Table of Contents Table of Contents
Next Page  51 / 68 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 51 / 68 Previous Page
Page Background

פסיכואקטואליה

51

פסיכולוגים יוצרים

ת מתעוררת הן כלפי נוגה

ּ

תחושה קשה של סיכון וחוסר מוגנו

הבורחת לזרועותיו של גבר בוגר עוד בהיותה ילדה והן כלפי

המטופלת שלה אדווה שאינה מוצאת טעם לחייה ובורחת אל

מותה. ההיעדר של הדמות הגברית במשפחה והאבחון של מעין

סינדרום אב "נעדר" (אורח מזדמן בבית) נראה לי כמכנה משותף

המחבר בין נוגה לאדווה, ולכן אני שואלת כיצד את תופסת את

מקומו של האב במשפחה ואת ההשלכות שיכולות להיות לדפוס

תפקודו בבית על חייהן של בנותיו.

כסופרת, אני מרגישה שיש לי הרבה יותר חופש מאשר

כפסיכולוגית. ברומן אינני מבקשת להגיד משהו על מקומו או על

היעדרו של האב, אלא לתתקול למציאותפנימיתשלאתמיד ניתנת

לתיאור בשפה הפורמלית. בכך הספרות שונה מהפסיכואנליזה.

עבורי דמות האב ("פרופסור גלובר") היא חמקמקה ומתעתעת

כמו דמויות נוספות ברומן, שהתעתוע שלהן קשור גם בפערים בין

מה שנוגה הילדה קולטת מתוך הנפש הרגישה שלה, לבין האופן

בו המבוגרים מנסים להציג בפניה את העולם. המרחב הספרותי

מאפשר לי להתחבר מחדש לחוויות טרום מילוליות ולמצוא עבורן

מילים. במובן מסוים, זה גם משהו שאנחנו עושים כמטפלים, אלא

שבספרות התכלית אינה להסביר, להגדיר או להכיל, אלא דווקא

לאפשר את התעתוע, לדבר אותו, להשאיר את העמימות וחוסר

ההכרעה.

ואם נגענו באדווה המטופלת, אולי אוסיף שאלות אחדות הקשורות

לדרך בה את רואה את העיסוק הטיפולי. דימויים של "בועה" או

"קפסולה אטומה" ומשפטים כמו "להשאיל את עצמי לפי שעה

לאנשים שבאו אלי", חוזרים בצורה זו או אחרת בפיה של נוגה

הפסיכולוגית, ועולה הרושם שהטיפול מהווה עבורה אף הוא "דרך

בריחה" מן המציאות החיצונית - מחייה האישיים בפרט ומן העולם

?

שסביבה בכלל, ואני שואלת - האומנם כך

מעניין, אני דווקא חוויתי את זה מאוד אחרת. הקליניקה עבור נוגה

היא מקום בו היא יכולה להיות. בשונה מהבתים האחרים בהם

גדלה, כמו הבית של ההורים בו רובצת החיה הקדמונית, או הבית

שהקימה עם בעלה, בו היא מרגישה "אורחת", בקליניקה היא

מרגישה ש"האישה שיושבת על הספה היא אני". בעיניי זוהי לא

בריחה מהמציאות, אלא מקום בו מתאפשר לה קשר עם המציאות

הפנימית גם של עצמה וגם של אחרים. זה מקום עם הרבה חיים.

בעוד שהרומן נפתח בהתאבדות של אדווה המאתגרת את גבולות

הטיפול, ונוגה עצמה מתעמתת עם שאלת האפשרות של הטיפול

לעזור, הרגשתי שעם התפתחות הרומן נוגה מכירה מחדש את

גבולות המקצוע שלה, אבל גם את היכולות שלו. גם אני כסופרת

הרגשתי שאני עורכת היכרות מחודשת עם הפסיכולוגית שבי, ואני

יכולה להגיד שקרה לי משהו מאוד נעים עם הזהות המקצועית

שלי סביב כתיבת הרומן.

ועוד על סיפור הטיפול - ההומור השחור־משהו, הסרקזם והציניות

המאפיינים את שפת המפגש בין נוגה לבין המטופלת המתבגרת

המרדנית עומדים בניגוד חד לאובדנות, לייאוש ולהיעדר האיווי

לחיים אשר רובצים ונוכחים בכל רגע ורגע בחדר. כיצד מתיישב

הדבר עם "פנטזיית ההצלה" שיש לנו כמטפלים ועם העובדה

שכמעט בכל מטפל קיים פחד קמאי כמעט מהתאבדות אפשרית

של המטופל שלו?

גם במקרה זה אפשר לראות את ההבדל בין הפסיכותרפיה

והספרות. בעוד שבטיפול יש פחד גדול שהמטופלים שלנו

יתאבדו, או יינזקו בדרך אחרת, בספרות יש יותר חופש לגעת

במקומות האלה. בכלל אני מאמינה שכדי לכתוב פרוזה צריך

הרבה מאוד חופש. שאלת ההצלה עומדת בבסיס הרומן,

כשבעוד שנוגה המלומדת לא הצליחה להציל את המטופלת

שלה, יוליה הכפרית וחסרת ההשכלה הצליחה להציל ילדה

בתנאים בלתי אפשריים.

לרגל הנסיבות.

ואם בטיפול עסקינן, אולי ניגע בכותרת ספרך

המילים הללו מופיעות שוב ושוב בהסברים של חני הפסיכולוגית

המטפלת בנוגה בניסיונותיה הבלתי נלאים לנרמל את הדיכאון

האקוטי והתחושות הקשות שאותן מביאה נוגה אל הטיפול בעקבות

מערכות היחסים המורכבות והמנוכרות וחוויותיה של אובדן ופרידה.

ניכר כי נוגה, הגיבורה של ספרך, אינה מוצאת מספיק מרפא ומרגוע

בהסבר זה - "לרגל הנסיבות" - ואני סקרנית לגבי עמדתך שלך

כפסיכולוגית לגביו.

"במשך שנתיים נסעתי לחני, פעמיים בשבוע. היא המשיכה

להתעקש שההתנהגויות המוזרות שלי הן תגובות נורמליות על

אירועים שלנפש קשה להתמודד איתם. כל דבר היה בעיניה נורמלי

באופן פוטנציאלי. לאמץ את רוני בכיתה ג' נראה לה נורמלי 'לרגל

הנסיבות'. גם לצרוח עליו נראה לה נורמלי, לרגל הנסיבות, וגם

לא לצאת כמעט שנה מהמיטה אחרי שהוא נעלם. קוראים לזה

להתאבל. שאלתי אותה אם זה בריא לנפש, והיא אמרה שלפעמים

זה הפתרון היחיד שהנפש מוצאת. שאלתי אם לפי ההיגיון הזה

גם אמא שלי נורמלית לרגל הנסיבות, וכשחני אמרה שאפשר

לראות את זה ככה, חשבתי שמה הטעם להיות נורמלית, אם לרגל

)108 '

הנסיבות גם מה שנורמלי מקבל כל מיני צורות מוזרות." (עמ

כמטפלת אני מאוד מאמינה בביטוי "לרגל הנסיבות". בעולם

הפואטי של הרומן יש כל הזמן משחק בין ההיבט הציני של

הביטוי להיבט הטיפולי שבו, כחלק משאלה כללית יותר הנוגעת

באפשרות של נוגה להאמין בטוב ולוותר על הסרקזם.

בתוך כל האירועים הקשים אי אפשר להתעלם מן ההומור המגולם

בדיאלוגים של הדמויות בספר גם בהקשר של אירועים טרגיים,

כמו הבלבול של האם בין פסיכותרפיה וכימותרפיה. ההומור נשמע