53 / 82
פסיכואקטואליה
- 53 -
כלפיו, אך ההעברה הנגדית הייתה באותה תקופה של תסכול
וחוסר אונים. לא היה ברור כיצד אוכל לטפל בו כשלא ניתן לדבר
ולעבד דברים שקורים, במיוחד אינטראקציות בין אישיות בטיפול.
יחד עם זאת הבנתי שמהדהד בי גם ייאושו של י’, דרך מנגנונים של
השלכה הזדהותית, העושים את פעולתם בעוצמה רבה ומבהירים
לי את המתרחש בעולמו הפנימי, ביטוי נוסף לנסיגה למנגנוני הגנה
ראשוניים. הבנה זו השיבה לי את המוטיבציה להמשיך בטיפול.
המוטיבציה שלי אותגרה פעמים רבות, בפרט כאשר עלו שאלות
של הגורם המממן ביחס למטרות הטיפול. הפיתוי להשיב שלמעשה
אין מטרה ממשית, היה גדול. חיזוק ועידוד מצדו של המנהל שלי,
שהאמין שניתן לעבוד איתו, סייע להמשך העבודה. היו דרושים
שניים כדי להחזיק בתקווה, שקרסה לעתים תחת העומס שנבע
מהאינטראקציה עמו ומגודל החלל שנדרשתי למלא. באחד
ממכתבי ההמלצה שלי לגורם המממן הגדרתי את המטרה
הטיפולית כהעלאת רמת המודעות של י’ למגבלותיו, כדי שיהיה
מוכן לקבל את הסיוע הנחוץ לו ולמתן את התנגדותו למה שנראה
כ”מראה שבורה” עבורו, שכן כל עזרה מבחוץ המחישה לו את
מגבלותיו.
לצד המשך ההתלבטות, נשמתי לרווחה כאשר אושרו לו פגישות
נוספות. להערכתי הכשל סביב הושטת היד וניסיונות התיקון
) היו משמעותיים ומכוננים ושיקפו
Winnicott, 1969
בעקבותיה (
את הפיכתי לאובייקט עבורו. התחושה שהברית הטיפולית הולכת
ומתחזקת לבשה צורה קונקרטית יותר בפגישה הבאה. לקראת
פרידה התעניינתי מה הוא מתכנן לסוף השבוע ותשובתו הייתה:
“אני לא מתכנן, אני מגיב”. חשתי סיפוק מניצני המודעות העצמית
והפנמתו את מטרות הטיפול “שלי”. בהדרגה הפכה התנהגותו
לפחות הגנתית. הוא החל להודות בכך שאינו זוכר, ולבקש עזרה
“כי היד שלי לא עובדת כל כך טוב”. חוש ההומור שחזר אליו
עם הזמן אפשר דיאלוג פורה יותר והצלחנו לצחוק יחד על כך
שהפכתי ל”עבדו הנאמן”, והוא כ”בוס” יכול להורות לי מה לעשות.
נראה שהיפוך התפקידים שימש לחיזוק תחושת המסוגלות של י’,
מול האימפוטנטיות שחווה.
התקופה השלישית בטיפול התקיימה בזמן חופשתו של האח
שהתכונן לבחינה בבית ושימש לי’ מטפל. י’ נראה מטופח מאוד,
עלה במשקל ונראה טוב. שיתף פעולה והתמיד בטיפול. ביום
שקדם להצגת העבודה עמו בקבוצת למידה שבה השתתפתי, הוא
I promise you
הגיע לפגישה כשהוא לבוש בחולצה עם הכיתוב:
. השיחה העלתה שהוא מודע לתוכן המשפט והוא
a rose garden
אישר שהמשפט מכוון לאישה. לאחר מכן החלפנו רשמים על מזג
האוויר. הוא סבל מהחום הארץ ישראלי והסכמנו בשמחה שנהיה
cool
קריר יותר. בהמשך השיחה הוא חזר לנושא ושאל האם ב-
. זו הפעם הראשונה שהתייחס
good looking
או ל-
cold
התכוונתי ל-
להופעתו החיצונית עם שאלות בנושא הגבריות שלו.
בשבוע לאחר שהצגתי את י’ בקבוצה, שמתי לב שהוא לא ניצל
הזדמנות לנצח אותי במשחק וביררתי עמו את הסיבה. הוא אכן
שם לב להזדמנות שהייתה לו אך למעשה רצה להאריך את זמן
המשחק. נראה כי חוויית הקשר הוסיפה ממד של עומק להוויה
הרגשית של י’.
הטיפול הסתיים מסיבות טכניות, אולם חמש שנים לאחר הפציעה
י’ למעשה מיצה את תהליך שיקום, ככל שניתן לצפות. הטיפול
התחדש לזמן קצר כעבור שנתיים, כשי’ חזר לאשפוז לאחר ניתוח.
הוא הופיע במצב רוח מאוזן, ודיבר בעברית מובנת, כולל סלנג.
הוא חי כעת בנפרד מאחיו שבינתיים התחתן והקים משפחה,
ומתייחס בגאווה לאחייניתו החדשה. עבר למגורים משותפים עם
סבתו שבינתיים עלתה לישראל ומתמסרת לטיפול בו. הוא זכר
אותי היטב, הבחין בכך שעברתי לחדר אחר, ולשאלתי היכן היה
לפני שהגיע אלי, השיב בחיוך, “את הרי יודעת שאני לא זוכר?”
לקראת סיום האשפוז כיבד בגאווה בכדורי שוקולד שהכין יחד עם
החונכת שלו.
דיון
העבודה עם י’ מדגימה להערכתי את פוטנציאל הטיפול באדם
הסובל מפגיעה מוחית נרחבת הכוללת אמנזיה קשה, ויחד עם
זאת מסוגל להפיק תועלת מטיפול באוריינטציה פסיכודינמית,
תועלת אמנם מוגבלת בשל הקשיים, אך כזו המאפשרת יצירת
שינוי פנימי מהותי ובר קיימא, גם בהיעדר מודעות עצמית
מפורשת או תובנה פסיכולוגית ממשית.
Winnicott,
אופטימלי (
attunement
בטיפול מסוג זה יש צורך ב-
) לצרכיו ולעולמו של המטופל, המזמנים למטפל מפגש
1969
מאתגר עם חוויות של כאוס וחוסר אונים קיצוניים. בהיעדר
( המצריך
Schachter, 1987
זיכרון אקספליסיטי ודקלרטיבי (
מודעות ויכולת לדבר על מה שהיה, תהליכי זיכרון אימפליציטיים
שהנם
,
)Schachter, 1987; Tulving, 2002b
ופרוצדורליים (
מובלעים ואינם מחייבים מודעות מפורשת מצד המטופל ועשויים
להישמר גם כשהפגיעה קשה כפי שהייתה אצל י’, מאפשרים
תהליך טיפולי משמעותי, העשוי להביא לאינטגרציה שלמה יותר
של חלקי העצמי.
הטיפול בי’ התאפשר בין השאר על בסיס רזרבות קוגניטיביות
שעמדו לרשותו של י’, שנראה כי אפשרו ניצול אופטימלי של
פוטנציאל הפלסטיות המוחית כמו גם שימוש מיטבי במשאבים
ובסיוע שהוגשו לו. תהליך כזה ייתכן גם מתוך ויתור מסוים
על הציפייה מצד המטפל לפגוש מטופל בעל עצמי נרטיבי
(המכיל בתוכו את הזהות האישית וההמשכיות על פני הזמן -
() ומוכנות מצדו לפגוש עצמי קדם-
Gallagher & Zahavi, 2008
רפלקטיבי, קדם-ורבלי, ובעל מודעות עצמית לא קונספטואלית