55 / 68
אוקטובר 5102
- 55 -
תחושת אשמה הורית, גם אם היא
מניעה את ההורה לתפקד, או להגיע
לטיפול, הרי שהיא מפריעה להתקדם
בתהליך הטיפולי ולא מסייעת לו.
אורן מתייחס לתחושת אשמה של
הורים שבאה מבפנים וקשורה
למבנה הדינמי של אישיותם, אך אני
סבורה שגם מנגנונים נפשיים ניזונים
מהשיח החברתי-מקצועי-תרבותי,
ולכן, תחושת אשמה זהו מנגנון
של שליטה תרבותית, מה שמישל
.“
normalizing judgment
פוקו כינה “
הכוונה למכניזם של שליטה חברתית
שגורם לאנשים להעריך את עצמם
ואת הפעולות של האחרים ואת
מחשבותיהם מול נורמות הנהוגות
בחברה שבה הם חיים. בישראל,
לדוגמא, קיים השיח של “האמא
היהודייה” הדואגת לילדיה. תחושת
אשמה ויהדות תמיד הלכו יחדיו.
האמא היהודייה כמלאה בתחושות
של צורך להגן על ילדיה בגוננות
יתר אך מתוך תחושות מתמידות של
אשמה עצמית נחשבת בשיח הזה
לצורה של אהבת אם ולביטוייה של
אחריות הורית אולטימטיבית. אולם
הפרדתההוריםמשיח זה נחוצה ביותר
ויכולה לסייע יותר מהשימוש בשיח
זה שגורם בסופו של דבר לתוצאה
הפוכה. מכניזם זה הוא שיוצר את
האובייקטיפיקציה של זהות האדם.
למשל, בעניין של אנשי מקצוע
שעובדים עם הורים, כך זה מעודד
את אנשי המקצוע לחלק הורים
ל”קומפיטנטים” ו”לא קומפיטנטים”,
מתפקדים ולא מתפקדים.
יש שיאמרו כי האשמה עצמית
גורמת להורים לקחת אחריות על
ילדיהם ולחפש מזור. אכן, במצב
הרצוי, ניתן לצפות מהורה שיהיו
לו תובנות מסוימות לגבי הנסיבות
והמצב התפקודי שאליו הגיע ילדו,
כדי שהורה זה יוכל לקחת אחריות
לנסיבות אלו ולעשות משהו בקשר
אליהן, כדי שיוכל ליזום פעולות
עצמאיות על מנת להתמודד עם
מצבי התפקוד של ילדיו ועל מנת
שיוכל להשפיע ולעצב את חיי ילדיו
בהתאם למה שחשוב בעיניו. אם
כך, יש להדגיש שאשמה עצמית
שהורה חש ושמניעה אותו לעשייה
היא דבר חיובי לכשעצמו, אך זה
שונה מאוד ממטפל שחלק מגישתו
לשמר או לעודד תחושה של אשמה
עצמית. הרי ייתכן שזה ירחיק את
ההורה מלטפל בילדו. מנגד, ייתכן
שהורה יטפל בילדו מתוך תחושת
אחריות הורית ללא תחושת אשמה
עצמית מוצהרת. וכך, במידה ומזהים
לחלוטין בין תחושת אשמה הורית
לבין קומפיטנטיות הורית, הדבר יכול
להוביל להתייחסות שיפוטית של חלק
מאנשי המקצוע וזו תייחס את חוסר
היכולת לבעיות תפקודיות ראשוניות
בהורות, וגם לפגימות באישיות
שלהם, במנטליזציה. התייחסות כזו
תראה בהם “קלקול”, כבעלי בעיות
אישיות, בעיות זוגיות וכן הלאה. עבור
חלק מהמטפלים, השאלה מדוע ישנם
הורים אשר אינם מבינים את אשמתם
בנוגע לתפקוד ילדיהם, תוביל הרבה
פעמים לתשובה שיפוטית: הורה שלא
מרגיש אשם לגבי מצבם של ילדיו,
הדבר מצביע על חוסר התפקוד שלו
שבא לידי ביטוי בחוסר יכולתו במצב
זה לעשות רפלקסיה ולחשוב על
חייו, הורותו וילדיו במונחים מופשטים.
מאחר שכך, הוא לא יכול להבין את
ההשלכות של פעולותיו ולא יכול
להבין שיש ביכולתו לעשות פעולות
מסוימות על מנת לסייע לילדו.
זה נחשב לחוסר תפקוד, ולחוסר
תפקוד זה יש שורשים שנעוצים
בפסיכופתולוגיה של ההורות.
דווקא בהורות, זהו השדה שבו נחוצה
הבנה של “הכוח המודרני” שמייצר
את תחושת הכישלון האישי. לכן
דווקא שם תפקידנו כאנשי מקצוע
הוא לעזור להורים למקם את תחושת
הכישלון האישי בהקשר של השיפוט
הנורמטיבי, וביחד לתמוך ביכולתם
להתנגד לכוחות אלה. למשל, השיח
של “הורים שלא שולטים בילדיהם
המתבגרים” מכניס הורים להרגשה
שהם הורים גרועים אם הם לא יעלו
את רמת השליטה שלהם. בתגובה
לכך, המתבגרים מורדים עוד יותר
ומסתבכים בבעיות עמוקות יותר.
המעגל הנוראי הזה סוגר גם נתיבים
אחרים של תקשורת עם המתבגרים,
למשל היכולת להישאר סקרנים,
פתוחים וקשובים להם, ולהיות
מסוגלים לשוחח עם המתבגר על
מחשבותיו ודאגותיו. הדבר מקשה
להגיע להבנות ולפתרונות אפשריים.
ניקח לדוגמא את ההורים שנקראים
“הורי הליקופטר”, במובן שהם מגנים
על ילדיהם הגנת יתר. אם נוכל
להפריד את הבעיה שאיתה מתמודד
ההורה מהשיח של הורות “טובה”,
הורות “מושלמת”, הורות “נכונה” או
“טובה דיה”, נוכל לעזור להורה לחזור
לערכים ולאמונות שמנחים אותו
ואת בן זוגו לחינוך ילדיהם. התוצאה
תהיה אותנטית יותר, ותביא לחיזוק
ולהעצמה, ולפחות שיפוט עצמי.
בניגוד לתפיסה של תרבות שמייצרת
ומעודדת תחושת אשמה הורית
עצמית כבסיס ללקיחת אחריות,
מייקל וויט מציע להחליף זאת
בתפיסה של אחריות אישית, או
,”
personal agency
במילותיו שלו “
אשר ממוקמת בתוך צורה מיוחדתשל
,)
social collaboration
שיתוף חברתי (
להבדיל מהתפיסהשל אחריותאישית
כיכולת טבועה באדם ה”מתפקד”.
וויט ממקם יכולת זאת בתוך המרחב
החברתי. זהו שיתוף חברתי שעוזר
לאנשים לעבור את המרווח שקיים בין
מה שידוע ומוכר להם, לבין מה שיכול
להיות להם אפשרי לדעת לגבי חייהם
וזהותם.
באשר לאחריות שלנו כאנשי מקצוע,
כאשר עלינו להתייחס להורה ש”אינו
חש רגשות אשמה” כלפי קשיים
שמתגלים אצל ילדו, מייקל וויט מציע
שמוטלת עלינו האחריות להימנע
מליפול למסקנות שיפוטיות לגביו.
אל לנו להסיק, למשל, ש”הוא פשוט
חסר מוטיבציה” או “חסר אחריות
ללא תקנה”, “מתנגד”, “לא מסוגל
לראות את התוצאות של פעולותיו”,
“לא מסוגל לתובנות לגבי התנהגותו”,
“אדם קונקרטי” או “לא מסוגל לחשוב
בצורה מופשטת”. הדברים אמורים
כמובן לכל הורה, אם או אב. למעשה,
מייקל וויט מציע להתייחס למסקנות