23 / 68
פסיכואקטואליה
23
בשיחה על הורותם ניכר כי הוריה של אלכס חלוקים בדעותיהם
בנוגע לאופן גידולה. אימה של אלכס נוטה לגונן עליה ולהתאים
את המציאות ככל שניתן לצרכיה של אלכס, ואביה מעודד את
עצמאותה ומאמין "בלזרוק אותה לבריכה כדי שתלמד להתמודד
עם החיים", כפי שבילדותו נאלץ לעשות.
בתקופת הטיפול שקדמה להפסקה אלכס התקדמה מאוד
מבחינת עצמאותה. היא החלה ללכת לחברים וחוגים ללא ליווי
הורי, הצליחה לתמלל את רגשותיה במצבי עוררות רגשית
שלילית, והתפרצויות הזעם פסקו. במפגשי הטיפול, אלכס קיצרה
את משך שהותם של ההורים בחדר לדקות בודדות.
כשההפסקה בטיפול נמצאת בתזמון עם
התנועהשל המטופל לעבר נפרדות ועצמאות,
היא יכולה להיחוות כתהליך צמיחה. כאשר
צורכי התלות של המטופל במטפל גבוהים
והתפקוד בחיי היומיום איננו עצמאי, הפסקה
בטיפול יכולה להיחוות כאיום ואובדן, ולעורר
תהליכים רגרסיביים
במהלך תקופת הסגר בעקבות התפשטות וירוס הקורונה, ניתק
הקשר הטיפולי עם אלכס באופן מיידי. אלכס הסכימה להיפגש
עימי רק בחדר הטיפול, מה שלא התאפשר, ודחתה כל ניסיון שלי
ליצור קשר ישיר עימה. במהלך התקופה, ההורים דיווחו שלצד
קשיי שינה והיצמדות אליהם בבית, אלכס גילתה עניין במשחקי
קופסה תחרותיים ושיחקה בהם עם ילדים ומבוגרים. כמו כן,
יחסיה עם אחיה היו נינוחים יותר.
לאחר כחמישה שבועות נעשה ניסיון לפגישה מקוונת. אלכס
שאלה אותי אם אצטרך להיפגש עימה את כל משך הפגישה
המקוונת. הצעתי לאלכס שתבחר, והיא ענתה: "קודם אפגש
איתך רבע שעה ולאחר מכן, חמש דקות ואחר כך, בכלל לא!"
הצעתי לאלכס לחשוב על כך, אולי תרצה יותר זמן. בתגובה,
אלכס כעסה ואמרה שכלל לא רצתה להיפגש איתי כך. היא
הטיחה חפצים במסך ולאחר מכן, פרצה בבכי ממושך והפגישה
נקטעה. אני, חרדה למצבה של אלכס, קיבלתי החלטה לחזור
לטפל בה בחדר הטיפול.
במפגש זה אלכס נכנסה בקלות לחדר הטיפול ולא ביקשה שמי
מהוריה ייכנס עימה, כפי שנהגה לפני כן. היא נראתה נינוחה
ונלהבת להתחיל לשחק, מה שאינו אופייני לה, ושאלה אם יש לי
משחק קלפים תחרותי. סידרנו את חפיסת הקלפים, והיא ביקשה
ממני לשחק "כמו מבוגרת", כלומר לא לוותר לה. היא נהנתה
מניצחונותיה וגילתה יכולת מרשימה להכיל גם את ניצחונותיי.
עברנו למשחק אחר. ולאחר כמה ניסיונות כושלים מצידי מלמלתי
שאני גרועה בו, ואלכס הציעה לי לבחור משחק שאני טובה בו.
הופתעתי מאוד מתגובותיה של אלכס בחדר הטיפול. היא נראתה
שמחה ונינוחה, ונראה כי כל סיבות הפנייה לטיפול נעלמו כליל.
במהלך הפגישה, לשבריר שנייה, אף חלפה בראשי האפשרות כי
אלכס מוכנה לסיים את הטיפול.
בסיום הפגישה, מצאתי את עצמי מהרהרת במהפך שהתחולל
בהתנהגותה של אלכס, ועל המחשבה שחדרה לחדר על סיום
טיפול: האם התנהגותה של אלכס היא תגובה מרצה לחרדה
שלה לאבד אותי, שהתעוררה בעקבות ההפסקה הזמנית
בטיפול והתעצמה בעקבות זעמה להיפגש עימי כשמסך מפריד
בינינו? אולי אני זאת שנבהלתי שלא זקוקים לי יותר וכדי לשמור
על עצמי מפני דחייה עלתה בי המחשבה "היא כבר לא זקוקה
לי יותר, שתלך מפה!" ואולי אלכס הפקידה אצלי מחשבה על
עצמאות שעדיין אינה מעזה לחשוב אותה בעצמה. והאם באמת
ניתן להתחיל לחשוב מחשבות על סיום טיפול? בכל זאת, היא
ילדה צעירה, וייתכן כי תקופת ההפסקה היטיבה עימה ועזרה
לה לעשות שימוש בתובנות הטיפוליות, הרי גם הוריה דיווחו על
שיפור.
לאחר שני מפגשים מעוררי התפעלות מהתקדמותה המרשימה,
אלכס הגיעה למפגש וביטאה אמביוולנטיות לגבי רצונה לשחק
משחקי תחרות. לאחר היסוס, היא החליטה לשחק עימי, אך
הייתה רגישה יותר לניצחונותיי: כעסה כשניצחתי וביטלה את
המשחק בטענה שרימיתי אותה. זיהיתי את מצוקתה והצעתי לה
להתחיל מחדש. היא נרגעה ונעתרה לכך. לאחר זמן מה, שאלה
אותי: "אם אני אלך מכאן, מה יקרה לקופסה שלי?" הבטתי בה
ועניתי: "תוכלי לקחת אותה או להשאיר אותה, מה שתבחרי, אבל
גם כאשר תבחרי ללכת, כשתרצי תמיד תוכלי לחזור". אלכס
ניגשה למדף משחקי הקופסה והביאה משחק שבעבר נמנעה
מלשחק בו, וביקשה שאלמד אותה לשחק.
בדוגמה קלינית זאת אלכס היא ילדה מפותחת וסקרנית שיצאה
מהסימביוזה עם אימה לעבר תהליך של נפרדות ועצמאות, אולם
כאשר "שבה ממסעותיה", גילתה שמקומה נתפס על ידי אחיה
שנולד. באופן טבעי, אימה, הייתה מושקעת בצרכיו של תינוק
צעיר ולא הייתה זמינה לאלכס כפי שהתרגלה. בתגובה לכך,
אלכס נבהלה והגיבה בהתקפות זעם בלתי נסבלות שהופנו
כלפי אימה, אשר התקשתה לשרוד אותן. אלכס חשה אשמה על
שהרסה את האובייקט ונבהלה "שהתרחקה יותר מדי", והחלה
להיצמד שוב אל הוריה ולהפסיק להעז ולחקור את יכולותיה.