פסיכואקטואליה - ינואר 2015

37 / 68

פסיכואקטואליה
- 37 -
“אני ילד שלי, עושה הכל כאילו הייתי בן אלמוות! - ואני, עניתי לו,
עושה הכל כאילו אני צריך כל רגע למות. מי משנינו צדק אדון? [...]
לעשות הכל כאילו המוות אינו קיים, ולעשות הכל כאילו המוות נוכח
” כל הזמן - שני אלה הם, אולי, אחד.
קאזאנצאקיסחייו ומעלליו של אלכסיס זורבס,
---------------------------------------------------------------------------------
המוות והמוות החלקי, האבל והיגון נוכחים בחדר הטיפולים של
הפסיכולוג השיקומי כאורחים קבועים. בעוד שהכתיבה על אובדן
עוסקת בעיקר במוות, והזווית הפסיכודינמית מתבוננת לרוב מתוך
המציאות הפנימית שאותה המטפל יכול לחקור גם מתוך המפגש
עם עצמו (יצר המוות, הסגת השקעה ליבידינלית, פחד מהתמוטטות
שמקורה בעבר, תחושה של מוות נפשי ועוד), היחס לאובדן החלקי
והביסוס התאורטי לעבודה עם מטופלים המתמודדים עם מציאות
ממשית של אובדן, נכות ומוגבלות, עברו התפתחות איטית יותר.
עקרונות מושגיים
הפרדיגמות המושגיות לעבודה עם מוגבלות ועם הסבל שנובע
ממאבק הסתגלותי אינן נגזרת פשוטה של תאוריות שעסקו
באובדן כתוצאה ממוות. גם המודלים שהיוו בסיס להבנת תהליכי
אבל בעקבות מוות עברו שינויים ניכרים. הנחות רווחות שהיוו בסיס
למתן אבחנה של פתולוגיות נמצאו בלתי תקפות, וחייבו זהירות
בזיהוי של פתולוגיות בתהליכי אבל. מן הצד השני, מודלים חדשים
שהוצגו אימצו שורשים ישנים, וכך, לדוגמא, ויקטור פרנקל שהציג
רעיונות פוסט-מודרניסטיים, מהדהד בתוך גישות עכשוויות, כגון
), גם אם Neimeyer et al., 2009 הקונסטרוקטיביסטים (למשל אצל:
החיבור נוצר בדיעבד.
כמטפלת הפוגשת יום יום את המציאות של המוות והמוגבלות
בטיפולים, התחושה היא כי לרוב המוות אינו נוכח כדחף או
כאירוע היסטורי פרה-ורבלי, ולא רק כמחולל טראומטי. למוות
יש פנים רבות, ובשיקום יש לו בראש ובראשונה נוכחות בסיסית
יותר, נוכחות של סטינג. הוא ממסגר את השיח שבתוכו התהליך
מתקיים ויוצר את הגבולות ואת החוקים. נוכחותו של המוות, או
האובדן, מורגשת בשיח הטיפולי כנוכחות של גבול חיצוני ושל
גבול פנימי. הגבול המסמן את המרחב הסובייקטיבי בתוך הטווח
האינוספי ממלוא הפוטנציאל של האדם ועד לחידלון הגמור. הוא
גם מסמן את הגבול של המפגש האישי והבין-אישי, את התוכן שלא
ניתן לבחינה דרך אינטרוספקציה. ז’אן אמרי כותב בספרו “מעבר
לאשמה ולכפרה”: “הכאב היה מה שהיה. מעבר לכך אין מה לומר.
איכויותיהן של תחושות אינן ניתנות להשוואה כשם שאינן ניתנות
לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת
באמצעות השפה”.
תחושת המוות כסטינג או כגבול ליוותה אותי שנים לפני שנתקלתי
בהגותו של קרל יאספרס, פסיכיאטר ופילוסוף מרכזי בזרם
האקסיסטנציאלי. יאספרס טבע את המונח “מצבי גבול” והוא
מאבק מונה ארבעה מצבים כאלו: “שאינני יכול לחיות ללא
ושאני בלתי נמנעת אשמה , שאני נוטל על עצמי סבל וללא
” (בתוך טנן, 7791, ההדגשות שלי). משמעות הגבול למות חייב
היא כפולה. גבול תודעתי, מצב שהתודעה אינה יכולה להשיגו
(איננו יכולים לדמות עצמנו במצב של מוות), וגבול שמבטא את
ההגבלה האנושית לפעול לשינוי. העימות עם המוות או עם הפגיעה
החמורה בשלמות הפיזית או הנפשית הוא מפגש עם מצב גבול
(חשוב להעיר כי לפי יאספרס מצבי גבול בהיותם סף סובייקטיבי,
עשויים להיחוות גם במצבים שגרתיים אצל אנשים עם פתולוגיות
שעבורם אירועים שבשגרה נוגעים בסף של “מצב גבול”). הבעיה
המרכזית של המטפלים במצבי גבול היא מגבלות שפת הטיפול
והצורך בהתרחבות והשקה לתחומי הפילוסופיה ולדיסציפלינות
אחרות, כדי להבין לעומקם את התהליכים הפסיכולוגיים המתהווים
תמיד בהקשר הרחב של הקיום. יאספרס מהווה דוגמא לכתיבה
שמצליחה להגיע לאותן פינות נעדרות ובכך הוא תורם להמשגה
במצבי אובדן. ”experience near“ שהיא
אם נמשיך עם יאספרס, אזי היבט שני המדגים גישה המשגתית
* דוריה לנגלבן-כהן היא מנהלת-שותפה ביחידה הנוירופסיכולוגית, יד חרוצים, תל אביב.
יגון כרוני בשיקום -
המעבר מתאוריות ליניאריות לכאוס
דוריה לנגלבן-כהן*