16 / 68
2020
אוקטובר
16
משמעות בימי קורונה
האם קורונה אחת מספיקה?
עפרה מייזלס
פרופ' עפרה מייזלס היא פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ופסיכולוגית קלינית, ועומדת בראש המרכז
הרב־אוניברסיטאי לחקר וטיפוח רוח האדם. שימשה כדיקן הפקולטה לחינוך וכיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. מחקריה התבססו על
תאוריית ההתקשרות ועסקו ביחסים קרובים ובעיקר ביחסי הורים־ילדים תוך דגש על ההקשר הישראלי והמעבר מהתבגרות לבגרות. לאורך
. בעשור האחרון היא
The Caring Motivation
) וכתבה על כך את הספר
caring
השנים חקרה את המערכת המוטיבציונית של טיפול ואכפתיות (
מתמקדת במחקר על הממד הרוחני של ההתפתחות האנושית ועל חיפוש משמעות.
מאמר זה נכתב לראשונה על מנת להעלות על הכתב התבוננויות
ותובנות מתקופת הקורונה והגל הראשון שלה (כשעוד חשבנו
שאנו בתהליך יציאה ממשבר הקורונה). אבל דברים קורים מהר
) בעיצומו של הגל השני, ותהליכים
2020
ואנו עתה (בספטמבר
אחרים ונוספים קורים. במאמר זה אתייחס אפוא לתהליך בגל
הראשון שהיה כעין הכנה לקראת המהלך הרחב יותר המצפה
לנו כאנושות ומה הוא עורר והזמין אצלנו, ואף לתהליך בגל השני,
שיש בו איכויות שונות אם כי באותו כיוון של טרנספורמציה ועידן
חדש.
בתהליך הדרמטי, המפתיע והאוניברסלי של מגפת הקורונה
וההתמודדות עימה יש לתפיסתי קריאה והזמנה לנו אישית
ולאנושותבכללותהלשינוי מרחיקלכת ואולי אףלטרנספורמציה.
הזמנה זו עוסקת במשמעות שאנו נותנים לחיינו ובאופן שבו
אנו רוצים לחיות אותם, ויש בה היבטים אישיים אך גם היבטים
פוליטיים, כלכליים וחברתיים באשר להתנהלות חברת האדם.
במאמר זה אין מקורות אקדמיים והוא מתבסס על התבוננות
שלי על האירועים והחוויות, שיחות עם לא מעט אנשים, צפייה
בסרטוני יוטיוב של אנשים שהקליטו עצמם, קריאת בלוגים ועוד.
חשוב לי אפוא לומר שדברים דומים נאמרו ונאמרים על ידי
רבים ובערוצים שונים, בווטסאפ, בבלוגים, בסרטונים, במאמרים
שהחלו להתפרסם ובשיחות עם חברים. דבריי כאן הם הד
להלך רוח זה ובעיקר מנסים לשקף אותו ולארגנו במילים מתוך
פריזמת התובנות שלי.
עם תחילת משבר הקורונה עלתה בי בבירור התחושה שאנו
כולנו, בישראל ובעולם, חווים תהליכים דרמטיים, והפעם
כאנושות מחוברת שרואה, שומעת וקולטת בכלי מדיה מגוונים
מה שמתרחש במקומות שונים על הגלובוס כמעט באופן בו־
זמני. בדומה לרבים סביבי, חשתי התרגשות וסערה פנימית
מה כל זה אומר?
חזקה וגם סקרנות רבה ותהיה:
מה המשמעות הגדולה יותר של תהליכים אלו שפרצו להם
כביכול לפתע, ממש בתחילת העשור הטרנספורמטיבי שלפנינו,
? בערוצי חוויה מקבילים חשתי כאב על החולים
2020
עשור
והמתים ועל הפחד שאופף רבים, אבל גם פליאה, סקרנות
והתרגשות שמשהו גדול קורה שאיננו יודעים לאן יוביל, אבל יש
לו פוטנציאל להיות טוב עבורנו כאנושות.
היבט ראשון ובולט שעלה בתקופה זו היה פחד גלובלי שמאגד
את כולם, והפעם ממשהו קטן, ביולוגי, וירוס, שיש לו פוטנציאל
לפגוע אבל הוא לא קטסטרופלי כמו המבול או כמו מטאור
שפוגע בכדור הארץ, ושהאירוע הזה אינו מעשה אדם באופן
ישיר, כלומר, איננו מלחמה ולא פצצת אטום. וגם, האירוע אינו
חד־פעמי בעוצמה גדולה כמו טייפון או רעידת אדמה. בשונה
מאסונות טבע, במקרה הנוכחי יש לנו מה לעשות מול "הדבר"
הזה. במילים אחרות, אין בו את ה"אקסטזה" והאדרנלין וגם לא
בולטת בו הפאניקה או החד־פעמיות, אלא יש בו כמעט משהו
תהליכי.
אבל לאיזה כיוון?
- מהלך שמזמין אותנו
Deep Within
להתבוננות פנימה ובירור אישי
אולי הדבר הראשון שעלה היה עצירה! עצירה ויציאה מאזורי
נוחות תוך שינוי הרגלים ומסגרות. זהו מהלך שמזמין אותנו
להתבוננות פנימה ובירור הדברים שבאמת חשובים לנו -
שמעניקים משמעות וחדווה לחיינו ובעיקר הפסקת מרוץ
החיים הבלתי נלאה אחר פעילויות וגירויים, שינוי הרגלים וביטול
מחויבויות כמו "אני צריך", "הלוואי שיכולתי אבל אין ברירה".
החיים שלנו בנויים מהרגלים, ללכת לעבודה, לבית הספר,
לבילויים, לקניות, ולהגיע הביתה עייפים ובלי כוחות. ואנחנו לא
שמים לב שהעומס הבלתי נשלט הזה הוא בעצם מעשה ידינו.
אבל לפתע "סגרו לנו את העומס": נסגרו מקומות עבודה, אין בתי
ספר, אין תיאטראות וסרטים, אין קניות, אין מפגשים עם חברים