50 / 68
2020
אפריל
50
ראיון עם רוית ראופמן
לרגל הנסיבות
עם צאת ספרה
2019 ,
בהוצאת כינרת, זמורה - מוציאים לאור
אני מרגישה חובה לפתוח בחוויה המטלטלת
שעברה עליי עם קריאת ספרך. את העוצמות
הרגשיות המאפיינות את כתיבתך לא נוכל להעביר
בראיון, אך הבה ננסה בכל זאת, לתת לקוראינו
הצצה לחיבוטי הנפש הקשים של בני הדור השני
לשואה אשר נוכחים בילדותה ובבגרותה של גיבורת
הספר נוגה.
הבושה, הכעס והאשמה מניעים את מעשיה של
נוגה מאז ילדותה המוקדמת, ובאופן פרדוקסלי -
ככל שהיא מנסה להתרחק, להתנתק ולברוח מן
"החיה הקדמונית" הרובצת על השטיח בבית אמה, כך היא נלכדת
יותר ויותר בין טלפיה. האם תוכלי להרחיב עבור קוראינו בתיאור
הדינמיקה הזאת ולשתף אותנו במקורות שהזינו את תיאור
הדמויות והאירועים בספר?
מרבית הקוראים שמשתפים אותי בחוויית הקריאה בטוחים
שאני דור שני לשואה, אף שאני לא... כשסיפרתי את זה לעורכת
הספר, היא ענתה: "זה סימן שדיברת אמת", והכוונה היא כמובן
לאמת רגשית. החיה הקדמונית הרובצת בשטיח, שרק נוגה
יכולה לראות אותה, היא כל אותם דברים שאין להם שמות
ומילים, עד שהם מקבלים ממדים מפלצתיים, קמאיים, כמעט
מיתיים, ונחווים כאינסופיים וחסרי גבולות. החיה הרובצת
בשטיח תופסת כל כך הרבה מקום בבית, עד שהמרחב שנשאר
לנוגה הוא מאוד מוגבל. לגבי המקורות שהזינו את המאורעות
בספר, מדובר בעירוב בין אירועים שאכן התרחשו, לבין אירועים
שהתרחשו אך ורק במציאות הבדיונית, אך מבחינתי הם אירועים
לכל דבר.
בקרב ילדיה של רותי, אמה של הגיבורה נוגה, מוחלף
המושג המוכר "שפת אם" במושג "שפת אמא"
ומוטבעות בו משמעויות אחרות, כמעט הפוכות מאלה
המוכרות - לא שפה המחזירה אותנו אל המקורות
הראשונים שלנו ומחברת אל השורשים, אלא להיפך
- שפה מנוכרת, דוחה, גרוטסקית ומרחיקה. ולמרות
ההבנה שמה שעומד מאחורי עמדות אברסיביות
אלה זוהי חרדה חריפה מן המפגש עם ה"תופת",
קשה שלא לחוש כעס כלפי נוגה ואחיה על היעדר
החמלה והרוך. כיוצרת הדמויות בספר, הציגי לנו
את כתב האפולוגטיקה שלך להתנהגות הבנים והבנות, סנגרי נא
עליהם עבורנו.
זאת באמת שאלה שמרבים להפנות אליי במפגשים שמתקיימים
סביב הספר. הייתה אפילו אישה אחת שביקשה למסור שהיא לא
תגיע למפגש כי היא כועסת מדי על נוגה ועל חוסר החמלה שלה
כלפי אמה. היא כעסה עליי, כאילו אני ונוגה זהות, בעוד שאפשר
להסתכל על הדברים גם אחרת: שעצם האפשרות של הקוראות
לחמול על האמא זה משהו שעולה מתוך הטקסט כולו, לאו דווקא
מתוך מה שהדמות של נוגה מייצגת. מנגד, נתקלתי גם בהרבה
תגובות אחרות, המתייחסות דווקא לאופן בו דמות האמא מוצגת
כמישהי שההתמסרותשלה לא מותנית בשום צורה, באופן שמעורר
בקוראים הרבה אהדה. אני חושבת שזו דוגמה למה שמקובל לכנות
"יחסי העברה לטקסט", כשכל קורא חווה את הדמויות באופן אחר,
הקשור גם לעולמות מהם הגיע. מבחינתי, לא ביקשתי להכריע האם
מדובר באם "טובה", או "רעה", אלא לתת קול למורכבות היחסים,
שלא ניתן להגדיר אותם בשום צורה שהיא חד־משמעית.
ראיינה וכתבה: צילה טנא
רוית היא פסיכולוגית קלינית, סופרת וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת
חיפה ומלמדת בתוכניות ההכשרה הטיפוליות בבית הספר לטיפול באמצעות אומנויות ובתוכנית להנחיית קבוצות
בחוג לייעוץ והתפתחות האדם. היחסים בין הפסיכואנליזה והספרות (הן הספרות היפה והן הספרות העממית) הם
נושא מרכזי בו עוסקת רוית הן במחקר והן בהגות. תחום מחקר מרכזי נוסף שלה הוא חלומות, בעיקר בהקשר של
חקר מעשיות עם. רוית פרסמה מספר ספרים בארץ ובעולם, כארבעים מאמרים וכן קובץ סיפורים קצרים. לרגל
הנסיבות הוא הרומן הראשון שלה, והוא היקר לליבה מכל פרסומיה.
פסיכולוגים יוצרים