63 / 68
פסיכואקטואליה
63
פרופיל אישי
אינפורמטיבי מן החטיבות השונות של הפ"י, והודות לחזון הגדול של
, ובעיצוב
פסיכואקטואליה
יוכי, היצירתיות שלך, נחמה, בבחירת השם
האסתטי של החוברות הראשונות והתרומה הצנועה שלי באיסוף
מאמרים, ביזימת הפינה "פסיכולוגים יוצרים" ואפילו בסיוע בהתנדבות
לאורך כמה שנים של בעלי אברשה בעריכה ובהגהה של העיתון, הגענו
למוצר מקצועי ואקטואלי שגאוות כולנו עליו.
עם ההתרחבות של החוברת ומגוון הפינות בה זכינו לחברות מערכת
נוספות נמרצות - שרית ארנון־לרנר ואיריס ברנט - שהעשירו את
התכנים של כתב העת ואפשרו לנו להתקדם בקצב מהיר ולקבל הכרה
רחבה בקרב כל חברי הפ"י.
המעורבות המלאה של מנכ"ל הפ"י, דני כפרי, בכתב העת הקפיצה
אותנו בכמה דרגות וייעלה את תהליך הפקת החוברות. תודה לך, דני,
על היותך חלק מאיתנו, על העזרה, על הגיבוי, על הדרבון, על הארגון
ועל החום.
לאחר פטירתה של חברתנו האהובה, יוכי בן־נון, נכנסתי בדחילו ורחימו
לתפקידה כיו"ר המערכת. אימצנו בחום את בתה אלה כחברת מערכת
שתרומתה לצוות ניכרת. את הפינה אודות הספרים החדשים שהייתה
בבת עינה של יוכי, קיבל לידיו שבתאי מג'ר וכולנו נהנים מכתיבתו
היצירתית ומבחירותיו המקוריות. עם פרישתה של שרית מן המערכת
זכינו בחברת מערכת נוספת, ד"ר מירי נהרי, שהידע המקצועי, הנועם
האישי והתבונה שלה מחזקים אותנו בכל צעד וצעד.
כתב העת שלנו מתפרסם כבר מזה שנים גם בצורה מקוונת באינטרנט.
עם זאת, מרבית חברי המערכת תומכים בהוצאתו ככתב עת
מודפס ומאמינים בערך המוסף של חוברת המגיעה לכל בתיהם של
הפסיכולוגים בארץ.
השאיפות העיקריות שלי לעתידו של כתב העת מתמקדות בהתאמת
תכניו למגמות החדשות בפסיכולוגיה, בהקשבה לשדה ולקולות
העולים מתוכו ובמתן במה לפסיכולוגים חוקרים ויוצרים. אני מדמיינת
כתב עת שהוא מקצועי ועשיר במידע אך בה בעת פתוח, יצירתי
ומשקף את רחשי הלב, החלומות והכישורים של הפסיכולוגים בארץ.
סיפור קצר מקסים ונוגע
פסיכולוגיה עברית
שלחת בימים אלה למערכת
ללב "סיפור על ילדה חזקה", האם סביר לחשוב שחלקו אוטוביוגרפי?
האם תוכלי להרחיב?
הצורך שלי ליצור היה חזק במשך כל השנים אך לא בקלות מצאתי לו
נתיבים. במשך שנים ארוכות נהגתי לרשום בעיפרון דיוקנאות של אלה
שהשתתפו איתי בישיבות השונות ומשכו את עיניי. כעשר שנים עסקתי
בפיסול והצלחתי בדרך זו לבטא דימויים פנימיים שלי לגבי נשיות
ואימהות. מזה כעשר שנים אני שולחת ידי בעט. יש לי שני רומנים
במגירה שהגיבורות שלהם הן נשות טיפול.
אני מאמינה שבכל סיפור ניתן למצוא יסודות אוטוביוגרפיים והדמויות
כולן מייצגות חלקים אלה ואחרים של הכותב, קצת כמו בחלום. אך,
כמו בחלום, עולים וצפים בסיפור היבטים לא מודעים, אשר נשזרים
בעלילה ומקשים על ההבחנה בין מציאות לבין דמיון.
הזיקה בין ספרות לפסיכולוגיה מסקרנת ומעוררת אותי ולא בכדי
שבה אני מראיינת
פסיכואקטואליה
בחרתי ליצור פינה קבועה ב
פסיכולוגים יוצרים. כפסיכולוגית "כותבת" אני מתקנאה בסופרים
וביתרון שיש להם בתיאור אירועים ובהבעת רגשות ורחשי לב.
איך את חווה את "בדידות הקורונה" ברמה האישית, המשפחתית
והמקצועית?
הבדידות החלה להעסיק אותי ולטרוד את מנוחתי עוד טרם "ימי
קורונה". בעלי ואני גימלאים, ולשמחתי יש לנו תחומי עניין רבים
משותפים. אנו יוצאים בצוותא להרצאות ואירועי תרבות, תיאטרון,
קולנוע ומוזאונים, נפגשים מדי פעם עם חברים, שמחים לסייע לבני
(שבארץ) ולמשפחתו בטיפול בנכדים ונהנים לבלות בחיק המשפחה
המורחבת שלנו בארוחות סוף שבוע ובחגים. כמו רוב עם ישראל אנו
יוצאים מדי פעם לטיולים בחו"ל, ואילו אהבתי יותר את חוויית הטיסות
היינו ודאי מרבים בזה אף יותר.
אני גם עובדת עדיין מעט בביתי ומשתתפת באופן קבוע בוועדות
התאמה ובוועדות ערר של משרד החינוך בנושא לקויי למידה.
עם זאת, בשנה האחרונה בימים של שהייה מתמשכת בבית התגנבה
לליבי מדי פעם תחושה עמוקה של בדידות. אני מודעת לכך שהיא
קשורה לצמצום של "קולות" הנכנסים מן החוץ פנימה, ולפעמים נדמה
שאפילו דברי הדואר בתיבתי מתמעטים. החוויה של לא להיות מספיק
מעורבת ורלוונטית, להיהפך ל"שקופה", מחלחלת פנימה ולא קל לי
להתמודד עימה.
הבידוד ב"ימי קורונה" הרבה יותר פשוט עבורי למרות העשייה
המוגבלת וההימנעות הכמעט מלאה מיציאה מן הבית. נראה כי
תחושת ה"ביחד" הרגשית היא חזקה למרות הריחוק הפיזי, ובאופן
פרדוקסלי אני מוצאת כי הכאב על מה שאולי עומד להיעלם עבורנו
עם ההזדקנות מתעמעם בימים אלה כמעט לחלוטין.
האם יש דברים שהחמצת ושעליהם את מצטערת בהתייחס לחיים
המקצועיים ובכלל?
בניתוח שכלתני ובטח לאחר האיסוף הנוכחי של הישגיי שהתבקש
כמענה על שאלותייך, התשובה החד־משמעית המתבקשת היא
שהגשמתי את עצמי ולא החמצתי דבר. אני יכולה גם להגיד בסיפוק
שכמעט כל חיי הלכתי אל העבודה וחזרתי ממנה אל ביתי בהנאה
מרובה.
עם זאת, אין ספק שבכל בחירה מסתתרת לה החמצה. במושקעות
הרבה שלי בעבודה בשדה החמצתי לימודי דוקטורט. בהתמדה שלי
בעבודה בשפ"ח תל אביב-יפו החמצתי תחומי עיסוק מסקרנים אחרים
בהיי־טק או בכלכלה. בשל בעיות בריאות החמצתי משפחה עם ארבעה
ילדים, כפי שדמיינתי, ובשל מגבלות אישיות אולי של כישרון ואולי של
מצב רגשי החמצתי את העיסוק בכתיבת ספרות יפה.