54 / 68
2020
אפריל
54
כמקור הכרחי להתפתחות תקינה, אינו חוצה תרבות ואינו חוצה
היסטוריה, וגם במערב, בהיסטוריה הקרובה, אפשר היה למצוא
חברות חקלאיות שיתופיות שבהן הילדים גדלו יחד, כדוגמת
הקיבוץ.
מימיה הראשונים כדיסציפלינה מדעית הדגישה הפסיכולוגיה
את חשיבות הקשר הראשוני ילד־אם, או דמות חלופית לאם.
למעשה, אישיות התינוק מתפתחת ומתעצבת בתוך הדינמיקה
של הקשרים שבין הילד לבין הוריו. בעשורים האחרונים הצטברו
ראיות מדעיות רבות בדבר תפקידה החשוב של הורות מיטיבה
לבריאותו הגופנית והנפשית של הילד, התפתחותו ותפקודו.
תקופת ההיריון, חוויית הלידה והתקופה שלאחר הלידה הן
מהתקופות המשמעותיות בחיי ההורים בכלל, והאישה בפרט.
בתקופות אלו מתעצמות הפגיעות והרגישות של האישה,
ומתחוללים בה שינויים מהפכניים ברמה הנפשית, הרגשית,
הגופנית והחברתית. מבחינה גופנית חלים בה שינויים מתמידים
בעקבות התהליכים הפיזיולוגיים, וברמה החברתית חלים שנויים
בקשר שבין בני הזוג, ולפעמים שינוי במעמדה של האישה
במשפחה ובחברה. במהלך תקין, פרק זמן זה אמור להיות עבור
האם תקופה נפלאה של התמסרות והתמזגות. אולם יש מקרים
שבהם הטוטליות הנדרשת בקשר עם התינוק, התעצמות הדחפים
המתעוררים לאחר הלידה, הצפת תכנים לא מודעים ופגיעות
רבה שאופיינית לתקופה עלולים לגרום לקריסה תפקודית
ולהתמוטטות דיכאונית. היעדר תמיכה לאישה עלול להפוך את
ההיריון והתקופה סביב הלידה לחוויה מורכבת יותר. המעבר
להורות בכלל ולאימהות בפרט לא תמיד קל, בעיקר לנוכח צפיות
החברה מן האם הטרייה שתתחבר לתינוקה, שתחווה אושר
עילאי, ושתתפקד כרגיל ויותר מכך מייד לאחר הלידה. אולם
למעשה, זו תקופה מתישה של הסתגלות, של עייפות מתמדת, של
סערת רגשות. לצד תחושת השמחה והסיפוק, ולעיתים במקומן,
מתעוררים רגשות אחרים, קשים יותר, כמו חוסר אונים, כעס,
תסכול, אכזבה, עוינות, דחייה ודכדוך. נשים רבות יותר ממה שניתן
לשער עוברות משברים בתקופה זו ומתקשות לתפקד כאימהות.
קשיים אלו חריפים כיום, בחברה המודרנית, יותר מאשר בעבר,
עקב שינויים דמוגרפיים כמו גודל המשפחה, הגירה, עבודת כל
חברי המשפחה הבוגרים, ונוצר מצב שבו התמיכה שניתנה בעבר
ליולדת על ידי משפחתה פחות זמינה. הסביבה החברתית גם
היא אינה ערוכה להעניק תמיכה באופן מסודר. פעמים, עקב פער
בין הציפיות החברתיות לאושר הן של הילדים והן של ההורים
לבין המציאות, האם תנסה להסתיר, להדחיק ואף להכחיש
רגשות קשים בעקבות הלידה. הבושה והאשמה המתלווים
לקושי בתפקוד האימהי ימנעו ממנה לשתף אחרים ברגשותיה,
ויותירו אותה בתחושה של ניכור וריחוק מהתינוק ומהחברה,
ובחוויה של הסתגרות והיות לבד. תחושת הבדידות מגבירה את
הרגשת הייאוש, את חוסר האונים והדיכאון, ואלה עלולים להוביל
לתוקפנות סמויה או גלויה. במקרים קיצוניים, הכעס מופנה כלפי
התינוק ויכול לקבל ביטוי בהזנחה או בהתעללות.
הפסיכולוגיה ההתפתחותית מתארת את ההתפתחות כמתרחשת
בהקשר של יחסים: מערכות יחסים קרובות בין הילד ומבוגרים
משמעותיים בחייו יוצרות את הבסיס הרגשי המאפשר התפתחות
טובה, בריאות נפשית ויכולת תפקוד כשיר בתחום הלימודי
והחברתי. התקשרות היא מערכת יחסים ייחודית ומתמשכת בין
ילדים ובין המבוגרים המשמעותיים בחייהם אם דמות ההתקשרות
מספקת לילד תמיכה ו"בסיס בטוח". זמינותה והיענותה של דמות
זאת כ"חוף מבטחים" מספקות לילד הגנה והרגעה בשעת הצורך.
אם כן, לאיכות האינטראקציות בין הילד לבין המטפלים בו חשיבות
רבה לבריאותו של הילד ולהתפתחותו התקינה.
יהדות אתיופיה
יהודי אתיופיה חיו במשך אלפי שנים במנותק מיהודים אחרים
בתפוצות. היעדר הקשר בין הקהילות השונות תרם לכך שיהדות
אתיופיה נשמרה כיהדות עתיקה שמנהגיה תואמים את תקופת
בית ראשון. כלומר, יהדות זו קדמה לתקופת המשנה והתלמוד,
ומנהגי הדת שניהלו יהודי אתיופיה התבססו על התנ"ך ועל מספר
ספרים חיצוניים שנחשבו כספרי קודש אף הם. כך למשל, יהודי
אתיופיה לא ידעו שבית המקדש נחרב, על כן התייחסו לבתי
הכנסת המקומיים כאל מעין בית מקדש שבחצרו גם הקריבו
קורבנות. באתיופיה מרבית היהודים חיו בכפרים לצד נוצרים
ומוסלמים אך שמרו בקפידה ובקנאות על אורח חיים דתי נפרד.
הם הקפידו במיוחד והחמירו בדיני טומאה וטהרה ונשענו במידה
רבה על החיים הקהילתיים על מנת לקיים מצוות הקשורות בדינים
אלו. לכן, למשל, בכל כפר יוחד לפחות מבנה אחד, בדרך כלל
בשולי הכפר, שנקרא "מרגם גודג'ו", בקתת הנידה. במבנה זה
ישבו נשים בימי טומאתן, כלומר בזמן הנידה ומייד לאחר הלידה,
על מנת שנשים, גברים וילדים שאינם טמאים לא יבואו עימן במגע
וייטמאו גם הם. בזמן שהותן במרגם גודג'ו, נשות הכפר האחרות
היו דואגות להן ולשאר בני ביתן לאוכל ולשתייה. דיני הטומאה
והטהרה היו כה קפדניים שנשים בזמן טומאתן אכלו ושתו בכלים
נפרדים ובקתת הנידה הייתה מוקפת אבנים מסביב על מנת
להפריד ולסמן את הגבול בין השטח הטמא ובין זה הטהור.
כאמור, יהדות אתיופיה נשענה על הכתוב בספר האורית (ספר
התורה), ולהבדיל מהיהדות הרבנית, לא הייתה חשופה לפרשנויות
חז"ל. לכן, עוד במאות הקודמות, כאשר התוודעו רבנים בתפוצות
ליהדות אתיופיה, נצפו הבדלים בפרשנויות לפסוקים ובמנהגים
שקיימו. אחד ההבדלים הגדולים בפרשנות הינו ביחס לפרק יב'
בספר ויקרא:
פינתההורות