17 / 68
פסיכואקטואליה
17
או בני משפחה רחוקים ולעיתים גם קרובים. העולם שובת מכל
מנהגיו. כל כך התרגלנו לחיים האלו, ל"שגרה" עד שנדמה לנו
שהיא מגדירה את מי שאנחנו. ושזה "החיים".
אבל עם ההשבתה הזו של זרם החובות והגירויים - נקרתה לנו
הזדמנות מדהימה לשאול את עצמנו - מה אנחנו רוצים באמת?
זו הזדמנות להבנות את חיינו כפי שאנחנו רוצים שיהיו. לברר
לעצמנו - בשביל מה אנחנו חיים? איפה ובמה אנחנו רוצים
להשקיע את האנרגיות שלנו? עבור מה אנו קמים בבוקר?
בתהליך הזה עלו דברים שהציפו בעוצמה רבה שאלות קיומיות
(אקזיסטנציאליות) תוך עצירת "המובן מאליו". איום המחלה,
המוות והסבל הזמין אנשים לשאול שאלות קיומיות של משמעות
והגמשה של הפרסונה (ה"אני" החיצוני) שלנו.
התזכורת שאנו, לפחות בגופנו הפיזי, היננו בני חלוף, נוגעת
באחד ההיבטים הקיומיים המרכזיים במהותנו. בדרך כלל אנשים
לא עוסקים בשאלת המוות, ורבים משתדלים לדחוק נושא זה
ממחשבותיהם ומעולמם. עד היום זהו אחד מסוגי הטאבו
תקופת הקורונה הנכיחה והבליטה את איום המוות
הנפוצים.
כל אחד יכול להידבק, ועשרות ואף
ואת היותנו כולנו בני תמותה.
מאות אלפים מתים, ובעיקר חוסר הידע איך קורית ההדבקה
ומה אפשר לעשות השאיר אנשים בחוויה של אקראיות וחוסר
איום כזה, אם איננו
ודאות, ובמילים אחרות, בחוסר שליטה.
משתק או מצריך פעולה דרמטית מיידית, מזמין אנשים רבים
לשאלות קיומיות שקשורות בחיפוש משמעות כמו: מה חשוב לי
בחיים? מה עוד אני רוצה לעשות בחיי שעדיין לא הספקתי? האם
הבחירות שלי טובות לי? מה יש אחרי המוות?
הפחד מעוני וממחסור, שלא מעט אנשים חוו, והצורך לקבל
החלטות כואבות בקשר לכך, אף הוא הזמין חשיבה מעמיקה
בקשר למה שבאמת חשוב לי בפנימיותי. נוצר פתח להפרדה
בין הפרסונה שלי (המקצוע, ההשכלה או מקום המגורים)
להגמיש תפיסות
לבין מי שאני באמת. תהליך זה הזמין נכונות
על עצמי והפרדה בין מה "ראוי" או "מכובד" עבורי, שנשען
לעיתים על קטגוריות מהסוג "מה אנשים יחשבו עליי", לבין
מה "נכון" עבורי.
התכנסות וצמצום שאפשרו זמן ושקט לרפלקציה
במהלך הקורונה בלט תהליך של התכנסות וצמצום במרחב
הפיזי שבו אנו בפועל חיים, צמצום בהיפר־עשייה ובקבוצת
האנשים שאיתה אנו במגע בפועל וגם בהוצאות הכלכליות,
בפליטת גזי חממה ועוד. זה החל מסגירת גבולות של מדינות
וביטול טיסות וכניסה של זרים תוך צמצום והתכנסות כל אחד
בתוך מדינתו. זה קרה גם במדינות שעד כה חוו פתיחות גלובלית
ואף התגאו בכך. זה המשיך באזורים מסוימים בתוך המדינה
שחוו צמצום פעילות, או צמצום מספר האנשים שהולכים
לעבודה וסגירת בתי ספר ועוד מקומות. ובסופו של דבר, בא
לידי ביטוי בסגר בבית רק עם המשפחה הקרובה או בידוד אפילו
מהמשפחה הקרובה (לא מתראים עם סבא וסבתא, למשל).
תהליך שאפשר לחלק גדול מהאנשים זמן ושקט להיות
נוצר מעין
עם עצמם, זמן שיש בו הזדמנות והזמנה לרפלקציה, להתבוננות
פנימה ולנסות למצוא ולזהות את מה שבאמת חשוב לאדם וחלק
מליבת נפשו וקיומו.
ירידת העומס והצפת הגירויים אפשרה תחושה והוויה
של חירות לבחור
במקביל חלה ירידה דרמטית בעומס הגירויים והמשימות. ירידה
שהעומס שכאילו
זו הייתה כרוכה עבור אנשים רבים בהבנה
לא נשלט וקורה להם הוא בעצם תוצר ידינו ועניין של החלטה
כל כך הרבה אנשים מתלוננים על עומס וקושי להספיק
ותודעה.
מה שהם רוצים וחוסר זמן למשפחה וגם לעצמם וגם חוסר פנאי
"לשמוע את עצמם חושבים", פשוט להירגע. ויש מין מצב מיוחד
כזה שאנשים ממש קשה להם עם העומס אבל הם ממשיכים
לקבוע לעצמם דברים מעמיסים. אנשים חשים שכאילו יש להם
בחירה אבל בפועל הם "חייבים" ו"צריכים". ואז אני שומעת
מהרבה אנשים (לא כולם) - כמה כיף שבוטלו אירועים או אף
שיצאתי לחופשה ללא תשלום ויש לי זמן לעצמי ולהיות עם
ההבנה שהזמן שלנו בידנו והעומס והריצות והחובות
המשפחה.
- רובם הם מעשה ידינו ובשליטתנו - היא תובנה משמעותית. היא
בחירה כזו, אם היא נשענת על
מחזירה לאדם את חירותו לבחור.
הקשבה לעצמי ובירור מה הדברים המשמעותיים, אלו שבאמת
חשובים בחיי, יש בה פוטנציאל טרנספורמטיבי מדהים בדרך
לחירות ולהתפתחות אישית ואף רוחנית.
חופש וצמצום נגישות למשאבים הזמינו גילוי מחדש של
אוצרות הנפש, הנשמה והיצירה
ההתכנסות פנימה עם צמצום הנגישות של משאבים זמינים מן
לחפש את העניין, החוכמה
המוכן ושעולים כסף, הזמינה רבים
והתמיכה מכוחות פנימיים עשירים של ידיעה, ויצירה תוך היעזרות
באמצעים זמינים ופשוטים והסתמכות על העוצמה הגדולה
. אנשים גילו שהצריכה של
של הכישרונות של אנשים סביבם
מוצרים שממלאים את ביתם, הקניות וההתמסרות למכונת
העונג הקפיטליסטית של עוד ועוד מוצרים וחפצים באה לעיתים
לא מבוטלות על חשבון הרווחה הנפשית שלהם ופוגעת ביכולת
שלהם להתמסר לתענוגות המשמעותיים עבורם בחיים כמו
שהות עם אנשים קרובים ויקרים להם. "התמסרות" כזו לאגירה
וקנייה באה לעיתים קרובות על חשבון פיתוח אוצרות של
כישרונות ויצירתיות שיש בתוכם.
אחת ההפתעות העוצמתיות ביותר עבורי בתקופה של הקורונה