פסיכואקטואליה

פסיכואקטואליה

- 55 -

בראשית דברייך בספר את מציינת כי ה”לקונה” בהתייחסות

לאב בספרות המקצועית הפסיכואנליטית אינה נובעת

מגורמים מדעיים רציונליים בלבד, אלא מקורה גם בהשקפות

עולם סובייקטיביות, בהכחשות ובמיתוסים; ואני שואלת -

הצורך הזה שלך למלא את החסר, לסגור את ה”לקונה” ולגלות

את האב הסמוי מן העין - מאין הוא בא?

כשאני כותבתעלה”לקונה”שלהאבבטקסטיםהפסיכואנליטיים

אני מאירה ומבליטה בספרי חסר מושגי מטריד המעסיק אותי

פוגש התינוק -

עוד

מזה שנים כפסיכולוגית וכאנליטיקאית. מה

אני מתעקשת לשאול - חוץ מגופה של אמו ומנפשה? מה הוא

חווה, מה נרשם בו חרישית ממפגשיו הראשוניים עם אביו? ומה

עובר על האב החדש, הנרגש, במפגש הראשוני עם תינוקו?

האִם יש לנו כמטפלים שפה מושגית שגורה מספיק לחשוב או

לחלום את המפגש הזה בין האב לתינוקו? האִם הכרנו בתוך

עצמנו את הדי סביבת האב הראשונית, כך שנוכל להאזין

לאופני התרחשותה בחדר הטיפולים?

נדמה לי שנדרשו לי זמן וניסיון טיפולי כדי לזהות ולנסח

לעצמי (קודם כול) שכאשר מטופלים פורשים בטיפול חוויות

או כמיהות ינקותיות, וכשהם משחזרים בקשרים האינטימיים

שלהם כבוגרים אלמנטים רגרסיביים באופיים - הם לא

בהכרח משחזרים ביחסי האובייקט הללו דפוסים הקשורים

ביחסיהם עם דמות האֵם. את החופש הזה,

בעיקר

או

רק

לחשוב באופן פתוח יותר על ההשפעות המוקדמות והלא

מודעות של שני ההורים עלינו כבוגרים, קיבלתי בבית הורי.

הכרתי מקרוב נוכחות אבהית שקטה ונוסכת ביטחון ומחוות

לא-מילוליות של אבא: מבט עיניים מלווה, חיוך, צלילים וקולות

שאת עקבותיהם חזרתי ומצאתי בתוך האמהות הקרובה

לילדי. וכך מצאתי עצמי בדיסוננס צורם בין שפת הורי,

שהאב הוא חלק טבעי ממנה, לבין “שפת האם” המקצועית

שלי - כמי שהתחנכה על ברכי התיאוריות ה”אמהיות” של

יחסי אובייקט על זרמיהן השונים (כפי שנוסחו על ידי קליין,

ויניקוט, גאנטריפ, ביון ואחרים). בתיאוריות הללו האב הנו

ישות סמויה מעין וקולו לא נשמע. אנסה לספר לך מעט יותר

על אותו פער שתיארתי, שהנו הדלק לכתיבת הספר.

במובן מסוים אבי הקדים את דורו לפני יותר מחצי מאה. אף

כי היה המפרנס היחיד ואמי עקרת הבית והאחראית על גידול

הילדים, הוא היה נוכח בחיי מתחילתם. האבהות הייתה חלק

מזהותו כאדם וכגבר, אני חושבת שהוא אהב להיות הורה,

ובהחלטות המקצועיות שקיבל בחייו הביא בחשבון את מקום

המשפחה. אך טבעי היה בעיני לחשוב שהאב הוא הורה משפיע

הנוכח גם בחוויות חושיות ולא-מילוליות, ושהשפעתו לאו דווקא

מצטמצמת לרבדים נפשיים אינסטרומנטליים ומעשיים (שאותם

מייעדים לאבות באופן מסורתי), או לאזורי נפש מאוחרים יותר

התפתחותית הקשורים בעניינים אדיפליים. גם כפסיכולוגית לא

הטרידה אותי השאלה מתי נוכחותי הטיפולית היא אמהית ומתי

היא מדמה החזקה אבהית או עירוב רב שכבתי ומורכב של

שניהם. עבורי, ואולי אינני יוצאת דופן בכלל, תחושות חרישיות

) עם המטופל בקליניקה נקשרותאסוציאטיבית

being

של “היות” (

ברגעים שונים עם שני ההורים, וכשפגשתי בקליניקה מטופלים

שהיו הורים, לא התקשיתי לראות שהכלה או קבלה אמפתית

אינן דווקא איכויות המייחדות אמהוּת, אלא נוכחות רגשית-

הורית אשר לרגעים היא זמינה ולרגעים לא - לאמהות ואבות

גם יחד. אך רק בשנים האחרונות, שבהן חזרתי מחדש לשאלות

יסודיות כגון איך מתרחשת ההתפתחות הנפשית וכיצד

מתעצבת עצמיותו של היחיד, התעוררה בי השערה שמצאתי

לה הד בקרב חברי האנליטיקאים, כי האב שנזנח כאובייקט

פנימי ראשוני וכאדם בשיח שלנו על נפשנו ונפש המטופלים

אינו חסר רק לי אישית, אלא חסר בכלל. כך התחלתי לחפש

אחריו קלינית ומושגית.

בעת כתיבת הדוקטורט, שהיה המצע לספר, הלכתי אל כתבי

The International

העת הפסיכואנליטיים המרכזיים (דוגמת

), ובמבט מרפרף על תיאורי המקרים

Journal of Psychoanalysis

המתפרסמים בהם התרשמתי שהם כמעט נעדרים התייחסות

אל האב ואל השפעותיו בינקות. התיאוריה מכירה בהשפעות

המזיקות של חסרון האב בחיי ילדיו, ומתייחסת ל”רעב לאב”

ולהשפעותיו המזיקות לאורך החיים, אך אין היא מאזינה להדי

נוכחותו כשהוא קיים לצד האֵם. פנטזיות ראשוניות בנוגע לדמות

פסיכולוגים יוצרים:

ראיון עם הפסיכולוגית קרין בן-ארי סמירה

עם צאת ספרה “האב הסמוי מֵעין - על הנכחת האב בשיח

הפסיכואנליטי”, בהוצאת רסלינג, 5102

ראיינה וכתבה: צילה טנא

ד"ר קרין בן-ארי סמירה היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית

בישראל, מדריכה במרכז ויניקוט בישראל; מדריכה וחברת הצוות המוביל את התוכנית ללימודי

פסיכותרפיה פסיכואנליטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; עוסקת בפסיכותרפיה,

בפסיכואנליזה ובהדרכה בקליניקה פרטית בחיפה.