פסיכואקטואליה - אפריל 2015

29 / 68

פסיכואקטואליה
- 29 -
האם ניתן להעריך תוצאות לנוכח פני הרשע:
פסיכולוגיות של עינויים בכלים מקצועיים?
דוד סנש
ד”ר דוד סנש הוא פסיכולוג קליני ומדריך בפסיכותרפיה, מרצה במכללת לוינסקי לחינוך, חבר בקבוצת פסיכואקטיב, בקבוצת “נולדו שווים”
ובוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים.
ני מפנה את הקוראים לשלוש עדויות אישיות-מקצועיות שלי על עינויים שעברתי בתקופת השבי במצרים (מלחמת יום הכיפורים, 3791) בפרק א1
בנושא עינויים, ולראיון איתי בנושא חוסן וטראומה במסגרת מחקר בארצות הברית שהשתמש APAבספר על צער ואבל, בדו”ח לוועדה מטעם
במדגם של 01 מומחים ישראלים בנושא זה. הפניות לנ”ל נמצאות ברשימת המקורות בסוף המאמר.
“מי שעונה כבר לא ירגיש לעולם כבן בית בעולם”.
ז’אן אמרי, “מעבר לאשמה ולכפרה”, עמ’ 39.
לא פעם משפיעים מצבים פוליטיים על התפתחות מגמות
בפקרטיקה של האבחון ושל הטיפול בפסיכולוגיה. תופעות
חברתיות כופות עצמן על ביטויים רגשיים והתנהגותיים של
אוכלוסיות שלמות ומחייבות התפתחותן של המשגה, אבחנה
מבדלת ואופנויות טיפול ייחודיות. כזו הייתה ההתייחסות לטראומה
שזכתה באמצע המאה הקודמת לבולטות נוכח תופעות חברתיות
ממאירות ששטפו את החברה האמריקנית בעקבות חזרתם הביתה
של נפגעי הנפש מהמלחמות השונות, ובעיקר ממלחמת וייטנאם.
זעזועים טקטוניים משניים של אלימות שפקדו את החברה העבירו
את הפגיעה לזירה המשפחתית והקהילתית, בעיקר כלפי הגורמים
המוחלשים: נשים, ילדים, זקנים וחסרי ישע אחרים. המודעות לכך
הגיעה לשיאה בשנות השמונים עם הגדרת “סינדרום הילד המוכה”
על ידי קמפ. כך נדדה הסימפטומולוגיה של הפגיעה הבתר
) לשדה הקרב Post Traumatic Stress Disorder, PTSDחבלתית (
הביתי, או המשפחתי, כפי שהאירה ג’ודי הרמן בספרה פורץ הדרך
“טראומה והחלמה” (2991). לאחרונה, עם התגברות הקיטוב בין
הצפון לדרום והופעת הפונדמנטליזם הדתי, התקפות טרור והגירת
פליטים, הגיבו החברות המערביות במגננה שהובילה בין השאר
גם לצמצום, הגבלה ופגיעה בזכויות האדם, בעיקר של אוכלוסיות
מסומנות, מוחלשות, ולא רק כלפי יחידים שהיו חשודים בפעילות
עוינת או כאלה שהיוו סכנה לביטחון הלאומי. צעדים אלה עוררו
שאלות נוקבות גם לגבי המחירים הנפשיים שנגזרים מפגיעות
אלה המלוות בתיוג, בדעות קדומות, בהשפלה ובביוש, ולעתים אף
במצוקה נפשית ניכרת. חלק מהפעולות נעשו מתוך כוונה להגן
על ביטחון לאומי, ולכאורה “הצדיקו” הפרות זכויות אדם בסיסיות.
פעולות אחרות “חייבו” הפעלת בדיקות וחקירות שהיו לעתים מלוות
בעינויים. במקרים אחרים הופעלו אמצעים אלימים למטרות לא
מוצהרות של נקמה, ענישה, סחיטה, הרתעה והפחדה שאף הם
מהווים בעצמם סוג של טרור.
עינויים נחשבים למקרה קיצון וייחודי של טראומה כפי שתוארו לאורך
השנים על ידי השורדים אותם והמתמודדים עם תוצאותיהם. נראה
כי המחקר והפרקטיקה המקצועיים מציעים המשגה חלקית לצורך
באופן ש”משטח” PTSDאבחנה וטיפול וזאת באמצעות סינדרום ה-
את החוויה, ולא מאפשר לגעת במשמעויות הייחודיות של סבל זה
ותוצאותיו. ייתכן שידיעה זו תהיה שמורה רק לשורדים ולמתמודדים
עם החוויות האישיות שלהם דרך עדויותיהם, סיפוריהם ודרכי ביטוי
אמנותיות אחרות. בהקשר זה כבר כתב הפילוסוף אמרי: “מי שעונה
נשאר מעונה. העינויים צרובים בו לצמיתות, גם אם אין ניכרים בגופו
סימנים קליניים אוביקטיביים...” (אמרי, 7002, עמ’ 18). “אם נותרת
מחווית העינויים איזו הכרה... הרי זו ההכרה של פליאה גדולה ושל
ניכור בעולם, ניכור ששוב אין לו תקנה...” (שם, עמ’ 29).
נוכח החוויה האלביתית (חוויית האיום) של הקורבן בעולמנו, גם
מאמר זה לא ינסה להתיימר לתאר את הפנומנולוגיה של העינויים,
אלא יעודד את הקורא לפנות לעדויות אישיות של קורבנות,
שורדים ועם המתמודדים עם עקבות העינויים בגופם ובנפשם, אם
בעדויות אישיות ואם בסיפורי טיפול כפי שמופיעים גם בספרות
.1המקצועית
עינויים כמקרה ייחודי של טראומה
בניגוד לפגיעות נפשיות טראומטיות המתרחשות בעקבות אסונות
טבע או תאונות, ואפילו במהלך מלחמה, שאינן מתרחשות בהקשר
בין אישי, לפגיעות בתוך קשר יש מאפיינים ייחודיים המתוארים טוב
שהולך וגורף הכרה בחוגים complex PTSDיותר על ידי סנדרום ה-
המקצועיים. פגיעה כזו מתרחשת כאשר הקורבן נפגע על ידי