print

אני ואתה והוא - אי פריון ושימוש בתרומות של זרע או ביצית

פורסם ב"פסיכואקטואליה" - גליון יולי 2014

אני אתה והוא – אי פריון ושימוש בתרומות של זרע או ביצית

רעות בן קמחי ויעל סיון

רעות בן קמחי, פסיכולוגית רפואית, המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא; קליניקה פרטית, הרצליה.

יעל סיון, פסיכולוגית רפואית, קליניקה פרטית, תל אביב.

 

אי פריון מוגדר כהעדר היריון לאחר קיום יחסי מין סדירים ובלתי מוגנים במשך שנה. כיום מעריכים כי 15אחוזים מהזוגות יחוו מצב של אי פריון (Watkins & Baldo, 2004). במרבית המקרים אפשר לזהות בעיה אורגנית אצל האישה (כ-35%), אצל הגבר (כ-35%) או אצל שניהם (כ-20%). בקרב 10 אחוזים מהמקרים אין הסבר רפואי, אורגני, לאי פוריות.

ההתמודדות עם הקושי להרות ועם טיפולי הפריון שבאים בעקבותיו נוגעים בהיבטים רבים בחייה של האישה, ומשפיעים על האופן שבו היא תופסת את עצמה, על מערכות היחסים המשפחתיות והחברתיות שהיא מקיימת ואף על פרספקטיבת החיים שלה (בירמן וויצטום, 2010). לרוב זהו מצב מתמשך הכרוך באי ודאות ומאופיין בטלטלות רבות ובמעבר מתמיד בין תקווה לייאוש (Daniluk, 1988). מן הספרות עולה כי לאור ההנחה לפיה היכולת להרות נמצאת בבסיס זהותו של האדם, קבלת אבחנה של אי פריון מאיימת על תחושת ההמשכיות והיציבות של העצמי (Leon, 2010). אי הפריון יוצר אפוא חוסר איזון פסיכולוגי, המאופיין בתחושות אובדן ואבל, חרדה, דיכאון, אשמה, תסכול, חוסר שליטה וחוסר ודאות (Cook, 1987; Menning, 1980). הכאב הוא פיזי ונפשי, וחוויית האין-ילד היא מרכזית וגוזלת אנרגיות. כדי למזער את האי נחת שבחוסר הוודאות, פעמים רבות מפתחת האישה אמונות לא רציונליות מתוך ניסיון לייצר תחושת שליטה או ידיעה בתוך התהליך. התוצאה היא חיפוש אחר סיבות לאי פריון, שאינן רפואיות בהכרח, הטומנות בחובן האשמה עצמית. בנוסף ידוע כי האי פריון מלווה בתחושות של קנאה נוכח הריונות של אחרות. גילויי הקנאה הנתפשים על ידי האישה כמגונים, מקשים עליה מאוד ומבודדים אותה מהחברה (אברהם, 2012). למרות הקושי הרגשי המלווה את התהליך, פעמים רבות אין הכרה חברתית בתהליך שהאישה עוברת, וכתוצאה מכך עולה חוסר לגיטימציה המאלץ אותה לחזור במהרה לחיי השגרה.

בעיית הפוריות מעמידה גם את הזוגיות בפני מבחנים, נסיונות, קשיים וטלטלות. האינטימיות הקשורה בהבאת ילדים לעולם מופקעת מבני הזוג והנושא הופך לפרויקט נחלת הכלל.

ללא קשר למקור האי פריון, האישה היא זו העוברת על גופה את עיקר הטיפול הרפואי. כפועל יוצא, נשים נוטות לשאת את נטל הטיפולים על כתפיהן יותר מאשר הגברים (Watkins & Baldo, 2004). לעתים, האישה אף ממדרת את הגבר מהתהליך כדי להגן עליו, אך תופעת הלוואי היא הגדלת הריחוק ביניהם והעצמת תחושת האי שיתופיות בתהליך (Peterson et al, 2006). 

פעמים רבות קיים שוני באופן ההתמודדות בין בני הזוג. בעוד שבאופן כללי נשים מרגישות נוח יותר לשתף ברגשותיהן, גברים עלולים להיאבק עם רגשותיהם כדי להימנע מלגעת בהם ולהפגין אותם. הם עלולים לחוש חסרי ישע ועל כן עלולים להיחסם רגשית. כפועל יוצא, האישה עלולה לחשוב כי לבן זוגה לא אכפת

(Watkins & Baldo, 2004). בנוסף, פעמים רבות המסר המתקבל מהסביבה, בין אם במוצהר ובין אם לא, הוא שעל הגבר להיות חזק וחסין בעבור האישה. כתוצאה מציפייה זו גברים נוטים להשקיע אנרגיה בעבודה, מנסים "להמשיך הלאה" מתוך מחשבה שאם אינם יכולים "לייצר" ילד, לפחות הם ייצרו כסף או מעמד (Verny, 1994). הם עלולים להרגיש חוסר אונים בנסיונם לנחם את בנות זוגם, ותסכול על כך שהם לא מסוגלים לפתור את האי פריון. לאור העובדה ששיח על הקשיים הוא דרך יעילה עבור נשים להפחתת חרדה, יהיו הן פתוחות יותר לשילוב של טיפול פסיכולוגי לצד הטיפולים הגופניים (Watkins & Baldo, 2004), מה שמסייע להן לעבד חלק מהתחושות הקשות שמלוות את התהליך. לעומתן, גברים מגיעים פעמים רבות לילד הנכסף מבלי לעבור דרך הפגיעה האישית ולהתבונן במה שגרם התהליך לנפשם ולזוגיותם (Manson, 1993).

למרות הקשיים הרבים המלווים את טיפולי הפריון, הרוב המוחלט של הזוגות יבחרו ללא היסוס להיכנס לתהליך עם גילוי הבעיה. קיימות לכך שלוש סיבות עיקריות: הרצון של האישה לשאת תינוק ברחמה וללדת, הרצון להיות הורים והרצון לשייכות גנטית לילד (Miller and Millstein, 2008). ברוב המקרים מטרת טיפולי הפריון היא ייצור כמות גדולה יותר של ביציות באותו החודש אצל האישה, הפרייתן בזרעו של הגבר והחזרת אחד העוברים לרחמה, בתקווה שישתרש ויניב היריון וילד בריא בסופו. בחלק מהמקרים אין אפשרות להשתמש בתאי המין של אחד מבני הזוג, מה שמעמיד אותם בפני אפשרות של שימוש בתרומה של זרע או של ביצית כדי לממש את כמיהתם לילד. קִדמה מדעית זו מאפשרת היום לזוגות וליחידים להביא ילד לעולם באופנים שונים, ואף העלתה מחדש את התקווה להורות אצל זוגות אשר בעבר היו נותרים חשוכי ילדים. לצד זאת, הבחירה בדרך זו ומשמעותה הן עבור הגבר והן עבור האישה עלולה לעורר קשיים נוספים, תחושות מורכבות ושאלות שלא תמיד יש עליהן מענה ברור וחד משמעי.

תרומת זרע

רוב הזוגות שבעיית הפוריות שלהם נובעת מגורם זכרי (male factor) מקבלים היום מענה טיפולי באמצעות הפריה חוץ גופית. ישנם מקרים כגון איכות זרע נמוכה ביותר, שבהם גם על ידי הפריה חוץ גופית לא ימומש היריון. במקרים כאלה, אחד הפתרונות האפשריים הוא שימוש בזרע תורם אנונימי (בר חוה ושינקמן בן-זאב, 2008).

הפריון נחשב למצווה חשובה ונהוג להעניק לו משמעויות של חוזק, כוח ומימוש של גבריות. כאשר גבר מגלה שהאי פריון טמון בזרעו, עולה איום על תחושת העצמי שלו ועל יכולתו למלא את התפקיד הגברי הנתפש. כבר בעצם הצעת הרופא לשקול תרומת זרע יחושו גברים רבים כישלון אישי. תחושת אשמה עשויה להציף את הגבר, ואליה מצטרפות תחושות של בושה, נחיתות והשפלה (Daniels, 1993). לעתים קרובות נפגע הדימוי העצמי, ועולות תחושת כגון מתח ואף חרדה ודיכאון. במקרים רבים לנשים יש חלק בתחושות אלה, כיוון שהן משמרות את המצב, גם אם לא התכוונו לכך. לא פעם נשים עוזרות לבן הזוג להסתיר את העובדה שהבעיה היא אצלו, ולפעמים הן לוקחות על עצמן את ה"אשמה" מול המשפחה, כדי להגן על בן הזוג ולהישמר מפגיעה קשה יותר בדימוי העצמי שלו (בר חוה ושינקמן בן-זאב, 2008). ואכן, גברים רבים נוטים להימנע משיתוף בבעיית הפריון. בהעדר כל שיתוף של הסביבה נותר לעתים הגבר לבדו עם חוויית כישלון ופגיעה. הוא מתכנס לתוך עצמו, ופעמים רבות בטוח שהוא היחיד שזה קורה לו, מה שמגביר תחושות של בדידות ומועקה. לאלה מתווספת לעתים תחושת אשמה כלפי האישה, על כך שנאלצת לעבור את הטיפולים הקשים בגללו, על כך שהיא צריכה לוותר על החלום שלה ללדת ילד ממנו ועל כך שבגללו היא חוללה (Verny, 1994). הגבר חש שאכזב את עצמו, את הוריו ואת סביבתו המשפחתית הקרובה, ושהוא זה שמונע את המשך השושלת המשפחתית. עולות תחושות של אובדן על חוסר היכולת לקיים המשך גנטי ואובדן הפנטזיה לילד ביולוגי משותף של בני הזוג, הדומה להם. הרבה פעמים התחושות הללו כל כך מאיימות ומציפות עד שהגבר נמנע אפילו מלשתף את עצמו בהן. הוא פחות מאפשר מקום לרגשותיו גם בינו לבין עצמו, תוך העדפה להרחיק עצמו מהנושא הטעון ולהיות מושקע בתחומים אחרים. התנהלות זו עלולה להעצים את הקשיים שחווה הגבר ואף עלולה להמשיך להכביד עליו גם בהיריון ואפילו לאחר הלידה.

אם הגבר לא יעבור עיבוד של התחושות המגיעות עמו, הוא עלול להגיע לתהליך עצמו ממקום של חסר, ללא יכולת קבלה והשלמה עם המציאות הכפויה. עיבוד של משמעות הבשורה וההחלטה להשתמש בתרומה, יכול לאפשר לגבר התארגנות מחודשת ובחירה בתרומת זרע ממקום שלם יותר.

בטיפול הפסיכולוגי, כחלק מעיבוד התחושות וההסתגלות לבחירה בתרומת הזרע, המשאלה לאבהות עוברת שינוי הדרגתי. עולה הצורך לנסח מחדש את הגדרת האבהות, ולבחון האם תמיד אבהות שווה בהכרח לגנטיקה. במקביל נוצרת הפרדה בין בעיית הזרע לבין הגבריות, שיכולה להתממש גם בדרכים רבות אחרות.

תרומת ביצית

אחד המדדים העיקריים הקובע את סיכויי האישה להרות הוא גילה. למרות הקדמה והעלייה בתוחלת החיים, לא חל שינוי משמעותי בגיל הפיריון. המשמעות היא, שסיכוייה של אישה להרות לאחר גיל 40 נמוכים, לאחר גיל 43 הם נמוכים במיוחד ועבור נשים מעל גיל 45 הדרך הריאלית היחידה להרות וללדת היא על ידי קבלת תרומת ביצית מנשים צעירות. השימוש בתרומת ביצית הסיר מפני האישה את מגבלות הגיל, ואפשר, באופן תיאורטי, לכל אישה שיש לה רחם להרות, ללא קשר לגילה (בר חוה ושינקמן בן-זאב, 2008).

מעבר למגבלות הגיל הכרונולוגי, קיימים מצבים נוספים שבהם מומלץ לפנות לתרומת ביצית בכדי להרות: כאשר איכות הביציות ירודה באופן שאי אפשר לפתור באמצעות מניפולציות הורמונליות או מעבדתיות, במקרים של תגובה שחלתית ירודה ביותר (בלות מוקדמת, premature menopause) או במקרים של נשים ללא פעילות שחלתית כלל, מלידה (Applegarth & Riddle, 2007).

בשונה מתרומת זרע, השימוש בביצית של אישה אחרת על מנת להרות מחייב ביצוע פעולה פולשנית בהרדמה מלאה בתורמת. התורמת מקבלת טיפול הורמונלי המגרה את שחלותיה לייצר כמות גדולה של זקיקים. במקביל, האם המיועדת מקבלת טיפול הורמונלי על מנת לעבות את רירית הרחם ולהכינה לקליטת העובר. הרופא מסנכרן את המחזורים של התורמת ושל מקבלת התרומה כדי שהרחם של האחת יהיה מוכן בדיוק בזמן שבו שואבים את הביציות מהאחרת.

הגוף הנשי מהווה חלק אינטגרלי ודומיננטי ביצירת הזהות ובתפיסת העצמי של האישה. לקות הקשורה לגוף יכולה להוביל לפגיעה בזהות, ובפרט לקות המתייחסת ליכולת להתרבות, עקב המשמעות האישית, התרבותית והחברתית הטמונה בה. החלטת האישה להפסיק את הנסיונות להרות מביציותיה שלה ולעבור לטיפול המשלב תרומת ביצית, מלווה במחשבות על אובדן השייכות הגנטית, אובדן הפנטזיה לילד ביולוגי ואובדן הנשיות. נשים רבות חוות את ההצעה לתרומת ביצית, שבדרך כלל מגיעה מהרופא, כפקפוק בנשיותן וביכולתן להרות. תחושות אלה עשויות לעורר התנגדות קשה ואף תגובת אבל שתתבטא בהפתעה, הכחשה וכעס. החששות הכרוכים בתרומת ביצית דומים לאלה הכרוכים בתרומת זרע: מי התורמת, האם היא בריאה, איך היא נראית, כיצד ייראה הילד שלי, האם אוכל להרגיש כלפיו אהבה ושייכות, האם הוא יהווה תזכורת לפגימות נשיותי, ומה יעשה התהליך לחיי הנישואים שלי. בהמשך עשויות לעלות גם שאלות הנוגעות לסודיות ולאנונימיות (בר חוה ושינקמן בן-זאב, 2008). הטיפול הפסיכולוגי מסייע לאישה ליצור הפרדה הדרגתית בין המשאלה לקשר גנטי מלא עם פרי בטנה ובין הרצון להרות ולגדל ילד, מה שמאפשר לה לקבל את התרומה באופן מלא ושלם יותר.

אחד התכנים המחייבים התייחסות בטיפול, ופעמים רבות מקלים על האישה את המעבר לשימוש בתרומה הנו האפיגנטיקה. זהו תחום מחקר גנטי הקיים בשנים האחרונות והמעיד על כך שלרחם שבו מתפתח העובר יש השפעה על ביטוי הגנים. התפיסה הוותיקה שלפיה העובר מתפתח בתקופת ההיריון בסביבה עוטפת ומוגנת, מתנהג כפרזיט ולוקח מאמו כל מה שהוא צריך, מתנפצת והולכת. היא מפנה את מקומה לטובת תיאוריה שמצביעה על התנאים ברחם כעל גורמים המשפיעים באופן משמעותי, לעתים בלתי הפיך, על מידת הבריאות וההתפתחות של העובר שעומד להיוולד: החל מהשמנת יתר, מחלת הסוכרת והפרעת קשב וריכוז וכלה במחלות נפש. האפיגנטיקה, למעשה, מדברת על כך שהתכונות של הילד נקבעות לא רק על ידי מבנה הדנ"א שלו אלא גם על ידי אופן ה"אריזה" וה"ארגון" של הדנ"א, המושפעים מאוד ממהלך ההיריון, ואולי זו דרך שבה אמהות לתרומת ביצית מתבטאות באופן ביולוגי (Timothy & Douglas, 2012).  

מה קורה לפורה מבין בני הזוג

העיסוק בנושא תרומת הזרע והביצית מתמקד בדרך כלל במי שעליו לוותר על השכפול הגנטי שלו. עם זאת, לאי פריון יש השפעה מערערת ומטלטלת עבור שני בני הזוג. גם החוויה של בן הזוג הפורה היא קשה וגם הוא נדרש לעבד את אובדנו, שעלול להיות עמוק באותה המידה. חשוב שבן הזוג הפורה יכיר ברגישותו הייחודית של בן הזוג הנושא את האי פריון, אך בה בעת יש לתת לגיטימציה לטווח הרגשות העלולים להציף גם אותו, ויכולים לנוע מרצון לגונן על בן הזוג ועד כעס, בין שמודע ובין שלא מודע, כלפיו.

הרבה פעמים המחשבה הראשונה שעולה בראשה של האישה לאחר שהרופא מבשר על הצורך בתרומת זרע, היא שבעלה רימה אותה, מה שעלול להוביל לתחושות של עוינות כלפיו (Verny, 1994). נשים אלה אף עלולות לחוות עלייה בכמות הסיוטים הליליים, כולל חלומות על בגידה בבני זוגן (Watkins & Baldo, 2004), או חלומות אשר חושפים משאלה להיפטר מהבעל וגוררים תחושת אשמה בעקבותיה (Verny, 1994). 

לעתים נמנעים בן או בת הזוג משיתוף האחר בתחושות המלוות את התהליך הפריוני מתוך דאגה להם

(Verny, 1994). בן הזוג הנושא את הבעיה עשוי להרגיש אשמה כה גדולה על היותו נשא של האי פריון כך שהוא יסתיר את הרגשות הקשים כדי להגן על בן הזוג הפורה מפני סבל ועצבות נוספים. בן הזוג הפורה מצדו לא רוצה להכביד על מי שכבר נושא בנטל הקושי העיקרי של אובדן הפריון. בני הזוג הפוריים עשויים להרגיש מאוכזבים מבני זוגם, אבל מרגישים שזה לא יהיה הוגן לחלוק עמם רגש זה. ואם בן הזוג שנושא את האי פריון חש כעס על בן הזוג, הוא עשוי אף לחוש שזה לא לגיטימי מצדו לכעוס על מי שחווה כל כך הרבה טלטלות בגללו. כאשר מחשבות ורגשות כאלה מודחקים ומדוכאים, בני הזוג עלולים להתרחק אחד מהשני ולהיות מתוחים מאוד ומדוכדכים, דבר שמוביל לצמצום השיתוף והתקשורת ביניהם, ומשאיר כל אחד מהם בודד בצערו.

בנוסף, לא תמיד קצב עיכול בשורת האי פריון והבחירה בתרומה זהים עבור שני בני הזוג. לעתים אחד מבני הזוג דוחף קדימה את התהליך, בעוד האחר זקוק לזמן עיבוד והתארגנות וכך לא נותר מקום לדיאלוג אמיתי ביניהם להשלמת התהליכים הנחוצים. נמצא כי זוגות אשר נמהרו להיכנס אל תהליך התרומה חוו יותר קשיים במהלך הטיפול לעומת זוגות אשר עיכבו את החלטתם כדי לחשוב על משמעות העניין עבורם (Verny, 1994). יש הנוטים לסרב מראש לנושא התרומה במטרה להגן על בן הזוג שנושא את הבעיה. בן הזוג הפורה עלול לחשוב שזה יהיה קשה מדי עבור בן הזוג הסובל מבעיית הפוריות להיות הורה של מי שהוא לא קשור אליו גנטית. במקרים אחרים בן הזוג הפורה מסכים מראש לאימוץ למען הזוגיות שכן הוא מרגיש אשם מדי על כך שלבן הזוג לא יהיה סטטוס הורי זהה לשלו. ישנן מערכות זוגיות אחרות, שבהן בני הזוג שנושאים את בעיית הפוריות בוחרים באופציית התרומה לא מתוך רצון בתהליך אלא כדי לאפשר לבני זוגם הפוריים את הקשר הגנטי שיכול להיות להם עם ילדיהם.

לאחר הכניסה לתהליך הפריון, אם משך הזמן עד השגת ההיריון הוא קצר, עלולות לעלות תחושות של כישלון ושל אשמה אצל בן הזוג הלא פורה. לצד העובדה כי בשורת ההיריון המתהווה משמחת במיוחד, המחשבות על חוסר הערך מקבלות כביכול תוקף משני. במקביל, מאותה הסיבה, הרבה פעמים עולה בבן הזוג הפורה פחד לשמוח במלוא העוצמה. אם ההיריון מתעכב, לעתים בן הזוג הלא פורה עשוי לחוש הקלה מסוימת, לאור ההבנה שאולי לא רק בו הבעיה, ומנגד, אשמה מצטרפת לבן הזוג הפורה.

הטריאדה

מורכבות נוספת הקשורה לטיפולי הפריון היא העובדה שלפיה בעוד באופן המסורתי כדי ליצור ילד יש צורך בשני אנשים, הרי שבטיפולי הפריון ההפריה מושגת על ידי סיוע של אדם אחד נוסף או יותר מלבד שני בני הזוג המרכיבים את מערכת היחסים הבסיסית (Verny, 1994).

הקשר בין המטפל והמטופל הופך לפיכך מדיאדה לטריאדה. הרופא והזוג יוצרים למעשה משולש תקשורת המוביל לקיום לא מודע של קואליציות. במילים אחרות, בטיפולי הפוריות שלושה עושים עבודה של שניים, דבר שמשנה מכורח הנסיבות את האינטימיות הזוגית. הצוות הרפואי נחשף לקונפליקטים לא מדוברים הקשורים לחוסר בטחון פריוני, ונדרשת מהם יכולת לזהות קונפליקטים אלו ולתת עליהם מענה. כדי ליצור קשר טוב המבוסס על אמון בין הצוות הרפואי לזוג, עליהם להתייחס לזוג כאל יחידה פסיכולוגית אחת. בעצם על הצוות הרפואי לטפל לא רק בבעיית הפוריות אלא גם בבבני הזוג המתמודדים עם בעיית הפוריות. יש צורך להבין את השקפותיהם, לעזור להם להביע את עצמם באופן חופשי ולשאול שאלות בפתיחות (Leite et al., 2005; Hertz, 1982).

אותה תבנית של טריאדה הופכת סבוכה עוד יותר כאשר מדובר בשימוש בתרומה. בעת קבלת התרומה נוצר משולש קרבה מורכב גם בין בני הזוג והתורם או התורמת.

הגישה של בני הזוג כלפי תהליך התרומה וכלפי התורם/ת משתנה מזוג לזוג. ישנם זוגות אשר מקבלים את התרומה כחומר גנטי בלבד, ובהתייחסות שכזו, התורם/ת נחשבים למשתתפים אנונימיים אשר כל שעשו היה למלא תפקיד מועיל בתהליך הרבייה. עבור זוגות אלה, הגנים של בן/בת הזוג הפורה, האווירה שלפני הלידה והקשר עם הילד וחינוכו במשך שנות ההורות, נחשבים ליסוד חיוני הרבה יותר משמעותי וחשוב מהתרומה. 
לעומתם, אצל זוגות אחרים השימוש בתרומה עלול להוביל למחשבות מציקות ולרגשות מעיקים, כאשר המשולש הכפוי נתפש כרגשי, גם אם השותף השלישי אינו נוכח כאדם מוחשי. בן הזוג שהגנים שלו אינם חלק מתהליך ההפריה, עלול להרגיש זר, יכולות להיווצר תחושות של קנאה ותחרות אל מול התורם, וישנם מקרים שבהם הקשר בין התורם/ת ובן הזוג הפורה עלול אף לקבל גוון מיני ולהיחוות כבגידה (Verny, 1994).

הסוד

אחת הדילמות הנפוצות בקרב הורים לילדים מתרומה היא האם לחשוף בפני הילד את סיפור הגעתו לעולם (Verny, 1994). הפחדים המלווים את ההתלבטות קשורים למחשבות על התרחקותו של הילד מבן הזוג שאינו ההורה הגנטי, הקושי בעת צורך בטיפול רפואי כאשר המידע הגנטי שגוי, תגובות הסביבה והשפעת המידע על מצבו הרגשי של הילד. בעבר, השימוש בתרומות גנטיות לווה בדרך כלל בסודיות מוחלטת. הורים לילדים מתרומה לא התכוונו ליידע את ילדיהם בנוגע למקורותיהם הביולוגיים (Berkel et al., 2007). הרקע לבחירה זו היה פעמים רבות הרצון לשמור על הילד וגם על בן הזוג הלא פורה מפני פגיעה. המחשבה הייתה, ששמירה על סודיות תשמור על שלמות המשפחה (בר חוה ושינקמן בן-זאב, 2008). Murray et al. (2006) אף הניחו ששמירה על סודיות נובעת מחשש מהסטיגמה החברתית הקיימת סביב הנושא וכן מחרדה לגבי מוצא התורם.

כיום אין בנושא זה תשובה אחת נכונה. כל מקרה נבחן לגופו. אמנם המחשבה הבסיסית הנה המשמעות הבעייתית של שמירת סוד והאדוות שהוא יוצר סביבו, אך ההשלמה עם התרומה חשובה לא פחות. המחשבה היא שהפחד מהסטיגמה החברתית שמוביל פעמים רבות לסודיות, יהיה משמעותי עבור בני הזוג רק אם להם עצמם יהיו רגשות אשמה לגבי התרומה או חוסר קבלה של התהליך שעברו (Verny, 1994).  

התחושה של כל אחד מבין בני הזוג בנוגע לשיחה עם הילד על סיפור הולדתו מושפעת מאיך אותו בן זוג מתמודד עם האמונות הקשורות לאי פריון, לתרומת הזרע או הביצית ולמשמעות של אבדן הקשר הגנטי עם הילד. ככל שבני הזוג ירגישו נוח יותר עם עובדת התרומה ועם ההחלטה האם לחשוף את הנושא, כך יהיה להם קל יותר לזרום עם השלכות בחירתם ולהשרות תחושה נוחה ומקבלת הן על הילד והן על הסביבה.
 

מקורות

אברהם, י' (2012). קנאת הפריון והשלכותיה על ההתמודדות עם טיפולי IVF. עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, הפקולטה למדעי החברה, המחלקה לפסיכולוגיה.

בירמן, צ' וויצטום, א' (2010). להביא ילדים לעולם. ישראל, אריה ניר.

בר חוה, א' ושינקמן בן-זאב, ע' (2008). פוריות מאלף ועד טף: כל מה שצריך לדעת על בעיות פוריות והטיפול בהן. תל אביב: ידיעות אחרונות.

Applegarth, L. D.,Riddle, M. P. (2007). What do we know and what can we learn from families created through egg donation? Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy, 6(2), 90-96

 Berkel, D., Candido, A.  Pijffers, W. H. (2007). Becoming a mother by non-anonymous egg donation: Secrecy and the relationship between egg recipient, egg donor and egg donation childfalse. Journal of Psychosomatic Obstetrics and Gynecology, 28(2), 97-104.

Cook, E. P. (1987). Characteristics of the biopsychosocial crisis of infertility. Journal of Counseling and Development, 65, 465-470.

Daniels, K. R. (1993). Infertility counselling: The need for a psychosocial perspective. British Journal of Social Work, 23(5), 501-515.

Daniluk, J. C. (1988). Infertility: Intrapersonal and interpersonal impact. Fertility and Sterility, 49, 982-990.

Hertz, D. G., (1982). Infertility and the physician- patient Relationship: A biopsychosocial challenge. General Hospital Psychiatry, 4, 95-101.

Leite, R. C., Makuch M. Y., Petta, C. .A. & Morais, S. S. (2005). Women's satisfaction with physicians' communication skills during an infertility consultation. Patient Education and Counseling, 59, 38-45.

Leon, I. G. (2010). Understanding and treating infertility: Psychoanalytic consideration. Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry, 38(1), 47-75.

Manson, M. C. (1993). Male Infertility – Men Talking. Routledge; 1st edition.

Menning, B. E. (1980). The emotional needs of infertile couples. Fertility and Sterility, 34, 313-319.

falseMiller, W. & Millstein, S. (2008). The Measurement of childbearing motivation in couples considering the use of assisted reproductive technology. Biodemography and Social Biology,54(1),8-32.

Murray, C., MacCaiium, F., Golombok, S. (2006). Egg donation parents and their children at age 12 years. Fertility & Sterility, 86, 610-618.

Peterson B. D., Newton C. R., Rosen K. H. & Skaggs G. E. (2006). Gender differences in how men and women who are referred for IVF cope with infertility stress. Human Reproduction, 21(9), 2443-2449.

Timothy G. J. & Douglas T. C. (2012). Dynamic alterations in the paternal epigenetic landscape following fertilization. Frontiers in genetics (3)(143), 1-8.

Verny, T. (1994). The stork in the lab: Biological, psychological, ethical, social and legal aspects of third party conceptions. falsePre- and Peri-natal Psychology Journal, 9, 57-84.

Watkins, K. & Baldo, T. (2004). The infertility experience: Biopsychosocial effects and suggestions for counselors. Journal of Counseling and Development, 82(4), 394-402.

 

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב ישנן 0 תגובות
תוכן ההודעה: