29 / 68
פסיכואקטואליה
29
•
איך להימנע משיפוט והגנתיות, ולהישאר קשובים לצורה
שבה הפתרונות השונים - או בגרסה אחרת, הדומים -
צובעים את ההעברה וההעברה הנגדית, ונצבעים על ידן?
•
כיצד להכיר באנושיות המשותפת של מטפל ומטופל,
אנושיות שתקופת משבר מעין זו מחדדת ומבליטה, ובה
בעת לשמור על ייחודיותו של המטפל כמטפל? (ברמן,
.)3 '
, עמ
1991
בדידות המטפל
"איך אוכל ליצור עבורם מרחב שהוא בטוח?" שואלת
בתיאור
)Boulanger, 2013(
הפסיכואנליטיקאית ג'יסלין בולנג'ר
החוויות שלה ושל מטפלים אחרים אחרי הוריקן קתרינה בניו
אורלינס. מטופלים נאלצו לטפס מעל הריסות בניינים, עצים
גדועים וקווי חשמל פזורים אחרי השטפונות כדי להגיע למשרדה,
כשהם יודעים שהיא עצמה הייתה צריכה לטפס על אותם
מכשולים. כשהאיום על הקיום פועל בעוצמה רבה ובו - זמנית על
המטופל והמטפל, גוברת המודעות של האחד למצבו של האחר.
ערעור הביטחון האישי של המטפל והדאגה לשלום היקרים לו,
עלול להקשות על הפניית משאבים לטיפול באחרים. היא שואלת:
כיצד יכול מטפל להעניק מרחב מוגן לעיבוד חוויות קשות, כשהוא
עצמו חשוף לאותה אימה?
בולנג'ר מדגישה גם את חוויית הבדידות של המטפל, המתחדדת
לא רק נוכח חוויית האובדן, כי אם גם במפגש עם אדישות
העולם הסובב. תורמת לבדידות זו גם התעלמות הקהילה
המקצועית, שנחוותה כהפניית עורף וכחוסר רצון לדעת מה עובר
על המטפלים באזורים מוכי האסון. "מי רוצה בכלל את הידע
הזה?" היא מצטטת מודרכת שלה ומוסיפה: "למעשה גם אני
עצמי מעדיפה לא לדעת את מה שאני יודעת כיום מניסיון אישי"
.)
Boulanger, 2013
(
חוויית הבדידות המתלווה לערעור הבסיס הבטוח היא תוך־
אישית ולא רק בין־אישית. על המטפל לפנות לעצמו מרחב פנימי
על מנת להבין מה עובר עליו אישית. וההתחברות של המטפל
לעצמו מוסיפה לחוויית בדידות זו. נוכח הנסיבות גם הסובבים
את המטפל לעיתים לא פנויים להעניק לו את התמיכה שהוא
זקוק לה במצבים אלה. מטפלים יכולים גם להשקיע את עצמם
בעבודה טיפולית כדי להימנע ממפגש עם הבדידות הקיומית.
בין דריכות להימנעות
בעת התרחשותם של אסונות, מטפלים ומטופלים כאחד עומדים
חסרי ישע. כאשר אי אפשר לא להילחם ולא לנוס, מערכת ההגנה
). האירועים
1992 ,
העצמית נעשית הלומה ומבולבלת (הרמן
הטראומטיים מחוללים שינויים בעירור בגוף, ברגש, בחשיבה
ובזיכרון. יתר על כן, הם עלולים לנתק זו מזו את הפונקציות
האלה, המשולבות ומתואמות בדרך כלל. רגשות אינטנסיביים
כמו כעס, פחד ועצב, גורמים להגברת התגובתיות של האזורים
במוח שקשורים לפחד ולהישרדות, ומפחיתים פעילות באזורים
שקשורים לתחושה של שלווה, הנאה והיכולת לנוכחות קשובה
ומתבוננת. אנשים יכולים להיות דרוכים כמו "קפיץ מתוח"
ומתקשים לנוח, להירגע, להתרכז וליהנות מהחיים ב"כאן
ועכשיו".
במחקרים על מטפלים שעבדו בצפון הארץ במהלך מלחמת
לבנון השנייה ולאחריה ובדרום הארץ במהלך מבצע עופרת
יצוקה, התקבלו דיווחים על תסמינים פוסט טראומטיים מגוונים
כמו עוררות יתר, קשיי שינה וזיכרונות חודרניים, לצד תגובות של
ממצאים
.)Cohen et al., 2014; Dekel, 2010(
קהות והימנעות
דומים התקבלו ממחקרים אחרים שנערכו בשדרות ועוטף עזה
.)
Nuttman-Shwartz, 2015
(
התמודדות עם מציאות כאוטית מחייבת,
מלמדת אותנו ענווה
הצורך של המטפל להגן על עצמו רגשית מפני המפגש עם האימה,
עלול להתנגשעםהצורך "להיותשם" באופן מלא עבור המטופלים.
הכשלים האמפתיים הנובעים על רקע חוסר פניותו של המטפל
יכולים לעורר ספקות עצמיים להוביל לירידה בתחושת הערך
.)
Somer et al., 2004
האישי והמקצועי כאחד (
במצב כזה, מופעלות, אצל מטפלים ומטופלים כאחת, הגנות
והימנעויות בלתי מודעות אשר עלולות לצמצם את היכולת
). מטפלים עלולים
Tosone et al., 2012
לנוכחות מלאה וקשובה (
להשליך מעצמם או לנסות לפרש "מבחוץ" את החוויות שמעלה
המטופל, במקום להתחבר "מבפנים". החרדה מפני הזדהות יתר
המובילה להצפה רגשית, ובמקביל פחדים מפני נזקים שעלולים
להיגרם מעצם הדיבור על רגשות, יכולים לפגום ביכולתם של
.)
Cohen et al., 2014
המטפלים להיות מְכל עבור המטופלים (
על המחיר של הימנעות מצד מטפלים אפשר גם ללמוד מעבודת
מחקר שערכה פרופ' אסתר כהן על מטפלים בילדים שאותרו
כסובלים ממצוקה פוסט טראומטית לאחר מלחמת לבנון השנייה
). מחקרה התבסס בין היתר על ניתוח
Cohen et al., 2014
(
יומנים טיפוליים שניהלו מטפלים אחרי כל פגישה במהלך טיפול
בילדים. המטפלים אומנם קיבלו הכשרה מתאימה בהתערבויות
ממוקדות בטראומה, אך התקשו מאוד ליישם את הכלים שנלמדו:
חלק מהמטפלים נמנע מליזום שיחה עם הילדים על חוויותיהם
בזמן המלחמה. ילדים יזמו פי שלושה יותר שיחות והתייחסויות
לאירועי המלחמה בהשוואה למטפלים שלהם. רק בשליש