55 / 68
פסיכואקטואליה
55
פינתההורות
י
ִּ
ה כ
ׁ ָּ
ר אִש
ֹ
רָאֵל לֵאמ
ְׂ
נֵי יִש
ְּ
ר אֶל ב
ֵּ
ב
ַּ
ר: ד
ֹ
אמ
ֵּ
ה ל
ֶׁ
ש
ֹ
ר ה' אֶל מ
ֵּ
"וַיְדַב
טְמָא...
ִּ
ת
ּ
תָה
ֹ
ו
ְּ
ת ד
ַּ
ימֵי נִד
ִּ
בְעַת יָמִים כ
ִׁ
תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה ש
ע
ָּ
א תִג
ֹ
ל
ׁ
דֶש
ֹ
כָל ק
ְּ
דְמֵי טָהֳרָה ב
ִּ
ב ב
ֵׁ
ש
ֵּ
ת יָמִים ת
ֶׁ
ש
ֹ
ל
ְׁ
ש
ּ
ם ו
ֹ
ים יו
ִׁ
ש
ֹ
ל
ְׁ
ש
ּ
ו
: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה
ּ
את יְמֵי טָהֳרָה
ֹ
א עַד מְל
ֹ
א תָב
ֹ
ל
ׁ
ש
ָּ
קְד
ִּ
וְאֶל הַמ
מֵי טָהֳרָה".
ְּ
ב עַל ד
ֵׁ
ש
ֵּ
ת יָמִים ת
ֶׁ
ש
ֵׁ
ם וְש
ֹ
ים יו
ׁ ִּ
ש
ִׁ
וְש
ּ
תָה
ָּ
נִד
ְּ
בֻעַיִם כ
ְׁ
ש
פסוקים אלו מתייחסים לטומאה ולטהרה של היולדת ואלו
מסבירים מתי תהיה מותרת לבעלה ולכניסה אל הקודש.
המחלוקת הגדולה בין יהדות אתיופיה ובין היהדות הרבנית
מתייחסת למילה טהרה ומשפיעה על הפרשנות של משך הזמן
שהיולדת נחשבת אסורה. יהדות אתיופיה, שכאמור מחמירה בדיני
טומאה וטהרה, אינה מבחינה בין דם נידה ודם יולדת, ועל כן אישה
אחרי לידה נחשבת אסורה לקודש ולבעלה במשך ארבעים יום אם
ילדה בן ושמונים יום אם ילדה בת. לכן, עם תחילת הלידה עברה
האישה למרגם גודג'ו עם תינוקה למשך תקופה התלויה במין
היילוד. בשלושה הימים הראשונים גם המיילדת והנשים שסייעו
בלידה שוהות במרגם גודג'ו, ולאחר מכן הן טובלות בנהר וחוזרות
לביתן. במשך התקופה שבה שהתה היולדת בבקתת הנידה, נשים
ששהו עימה סייעו לה עם תינוקה, ונשות הכפר האחרות דאגו
לצרכיה האחרים כגון אוכל. לאחר שבעה ימים היולדת ותינוקה
טבלו בנהר ואז במידת הצורך ערכו ברית לתינוק. לאחר טבילה
זו הם חזרו למרגם גודג'ו. בתום התקופה, ארבעים או שמונים
יום, צמה היולדת וירדה לטבול בנהר עם חברותיה ועם התינוק או
התינוקת, ורק אז היא יכלה לחזור לביתה.
לקראת כתיבת המאמר ערכנו מספר מצומצם של ראיונות (חלקם
נערכו באמהרית) בניסיון להעמיק מעט את ההבנה שלנו את
החוויות הללו על מנת שנוכל לתארן. נדגיש כי זהו מדגם קטן מאוד
ולא מייצג אך הוא שופך מעט אור על חוויותיהן של חלק מהנשים.
מן הראיונות עלה כי יש פער בין מרואיינות שונות ביחס למעבר
לבקתת הנידה בימי הנידה החודשית. כך למשל, היו נשים
שתיארו כי המעבר למרגם גודג'ו בזמן הנידה היה מביך עבורן.
אחת המרואיינות תיארה זאת כך: "כנערה אני זוכרת שהתביישתי
שכולם יודעים... כולם יודעים שאת במחזור. הסתכלו עליי כעל
אישה כשאני הרגשתי עדיין ילדה". מרואיינת אחרת תיארה
זאת כך: "לא זוכרת שייחסתי לזה ממש חשיבות. אני רק זוכרת
שאהבתי את זה שיש לי שבוע חופש מעבודות הבית. תחשבי על
זה רגע. לגברים לא היה חופש אף פעם, הם תמיד עבדו. לנו היה
שבוע חופש, ולא סתם חופש, דואגים לך לאוכל כל הזמן".
בקרב מרואיינות שעברו למרגם גודג'ו בעקבות לידה, נראה כי
מרביתן חוו חוויה זו כחיובית ומעצימה. הן תיארו כי בכפרים שלהן
השמועות שמישהי יולדת פשטו מהר. מרואיינת אחת תיארה את
מהלך הלידה שהתבצעה בכריעה ואמרה כי חברותיה ואחיותיה
הגיעו לתמוך בה כשהחלה לקבל צירים: "זה קשה ללדת ככה
אבל הן החזיקו אותי... תמכו בי בגב והחזיקו אותי בזרועות. ברגע
שהיולדת אמרה שהתינוק התחיל לצאת, חלקן יצאו כדי לא לבוא
במגע עם הדם ולהיטמא". אותה מרואיינת התייחסה לתחושת
החרדה הראשונית שהתעוררה בה באופן טבעי מול טיפול בתינוק
כה קטן בימיו הראשונים. מרואיינת זו תיארה את המיילדת שלה
כאישה בעלת ניסיון רב. מאחר שגם המיילדות באות במגע עם
דם במהלך הלידה הן נחשבות טמאות ועל כן נשארות מספר
ימים במרגם גודג'ו עד טבילתן במקווה. שהייתה של המיילדת
רבת הניסיון בסביבת היולדת והדרכתה אותה ברגעים הראשונים
כאמא, השרתה אווירת רוגע וסיפקה ליולדת תחושת ביטחון.
מתאר דניאל סטרן כי חשש וחרדה
הולדתה של אם
בספרו
שמתעוררים ביחס ליכולת של אם טרייה לדאוג, לטפל ולהביא
לצמיחתו של תינוקה הוא טבעי. הוא מוסיף שנטייה טבעית כחלק
מהלך המחשבה האימהי היא ליצור רשת תמיכה מיוחדת של
משפחה וחברות. רשת כזו תהיה מורכבת בעיקר מנשים בעלות
ניסיון בטיפול בילדים בהווה ובעבר. כל המרואיינות התייחסו לצורך
וליתרונותיה של רשת כזו. מרואיינת אחת תיארה כי לרוב לא חשה
בדידות לאחר הלידה וכי במרבית הימים חלקה את המרגם גודג'ו
עם נשים נוספות שילדו גם הן או עם אחרות שהיו בזמן נידתן.
היא שיתפה כי הליווי והשהייה במחציתן של נשים אחרות בעיקר
בלידות הראשונות שלה היה חוויה חיובית משמעותית. מרואיינת
אחרת תיארה בהתרגשות את ההתגייסות של חמותה, שהייתה
דמות אימהית, תומכת ומשמעותית עבורה. היא תיארה כי לא
הספיקה לפני הלידה לחזור לכפר של הוריה וכי חמותה ליוותה
אותה בתהליך זה: "היא ייעצה לי להתכונן ללידה ולהכין כל מה
שצריך בבית... דאגתי שהתבלינים יהיו כתושים, אפילו הספקתי
להכין אינג'רה לפני..." מרואיינת זו הרבתה לדבר על תחושת
התמיכה והיעדר הבדידות. "חברות וקרובות משפחה היו מגיעות
מדי יום מכינות לי בונה (קפה) ומביאות לי אוכל... אני הייתי יוצאת
לפתח המרגם גודג'ו, הן היו יושבות אחרי האבנים ונזהרות לא
לגעת בהן. כשהן היו מכינות קפה היו לי את הכלים שלי והן היו
מוזגות לי לתוך הכוס... כשהייתי צריכה לנוח, הייתי נכנסת לבית
לישון... תמיד הייתה לי חברה, הייתי צוחקת שעות".
בספרו סטרן מתאר כי לאם הטרייה צורך בחיזוקים, בעידוד
ובתמיכה מאישה אחרת מנוסה יותר באימהות. הוא מתאר כי
אימהות טריות זקוקות ל"סביבה מחזיקה" או "תבנית מחזקת".
זוהי למעשה סביבה פסיכולוגית שבה תוכל האם הטרייה לחוש
בטוחה לחקור את כישורי ההורות שלה. יש משמעות לנוכחות
של אישה בעלת ניסיון שתשמש כמעין מודל או כמדריכה. כך
תיארה אחת המרואיינות: "יש הרבה נשים בכפר עם ניסיון,
במיוחד המיילדות. הן יודעות להגיד די מהר אם התינוק נולד
בריא או לא, איך הוא מתקדם... למדתי ממנה הרבה והנה, ברוך
ילדים". לצד הצורך האינטואיטיבי ללמוד כיצד
11
השם, גידלתי
לטפל קונקרטית בתינוק ולהבטיח את הישרדותו והתפתחותו,