה שקרה, ולא לבנות מיתוס אחר, דבר שאולי היה אפשרי גם כן. ייתכן, כמו שנאמר לעיל, שהלגיטימציה שנתתי לגרסתה של רינה שירתה את צרכיה. מה אישרתי? – שהיא יכולה לבנות את המיתוס שלה. 

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב ישנן 0 תגובות
תוכן ההודעה: