למה לא רואים - התעתוע שבסטיה
למה לא רואים – התעתוע שבסטיה
כאשר מגיעה לתודעת הציבור תופעה קשה לעיכול, העיתונות הכתובה והמדוברת עושה ניסיונות להסביר את שהדעת לא סובלת, ואת שלא ניתן לתפוס ולהבין. מתחוללת סערה פנימית נוכח כל ידיעה חדשה דומה, המביאה לחיפוש אחר תשובות הגיוניות אשר ייקלו את תחושת הכאוס הפנימית. ניתן להניח שבכל אחד מן הניסיונות מצויה אמת מסוימת, שכן מציאות כל כך מורכבת לא יכולה להיות בעלת הסבר מדויק אחד.
אני רוצה להציע זווית נוספת להבנת הפן של "עצימת העין" של הסביבה.
המקרה של יוזף פריצל ובתו אליזבת מהכפר אמשטט שבאוסטריה, אשר נכלאה על ידי אביה במשך 24 שנים במרתף ביתו עם ילדיה-ילדיו, לאחר שאנס אותה שוב ושוב, ישמש אותי לצורך הדגמה.
השניים הראשונים מובחנים וברורים-
- התוקף: יוזף פריצל
- הקורבנות הישירים: הבת אליזבת וילדיה-ילדיו
- כ"ספק יודעים ספק לא יודעים": בת הזוג של פריצל, המשפחה המורחבת, השכנים, המשטרה, הסביבה באשר היא.
באופן מפתיע, קבוצת ה"ספק יודעים ספק לא יודעים" היא במובן מסוים הקבוצה המפחידה ביותר, שכן התבוננות כנה בתוכנו פנימה תוביל אותנו למקומות מוכרים: כולנו השתייכנו אליה לפחות פעם בחיינו. כולנו "העלמנו עין" לפחות פעם אחת- בְקלות או בְחמורות. השאלה היא מהו הגבול האישי של כל אחד. מתי כל אחד מאתנו אומר די! עד כאן! לא יותר!
איך זה, שואל אחד הכתבים[1] , "שאיש לא שם לב"? ש"השכנים התבצרו מאחורי חומת היתממות. הביעו פליאה ותדהמה וסיפרו על פריצל ומשפחתו רק דברים טובים"?
אני מציעה, שככל הנראה תופעה כזו מתרחשת ביתר קלות כאשר התוקף נמנה על מי שמאובחן כסובל מהפרעת אישיות[2]. ואכן, מן הספרות ומן הניסיון הקליני ידוע, כי מרבית הפוגעים מינית (לא בהכרח הטרדה מינית) נמנים על קטגוריה אבחנתית זו.
לעומת זאת, לו היה סובל ממחלת נפש (קרי "משוגע"), הרציפות של המחלה והבוטות שלה היו עוזרות לאדם הלא מקצועי להבהיר לעצמו, כי מדובר באדם מסוכן אשר מעשיו מסוכנים, וכי יש להרחיקו לבית חולים לחולי-נפש כדי למנוע פגיעתו ועל מנת לטפל בו.
אולם כיוון שאיננו כזה, וכיוון שמעצם מבנה האישיות שלו הוא נוטה להשתמש במנגנוני הגנה עיקריים של פיצול[3] עד כדי ניתוק (דיסוציאציה)[4] והכחשה[5] , הרי שהשימוש במנגנונים אלו מתעתע ומבלבל. לרגעים רבים הוא נראה נורמאלי לכל דבר. ברגעים אחרים מופיעה התנהגות "לא נורמאלית", שנראית כלא שייכת לאדם המוכר, כזרה לאישיות הבסיסית וכלא רלוונטית. לכן קל להתעלם ממנה, לא לשייך אותה לאדם המדובר ולדחות אותה.
יותר מכך- לעיתים הוא אף גורם לנו להזדהות איתו ובאמצעות מנגנון מורכב נוסף, של הזדהות השלכתית[6] , אנו אף נוהגים כמותו.
לא. איננו הופכים חלילה לסוטים כמוהו. אבל כן, אנו מכחישים כמותו.
כיוון שהוא הותקף על כך שהיה מוכן להגן על לקוח שכזה, היה צריך לבנות לעצמו מציאות שתהיה אפשרית עבורו. הוא עשה זאת באמצעות "העלמת עין", ומזעור החלקים הלא נעימים של המציאות כדי שיוכל להמשיך בתפקידו. הוא מצוטט כאומר "הדרך שבה מתארים אותו (את פריצל-נ.ב.ש) אינה מוצדקת...העובדה שהוא עשה זאת (אפשר את האשפוז של בתו קרסטין והסתכן בחשיפה- נ.ב.ש) מעידה שהוא לא המפלצת שמנסים ליצור בתקשורת. אם הוא היה אדם כזה נורא, הוא יכול היה להרוג את כולם במרתף מבלי שאיש יידע על כך"[7].
בכך שעורך-הדין שם את הדגש על כך שפריצל הסכים לסכן את עורו הוא מעלים מעצמו את משמעותה הנוראית של הפגיעה במהלך 24 השנים, ממש כשם שפריצל עושה כשהוא מקפיא את הרגעים הפסטוראליים ומנתק אותם מהרצף האימתני והחולני של החיים ומההקשר של הרגעים הקודמים להם ואלה שבאים לאחריהם, כשהוא אומר "כשירדתי לבונקר, תמיד הבאתי פרחים לבתי וספרים וחיות צעצוע לילדים. צפיתי איתם בווידיאו בסרטי הרפתקאות, בשעה שאליזבת בישלה את המאכלים האהובים עלינו. כשהאוכל היה מוכן, ישבנו כולנו סביב השולחן ואכלנו"[8].
כוחה העצום של ההכחשה מודגם במקרה של פריצל, גם דרך ההתעלמות המוחלטת של כל הגורמים הסביבתיים כולל המשטרה, מנתונים אובייקטיביים ברורים ובוטים אשר היו אמורים להדליק באופן טבעי פעמוני אזהרה הקשורים להתנהגותו של האיש. כך גורמים אלו התעלמו מכך שהואשם באונס וישב במאסר של שנה וחצי, ומכך שהואשם בהאשמה פלילית נוספת ולא חיברו בין מידע זה למידע מתמיה אחר כמו העלמות הבת אליזבת, הופעתם של תינוקותיה בביתו של פריצל, קיום יחסי מין עם צעירות במועדונים בנוכחות אשתו, או התנהגותו האלימה בבית הזונות המקומי.
כפי שציינתי, הסוטה הסובל מהפרעת אישיות עשוי להיראות ברגעים רבים ובתחומים רבים נורמאלי, טוב, עדין, חביב, תורם לחברה וכד'. והוא אכן כזה ברגעים מסוימים ופעמים רבות הוא מזוהה כך בחלק הארי של הזמן. באופן לא מודע, הוא קונה בכך את ליבנו, מרדים את חשדנותנו, ומטשטש את ערנותנו. ולא רק אותנו הוא מרדים. גם את החלקים המוסריים שלו עצמו הוא מרדים (מה שקרוי "סופר אגו"). כאשר יוצאים לאור החלקים הפגועים של אישיותו אנחנו והוא כאחת רדומים, מפצלים את החלקים הבריאים מן המופרעים, מכחישים את המציאות הפתולוגית, משכנעים (הוא ואנחנו) את עצמנו "זה לא יכול להיות, זה חד פעמי, נדמה לנו, זה נראה יותר ממה שזה, היא (הקורבן) מגזימה, היא (הקורבן) מעודדת אותו לכך" וכיו"ב. בכך אנחנו והוא מפצלים את דמותו, מכחישים את קיומם של החלקים האפלים והפתולוגיים שלו, מנתקים אותם מאישיותו כאילו לא היו קיימים ובכך מחזקים את התנהגותו, ממש בדומה לדינאמיקה המתרחשת לעיתים קרובות במשפחה בה מתרחש גילוי עריות.
כך, כשהמציאותית הטראומטית- פתולוגית נחשפת, אנחנו נשארים בתחושה הבלתי נתפסת של "הכתובת הייתה על הקיר ולא ראינו"- כיוון שלא ניתן להתחבר אל המפוצל, המנותק, המוכחש או המודחק.
©כל הזכויות שמורות
[1] אלדד בק, "מרתפו של השטן", 7 ימים, ידיעות אחרונות, 23.5.08
[2] מונח המשמש להגדיר סוג של הפרעה נפשית המתאפיינת בדפוסים לא מסתגלים עמוקים ומתמשכים ביחסים, בחשיבה ובתפיסת הסביבה, עד כדי פגיעה בתפקוד החברתי וההתנהגותי.
[3] מנגנון הגנה של פיצול התודעה בין מה שמסמל את "הטוב " למסמל את ה"רע" עד למצב קיצוני של ניתוק מוחלט בין הקצוות הנקרא דיסוציאציה.
[4] מנגנון הגנה המאפשר ניתוק מוחלט מההכרה של מחשבות או זיכרונות המעוררים חרדה.
[5] מנגנון הגנה לא מודע המשמש הן להתגוננות מפני איומים חיצוניים והן מפני רגשות הנובעים מבפנים. המשתמש בו מתכחש למחשבות, רגשות או משאלות המעוררות בו חרדה או נחוות כאסורות.
[6] הזדהות השלכתית הוא מושג שנטבע לראשונה על ידי מלאני קליין ב- 1946. מדובר בתהליך תלת-שלבי לא מודע: אדם (המשליך) מייחס לאדם אחר (המושלך), שעמו הוא נמצא במערכת יחסים כלשהי תכונות, מחשבות או אמונות. בשלב השני, המושלך מקבל על עצמו את אותן תכונות, מחשבות או אמונות שיוחסו לו ומתנהג בהתאם להן. בשלב השלישי, המשליך שב וחווה את התכונות/מחשבות המושלכות, הפעם מגורם שהוא חיצוני לו, ואשר משקף לו את התכונות המושלכות (ויקיפדיה).
[7] אלדד בק, "מרתפו של השטן", 7 ימים, ידיעות אחרונות, 23.5.08
[8] אלדד בק, "מרתפו של השטן", 7 ימים, ידיעות אחרונות, 23.5.08
התעללות בילדים התמודדות עם מצבי משבר נעמה בר שדה פסיכולוגיה קלינית נוירופסיכולוגיה הטרדה מינית הפרעות אכילה עזרה נפשית היפנוזה
בקשה לרישום משתמש חדש