56 / 68
2017
ינואר
56
)
CBT
- ראש התכנית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (
ד"ר צופי מרום
בהפרעות חרדה במרכז בריאות הנפש "גהה", נשיאת איט"ה (האיגוד
הישראלי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי)
בעריכת שרית ארנון-לרנר
שרית ארנון-לרנר, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית.
[email protected]המלצות על פסיכולוגים מעניינים או בעלי תפקיד מעניין אפשר להעביר במייל לשרית ארנון-לרנר
פרופיל אישי
רקע אישי
נולדתי ברומא, איטליה, בה הורי שהו מספר שנים
בשליחות המדינה שבדרך. לאחר שירות בצבא הבריטי
ופעילות ציבורית למען המדינה שבדרך, אבי כיהן כראש
המרכז לגולה באיטליה, ועיסוקו היה לסייע לשארית
הפליטה ממלחמת העולם השנייה להגיע ארצה, לאחר
שהות במחנות שהוקמו במיוחד לשכן את הפליטים
באיטליה. הוא העניק את השם "ארצה" לאחת האוניות
שהעלו ארצה פליטים מהמלחמה הארורה באירופה.
עם קום המדינה אבי התמנה לקונסול הראשון של
ישראל באיטליה. יש תמונה מפורסמת שבה אבי אריה
על הקמת המדינה, למרגלות שער
1948-
אורון מכריז ב
טיטוס, בנוכחות משתתפים רבים, ביניהם מובילי הקהילה
היהודית ברומא והרב הראשי של הקהילה דאז הרב
פראטו.
הורי ניסו במשך עשר שנים להביא ילד לעולם, אמי
עברה עשר הפלות, וההיריון עמי היה כרוך בשמירת
הריון שכללה שכיבה מוחלטת במשך תשעה חודשים.
אמי עבריה שמה, נשאה באהבה רבה שמירה זו וכתבה
באותה תקופה יומן על כמיהתה לעולל משלה. היא כינסה
הכול ביומן שנמסר לי בהיותי בת שמונה עשרה, יומן
שהקריאה בו עוררה ועדיין מעוררת בי התרגשות נשגבת.
אני נקראתי צופיה (אך מבראשית כוניתי צופי) על שם
סבתא ציפורה שנספתה בשואה, ואחי נחמיה (המכונה
חמי) נקרא על שם שני סבים שנספו בשואה, נחום וחיים.
מעניין שכשנולדתי משה שרת שהיה שר החוץ באותה
התקופה שלח להולדתי מברק ברכה ובו הפסוק ממשלי:
"צופיה הליכות ביתה". בהיותי בת שנה חזרנו ארצה.
למדתי עד כיתה ד' בבית הספר הקליר בתל אביב. אחי
חמי נולד שנתיים לאחר הולדתי וכך הפכנו למשפחה
בת ארבע נפשות. אחי ואני גדלנו במשפחה שבה האב
תמיד מכהן בתפקידים ציבוריים בכירים, גדלנו בידיעה
שיש לעשות הכול למען המדינה שמתהווה, שאנו גדלים
במדינה הנפלאה בתבל ושתכלית קיומנו לתרום למדינה.
אבי, שאיבד את כל משפחתו הענפה בשואה, מעולם לא
דיבר על כך, ואנו לא שאלנו, ידענו שהוא מספר על אובדן
המשפחה בהרצאותיו בימי השואה בבסיסי צה"ל.
בהיותי בכיתה ה' אבי התמנה להיות השגריר הראשון
של ישראל בקראקס ונצואלה (ארץ שהיכרנו כילדים
רק מהשיר "ונצואלה אין דומה לה"). שהינו בוונצואלה
שנתיים וחצי, דיברנו ספרדית טובה, למדנו בבית הספר
של הקהילה היהודית "הרצל-ביאליק". אבי קידם בין היתר
אספקת נפט לארץ מוונצואלה, ואמי עסקה בפעילויות
תרבותיות ושירתה כצפנית של השגרירות. גם שם הבנו
שאנו הילדים מייצגים את המדינה ושעלינו תמיד לזכור