56 / 68
2020
אפריל
56
האם הטרייה מתמודדת גם עם האחריות והצורך לאהוב ולפתח
אינטימיות עם תינוקה.
סטרן מתאר כי האינטימיות נוצרת מפעולות שהאם עושה באופן
אינטואיטיבי כגון האכלה ומשחק עם התינוק. יצירת יחסים
אינטימיים יכולה להיות מאתגרת גם בשל הקושי האובייקטיבי
שביצירת אינטראקציה ותקשורת לא מילולית, אך גם מפני
שהסביבה התומכת משאירה מעט זמן ומרחב לאם הטרייה
להתנסות, לחקור, לטעות וליצור חוויות אינטימיות שלה עם
תינוקה. אחת המרואיינות התייחסה לעובדה שמרבית הנשים לא
יכלו להיכנס לבית בו שהתה, כמצב שאפשר לה מרחב עם עצמה
ועם תינוקה: "זה כיף שיש מי שדואגות לך כל הזמן... אבל זה גם
נחמד שאני לא כל הזמן עם אנשים. בגלל שהם לא יכולים להיכנס
לבית, ולפעמים גם לא היו נשים שילדו או במחזור בזמן שאני הייתי
בבקתה, אז היה לי גם שקט והרבה זמן לנוח. זה היה חשוב. לא
הייתי צריכה לעבוד ולדאוג לשום דבר. לפעמים זה היה רק אני
והתינוק... בלידות הבאות זה נהיה כבר קל יותר ולמדתי איך לטפל
בתינוק ומה מתאים לי".
כאן, בארץ ישראל
בארץ השתנה גם המבנה המשפחתי וגם מבני המגורים שאליהם
היו רגילים יהודי אתיופיה. ממגורים בבקתות גודג'ו בכפר עברו
המשפחות למגורים בבניינים, ואין עוד בית נפרד ליולדות ולנשים
בנידה. נוצרו אפוא מנהגים שונים בקרב משפחות שונות, ונשים
רבות ממוצא אתיופי מקיימות מנהג זה, אם בכלל, רק בלידות
הראשונות, ולעיתים אינן מקיימותמנהג זה עם לידת ילדים נוספים.
ּ
המנהג הרווח בקרב יהודי אתיופיה בישראל הוא כי היולדת וילדה
עוברים להתגורר בבית אמה. ההתנהלות בבית האם (הסבתא של
התינוק) תלויה במידה רבה ביולדת אך מושפעת מאוד ממידת
ההקפדה של האם ומהקשר בין היולדת לאמה. ישנן אימהות
(סבתות) מחמירות מאוד, שאצלן היולדת נמצאת בחדר שהוקצה
לה בבית ואסור לה לשהות בסלון או בחדרים האחרים בבית.
אימהות מחמירות אחרות ייתכן שלא יבואו במגע עם התינוק
ועם בתן היולדת, כפי שנהגו באתיופיה. אימהות אלו ידאגו למשל
לבשל עבור היולדת ויגישו לה אוכל בכלים חד פעמיים על מנת
שכלי הבית לא יהיו טמאים ולא ניתן יהיה לאכול מהם עוד.
וישנן אימהות (סבתות), בדרך כלל הצעירות יותר, שיאפשרו
ליולדת להסתובב בכל חלקי הבית, ויבואו עימה ועם תינוקה
במגע. אימהות (סבתות) אחרות יעברו לביתה של בתן למשך
שבוע או שבועיים על מנת לסייע לה לעכל חוויות ראשונות עם
תינוקה, להדריך אותה ולהשרות תחושת ביטחון עליה.
ישנם מנהגים שונים נוסף על הדוגמאות שהובאו זה עתה. אחת
היולדות סיפרה כי היא הרגישה חנוקה בחדר אחד ולכן הסתובבה
בחופשיות בבית אך הקפידה לא להימצא באותו החדר עם
אביה. אמה של יולדת זו החשיבה עצמה טמאה גם כן ולכן לא
יצאה מהבית אף היא. נוסף לכך, בניגוד למנהג באתיופיה, מרבית
המשפחות בישראל מאפשרות לאבי התינוק או התינוקת להגיע
לביתם לבקר את היולדת והתינוק. במקרים כאלו, האב מחליט, על
פי מידת ההקפדה שלו, אם יבוא במגע עם אשתו ותינוקו.
בראיונות עם נשים שילדו בארץ עלה כי גם אם בחרו לעבור
להתגורר בבית אמן ולכבד את מנהג אמותיהן, ההחלטה לוותה
לרוב בחשש כלשהו, לעיתים עד כדי התלבטות אם לעשות זאת.
נראה כי מקורות ההתלבטות היו מגוונים. חלקן ציינו את אורח
חייהן החילוני והליברלי ככזה שמקשה עליהן להתחבר לרעיונות
שמרניים שמגבילים את חופש התנועה שלהן. התייחסות אחרת
הייתה לבן הזוג ולכך שהניסיון לנהוג בהתאם למסורת אבותיהם
נחווה על ידיהן כ"נטישה" שלו. אחרות התייחסו לצורך שלהן להיות
במרחב שלהן, במקום שבו ירגישו בנוח להיות עצמן ולהתרגל
למעמדן החדש כאימהות במרחב הקבוע והבטוחשלהן. כמו כן, היו
שחששו מפני קונפליקטים עם אמן על רקע חרדה או נוקשותשלה.
שתיים מהמרואיינות היו אחיות, והן תיארו את ההבדלים בגישה
שלהן כיולדות למנהג זה וכן לשנוי שחל אצל אמן לאורך הדורות.
הצעירה אמרה: "אני צעירה יותר וראיתי את אמא שלי עם אחיות
שלי. אני הייתי משתגעת אם הייתי צריכה להיות סגורה בחדר
אחד כמוהן. מצד שני, מאוד רציתי ללכת אליה ולקבל את העזרה
ממנה... היא גם מכירה אותי, תמיד הייתי קצת יותר חוצפנית
ושוברת מוסכמות אז אני כבר הסתובבתי בבית בחופשיות".
אחותה תיארה כי "מצד אחד, לא הייתי שורדת בלי אמא את
התקופה הזאת. מצד שני, היא הייתה קשה ומאוד שמרנית. לי
לא היה אומץ אז אני הייתי בחדר אחד. לפעמים חשבתי שאני
משתגעת. אני נזכרת שהיא הייתה מעירה אותי בשעות קבועות
בהתחלה והכינה לי אוכל מזין, והיא באמת השקיעה. עד שיום
אחד, מסכנה, התפרצתי עליה ואמרתי שאני צריכה לישון ושאני
אגיד מתי אני רעבה".
מרבית המרואיינות סיפרו כי בעיקר בימים הראשונים לאחר
הלידה, אמן קילחה את תינוקן, חיתלה, סייעה בהנקה, הלבישה
וסיפקה את צרכיו הקונקרטיים. כמו כן, פעמים רבות התעוררה
לתינוק יחד עם היולדת באמצע הלילה. יולדת אחת סיפרה כי
אמה "נרמלה את החוויות בשבילי. היא עזרה לי עם חוסר האונים
שהרגשתי בימים הראשונים עד שצברתי קצת ביטחון איתה. היא
אמרה לי 'תחשבי על זה ככה, היא (התינוקת) אוהבת כל מה
שאת אוהבת. את אוהבת לאכול - גם היא, את אוהבת לישון - גם
היא, את אוהבת שעושים לך מסאז' - גם היא'. זה עזר לי להירגע,
להתחבר ולהבין מה לעשות. מזל שאמא הייתה איתי". אם טרייה
אחרת תיארה זאת כ"מעין צל שלך שהולך איתך. לפעמים זה
מטריד ומציק ולפעמים נחמד ומרגיש מוכר. בגדול, מזל שיש אותו
פינתההורות