61 / 68
פסיכואקטואליה
61
פרופיל אישי
צלם: רפי קוץ
הילסברג, שלמרות קשיי החיים נטעה בנו אופטימיות
וגישה חיובית לחיים, אמון בבני אנוש וכבוד לכל
אדם באשר הוא, ללא הבדלי גזע, מין ומעמד חברתי.
כמי שחרטה על דגלה את הסוציאליזם הלניניסטי דאגה
אימי גם לחלק את הכישורים בין שלושת ילדיה בצורה
שוויונית כך שאף אחד לא יצא מקופח. לאחותי הבכורה
מירה ייחסה את כישורי היצירה והספורט, לאחי הצעיר
ברוך (ז"ל) את חוכמת החיים והכישורים הדרמטיים, ולי
העניקה את האינטליגנציה והתבונה.
, "הוקפצתי"
5
שנה לאחר העלייה ארצה, בהיותי בת
לכיתהא', כיוון ששלטתי בקריאה. ל"דילוג" על לימודיי בגן
החובה אני מייחסת את ה"תסמונת" של "הילדה הקטנה" שליוותה אותי
שנים ארוכות - "הקטנה" בבית הספר, הצעירה בכיתה בתיכון ובהמשך
- צעירת הלומדים בחוג לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה.
) בעת לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב
17(
גילי הצעיר מדי
לא פגע בציוניי אך אני מודעת לכך שהפנמתי באמת את מה שלמדתי
רק בשלבים מאוחרים יותר של הבשלה רגשית ותוך כדי השילוב
בפועל בעבודה בשפ"ח תל אביב-יפו. נראה כי ה"זרעים" של מאמר
מאוחר יותר שכתבתי ("ללמוד להיות פסיכולוג, לגדול להיות פסיכולוג")
טמונים בחוויה זאת.
נישאתי לבן זוגי אברשה וזכיתי בשותף אמיתי ובשם משפחה
21
בגיל
עברי - טנא - אותו אני נושאת בגאון עד היום. אברשה הוא איש חינוך,
מורה בתיכון ובמכללה לחינוך, בלשן ועורך ספרותי.
אנחנו הורים לשני בנים:
הבכור, עומר חי טנא, פרופסור למשפטים ויועץ לממשלות
וחברות בענייני פרטיות והגנת מידע, סגן נשיא לענייני מחקר בחברה
)
IAPP
(
ב
International Association of Privacy Professionals
בארצות הברית.
הצעיר, ד"ר אורן טנא קוניאק, הוא פסיכיאטר, מנהל המרפאה לבריאות
הנפש בבית החולים איכילוב בתל אביב. גר כיום ביפו.
בנינו בירכו אותנו בשישה נכדים. שלושה בארצות הברית ושלושה ביפו.
עבדתי כפסיכולוגית בשפ"ח תל אביב-יפו בתחנת
1967
משנת
מוניתי על ידי ד"ר עמוס ניר, מנהל השפ"ח,
1975
"התקווה", ובשנת
למנהלת תחנת "שלם". בשנות עבודתי האחרונות בשפ"ח תל אביב-יפו
שימשתי כסגנית מנהל השפ"ח.
לקחתי אתנחתא מקצועית והתלוויתי לבעלי
1983-1980
בין השנים
לשליחות קהילתית בהארטפורד, קונטיקט, בארצות הברית. בשנות
השליחות שלנו זכינו ליחס מחבק מצד הקהילה היהודית במקום,
"אומצנו" בחום על ידי המשפחות של ראשי הקהילה וגילינו
שהאמריקאים אינם קרים ומרוחקים כפי שנהוג היה לומר אצלנו בארץ.
מה הוביל אותך ללימודי פסיכולוגיה בכלל ולפסיכולוגיה החינוכית
בפרט?
עם
17
כפי שציינתי כבר, התחלתי את לימודיי באוניברסיטה בגיל
סיום התיכון. האמת היא ששאפתי להיות רופאה, אך
באותה עת לא היו לימודי רפואה באזור מגוריי בתל
אביב וחששתי להתנתק מהסביבה המוכרת שלי ולעבור
ללמוד בירושלים. פסיכולוגיה הייתה בעצם הבחירה
השנייה שלי בשל השילוב שמצאתי בה בין מדע לבין רוח.
כיום אין לי ספק שמקצוע הפסיכולוגיה די "תפור" עליי
והצלחתי להגשים דרכו את הצורך שלי להבין, לפרש,
לסייע ולהדריך.
את לימודי התואר השני התחלתי במסלול שהיה קליני
בעיקרו, אך עם הגיבוש של המסלול החינוכי על ידי צוות
מורים מוערך נשאבתי אל התחום של הפסיכולוגיה
החינוכית שאפשר לי לעבוד עם אוכלוסיות בריאות, עם ילדים, הורים
ומורים ואולי גם שמר עליי מהמפגש שהיה מטלטל עבורי עם חולִי וסבל
נפשי, דיכאון ואובדנות שבהם נתקלתי בתחילת הפראקטיקום הקליני
בבתי החולים הפסיכיאטריים.
כיצד שילבת בין תפקידך כאם לבין הקריירה שלך כפסיכולוגית
ומנהלת תחנה?
אכן, עבדתי שעות ארוכות והשקעתי רבות בעיסוקי כפסיכולוגית
בשדה ובפעילויות התנדבות נוספות בשירות הציבורי. אין ספק שצוות
הפסיכולוגים שלי בתחנה והשירות הפסיכולוגי של תל אביב-יפו
כולו היוו עבורי בית שני ומשפחה מורחבת. עם זאת, בתחושתי, ילדיי
היו תמיד בסדר עדיפות ראשון עבורי, ובשירות אף נהגו להתלוצץ
על כך ששיחת טלפון אחת מהם יכולה "להקפיץ" אותי מישיבה או
מפגישה בעלת חשיבות עליונה. למזלי, זכיתי לסיוע מרבי מבעלי בשל
השותפות המלאה שלו בענייני הבית ובגידול הילדים. אני חייבת לציין
בצניעות שלא נדרשנו כלל להתערבות בתהליכי הלמידה של ילדינו
בבתי הספר למעט השתתפות בימי הורים, כמקובל.
כיוון שהשקעתי למידה רבה בנושא ההורות ובקשר בין הורים לילדים,
והעבודה עם הורים הייתה בין העיסוקים העיקריים שלי, למדתי תוך
כדי תנועה גם כיצד לשפר את תפקודי כאמא, ולעניות דעתי, ניצלתי
את התובנות המקצועיות שלי בגידול ילדיי (לפעמים אולי מעט מאוחר
מדי), אך בו־בזמן השתדלתי לראות אותם כאמא ולא כאשת מקצוע
ולהימנע מפירושים פסיכולוגיים בשיחות שלי איתם. אני מקווה
שהצלחתי להיות עבורם אמא טובה דיה בלי להיות הפסיכולוגית
שלהם.
מהו ה"אני מאמין" המקצועי שלך?
כמי שמאמינה בלמידה כמניע עיקרי בצמיחה ובהתפתחות שלנו כבני
אדם וכאנשי מקצוע הייתי פתוחה תמיד, ובכל הזדמנות, ללמוד באופן
פורמלי. אך לא פחות למדתי מן הניסיון, מן המפגש עם כל ילד, הורה
ומנהל, עם אנשי הצוות שלי ועם עמיתים למקצוע. כבר כפסיכולוגית
צעירה מאוד בראשית דרכי בשפ"ח שאבתי מסרים קטנים אך חשובים
ששירתו אותי לאורך הדרך.
בימים הראשונים לקליטתי בעבודה בסיום מלחמת ששת הימים