פסיכואקטואליה - ינואר 2015

54 / 68

ינואר 5102
- 54 -
חיינו היו מלאים בעשייה שלנו ביחד עם הטיפול באמי. משמעות.
הנוכחות שלה “העשירה” את חיינו גם במריבות ובחוסר התחשבות,
אבל גם בחמלה ובחסד. ייתכן שלא חוותה “גלות”, אלא סוג של
“גאולה”, שבה היא זכתה לחיות בקרב דור ההמשך שלה.
. היינו מוגבלים במידת מה, אבל לא הרגשנו משועבדים. חירות
גם היא הייתה עצמאית עד כמה שבריאותה אפשרה זאת. הליווי
הרפואי והבית הקנו לה ביטחון להרגיש חופשייה.
השפעת האירועים על ילדינו -
כעבור חמש עשרה שנים
במבט אל לפני כחמש עשרה שנה, ילדינו התבטאו בהקשר לדאגות
הקיומיות שחוו בתקופה זו. להלן מבחר ציטוטים לפי ההקשר.
כל ילדינו חוו את התקופה כחשובה: זה מיוחד. זה מעורר משמעות.
הערצה. מעלה שאלות ופותח נושאים שמעסיקים אנשים כל הזמן
(הדאגות הקיומיות).
היו דעות שונות לגבי מותה של אמי בביתנו: זה זעזע מוות.
אותי שמתה, מוות מפחיד אותי. המוות הוא קשה וטבעי, חייבים
להתמודד איתו. ראיתי אותה מתה והיא הייתה יפה. זה היה רגע
חיובי. נכון להיחשף לאדם מת. נכון להיפרד מסבתא. כעסתי
וצעקתי כשהודיעו לי שמתה. לראות אותה מתה היה מוזר. כשמתה
היא נראתה שלווה, כאילו ישנה בשקט. הפנים שלה שהיו מלאות
קמטים נהיו חלקות. לא זוכרת שזה הבהיל אותי. זה היה נראה
טבעי, אבל אני מפחדת מהמוות. מות סבתא היה מאוד טראומטי
עבורי. אולי הטיפול המסור שלכם בה סייע לי להבין שיש דבר כזה
מוות, שזה טבעי ושזה קורה לכולם. חיצונית ראיתי שאתה קיבלת
את מותה די בשלווה, וזה עזר לי להבין שמוות זה חלק מהחיים.
התקופה ליכדה את המשפחה: זאת נקודת מוצא חיובית בדידות.
למשפחה. פיניתי מקום, הייתי איתה. סייענו לה וזה דבר חשוב מאוד
להשקיע בהורים, תלוי גם בקשר ביניהם, באופי ובנסיבות החיים.
ר כדי לעזור להורים. סבתא הייתה בסלון ולא עשתה ָצריך מוּס
ו לה חדר משלה. היא ּ נו בבית ונתּנהרבה. קנתה שוקולד. התארג
הייתה חלק מהמשפחה. השתדלנו להתנהג איתה מאוד יפה. הייתי
רוצה להעניק לכם את אותו הטיפול. הייתי רוצה לאסוף אתכם
אלינו, לדאוג לכם, להיות שם בשבילכם, לטפל בכם. יהיה זמן
שבו צריך יותר לתת ופחות לקבל. כבר עזרתי בזמן שאימא עברה
ניתוח. הרגשתי צורך עז לתת. בנושא מות ההורים למה לדבר? אני
עוד לא מוכנה. הטיפול שלכם בה היה טיפול מסור. עצם הכנסתה
של סבתא הביתה היה מעשה של מסירות. דאגתם לכל מחסורה
(כמעט) וגם לבריאות שלה. הרצון שלי לעזור לכם בעת צרה הוא
גדול. אני לא בדיוק יודע לומר איך המוות של סבתא השפיע על
הרצון שלי לעזור לכם בעת צרה.
שינוי סדרי עדיפויות לא גרם להרגשה שאנו מוגבלים: חירות.
להשקיע בהורים זה חשוב. יש זמן שצריך לתת, ולקבל פחות. פיניתי
ו לה חדר משלה. ּ נו בבית ונת ּ נמקום, הייתי איתה. התארג
ארבע תובנות שיקומיות אקסיסטנציאליות
אמי מתה ואיתה משפחת לוקשינסקי הקטנה. מהבית לקחנו כמה
מזכרות כגון תמונות, מכונת כביסה וכף נעליים עם תבנית של סוס
ים. חזרנו לשגרה שלנו. עשינו מעשים משמעותיים, ילדינו למדו
הרבה על חמלה. לא פעם הם אומרים לנו: “אל תדאגו, אם תצטרכו
עזרה, נדאג לכם.” הבטחה זו כבר עמדה במבחן כמה פעמים.
מדברי הילדים ובהתבסס על החומר המחקרי, עולות ארבע תובנות
אקסיסטנציאליות שהן זרעי השיקום המוצלח האפשרי:
המוות מאיים והחיים מוגבלים. אבל יש אפשרות לנוכח המוות מוות:
להעריך את משמעותם לנו ולקרובינו. המוות הקרוב מאפשר לנו
לדעת כמה קרובים אנחנו באמת זה לזה, כמה איננו בודדים.
ניתן לגלות באמצעות הסעד והחמלה שאיננו בודדים. בדידות:
שיש ערבות הדדית. החולה הוא שנותן לנו את ההזדמנות לגלות
זאת.
המחלה מאפשרת לנו לגלות שמשמעות החיים היא משמעות:
להיענות למה שההווה מציע לנו ברגע זה. הפעולות למען אחרים
מגלות שיש משמעות לחיים גם ברגעים קשים.
נטילת אחריות על הטיפול בחולה מגלה לנו מהי חירות. חירות:
בחירה בעשייה משמעותית, מאפשרת להרגיש חופשיים גם
במגבלות מציאות קשה כמו בזמן מחלה.
אנו זכינו ל”גאולה” שלנו, אבל מעגל חדש של “חורבן, גלות, נחמה
וגאולה” ממתין לנו. זרעי טיפולים ושיקום חדשים כבר נזרעו, ונראה
י משפחתנו.ֵששפע פרחים כבר פורחים באור אביב
מקורות
. 1 1 הלוי, י’ (תשל”ג). ספר הכוזרי, תרגום יהודה אבן שמואל, מאמר רביעי. הוצאת דביר.
. 2 2 בלובשטיין ר’ (תשכ”ו). שירת רחל. הוצאת דבר.
). פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית. הוצאת כנרת. 3 3 . יאלום, א’ (1102
). הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם. הוצאת דביר. 4 4 . פרנקל, ו’ (2891
). הרופא והנפש. הוצאת כנרת. 5 5 . פרנקל, ו’ (0102
Breitbart, W. S. & Poppito, S. (2014). Individual Meaning-Centered Psychotherapy for Patients with Advanced Cancer: ATreatment 6.
Manual. Oxford University Press.
Kissane, D. W. (2012). The Relief of Existential Suffering. Arch Intern Med, 172(19): 1501-1505. 7.
Morita, T., Kawa, M., Honke, Y., Kohara, H., Maeyama, E., Kizawa, Y., Akechi, T. & Uchitomi, y. (2004). Existential concerns of 8.
terminally ill cancer patients receiving specialized palliative care in Japan. Supportive Care in Cancer, 12(2): 137-140.
Niedermayer, A. (2006). The saddest movie of my life: Go Toward the Light. 9.
The movie is at: