13 / 68
פסיכואקטואליה
13
משולחנו של
הפסיכולוג הארצי
גבי פרץ,
כבפיוט הפותח את תפילות ראש השנה בחלק מעדות
ישראל נאמר: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
זה משפט שמתמצת בעיניי הרבה ממה שעובר עלינו
בהתמודדות עם הקורונה ועם הציפייה לסיומה המיוחל.
הקשיים, המורכבויות, האתגרים, הבעיות, המחלות שאיתם
אנחנו מתמודדים, הם גלויים, ברורים הן במישור של האדם
הפרטי והן במישור הקהילתי והחברתי. כל אחד מאיתנו, באופן
יומיומי, נתון להגבלות, להנחיות, למצבים מיוחדים המושפעים
מההתנהלות היומיומית של ההתמודדות עם הקורונה. מכל
אחד מאיתנו נמנעו דברים שהיינו רגילים לעשות בשגרה,
בחופשת הקיץ, עם הילדים ועוד, ועוד.
כאשר מתבוננים על ההתמודדות שלנו, כפרטים, כמקצוע,
כעם, מגלים ברכות רבות נוספות מעבר לברכה המיוחלת
שהקורונה תיעלם מחיינו או לפחות תהיה לצד החיים מבלי
להשפיע עליהם באופן דומיננטי. למדנו הרבה על עצמנו,
על משפחתנו, על הקהילות השונות בהן אנחנו חברים, על
המדינה, על העולם.
הברכה העיקרית שלי לשנה הקרובה היא שאת מה שלמדנו
בהתמודדות עם השפעות הקורונה נוכל להכיל, להרחיב,
להמשיך גם כשהקורונה תיעלם אי"ה מחיינו.
גילינו את הגמישות. שיטות עבודה שנתפסו כלא ראויות עד
היום הפכו להיות הדרך העיקרית לעבודה ולא רק כברירת
מחדל, כמו למשל הטיפול המקוון, ההוראה המקוונת, דיוני
הזום, העבודה מהבית ועוד. היכולת שלנו לשאת מרחב
גדול יותר של הגבלות ומניעות גדלה מאוד, דברים שעד
היום היו בחזקת בלתי ניתנים לשינוי תופסים צורה אחרת
ובאופן מפתיע אפילו משתלבים בשגרת היומיום שלנו
כבחירה ראשונה. הגמישות מתבטאת בתפיסת העצמי,
בתפיסת האחר, בתפיסת הטוב, היא אינה פורצת גבולות,
היא הופכת אותנו לטובים יותר. כמו למשל הניסיון הבלתי
פוסק שלנו לצמצום חוסר הוודאות ולתפוס את עצמנו כבעלי
יכולת לשלוט במה שקורה לנו היום ולתכנן קדימה את
המחר. חוסר הוודאות הפך להיות בימים אלו הדבר הוודאי
ביותר, ורובנו למדנו לחיות איתו בשלום (כמעט). מתוך זה
שצמצמנו את הדומיננטיות של הצורך בוודאות יכולנו להכיל
שגרה מלאת תהפוכות ושינויים המתרחשים במהירות וללא
שליטה. בתפיסה הפסיכולוגית המבוססת על תורת החסידות
שפותחה על ידי פרופ' מרדכי רוטנברג ונקראת הפסיכולוגיה
היהודית של הצמצום הדיאלוגי מדגישים את המרחב שנפתח
לאדם כאשר הוא מצמצם את עצמו או חלקים דומיננטיים
באישיותו. גם כאן נראה שהצמצום שנכפה עלינו בדיעבד על
ידי הקורונה פתח מרחבים חדשים שאולי יגרמו לנו לרצות
להצטמצם לכתחילה כדי להגיע למקומות חדשים.
למדנו ענווה. הבנו מנגיף קטן ובלתי נראה לעין האדם את
מגבלותינו בניהול חיינו הפרטיים, המשפחתיים והמקצועיים.
אנחנו מקבלים שיעור אינטנסיבי ומתמשך של פרופורציות
ותיעדופים נכונים.
"רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. זו
טעות. ענוות אמת היא הידיעה שאנו עומדים לנוכח גדולה.
ענווה היא שפה שבה ה'אני' שלי שותק כדי שאשמע את
ת, אלא
ּ
קול ה'אתה'. ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחו
ת.
ֹ
לחשוב על עצמך פחו
בבני אדם מפעם צורך עז בהכרה. עם השנים התחלנו להאמין
ש'אם יש לך את זה - תדאג שכולם ידעו'. אבל ענוות אמת
לא זקוקה לכך. ענוות אמת נובעת מהאמונה כי מתחת לפני
השטח של העולם ישנה נוכחות המכירה אותנו, אוהבת אותנו
ומשגיחה על כל מעשינו. זו הידיעה שאנו ממלאים תפקיד
בתוכנית הגדולה מאיתנו עשרת מונים. ענווה כזו היא מקור
עוצמה אדיר. כי כאשר איננו חושבים כל כך על ה'אני', איננו
נפגעים מדברי ביקורת או זלזול. זו לא סתם מידה טובה,
אין זו המעטה בערך עצמך, אלא פשוט
זו תפיסת מציאות.
הכרה בערכם של אחרים. ... עניו הוא מי שלא חושב על עצמו,
פשוט כי יש לו תמיד דברים חשובים יותר לחשוב עליהם"
(הרב פרופ' יונתן זקס, טור לפרשת השבוע "בהעלותך",
הדגשים במקור)
עם קבלתה של שנת תשפ"א, ברצוני לאחל לכולנו שנלמד
מאירועי השנה החולפת ומה שנחשב עבורנו קושי או משבר
יהפוך להיות עבורנו ערש לידתם של כוחות וכלים מחזקים
עבור עצמנו ועבור החברה.
שנה טובה!
גבי פרץ
פסיכולוג ארצי
וממונה על רישוי פסיכולוגים
לציבור הפסיכולוגים שלום רב,