28 / 68
2020
אפריל
28
המשך המאמר יתמקד באתגרים הייחודיים שהמציאות
המשותפת מציבה בפנינו.
אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת
•
טשטוש הגבולות בין עוזר לנעזר.
•
) שלילית וחיובית בין החיים האישיים
spillover
זליגה (
והמקצועיים.
•
תופעות סומאטיות ורגישות לתופעות סומאטיות העולים
במפגש הטיפולי, והמשמעות המיוחסת להם (נוכח החרדה
לשלמות הגוף, האיום בחולי או פציעה).
אתגרים אלו רוקמים יחד מלכוד, שבו צרכים שונים מתנגשים אלו
באלו, כפי שנראה בהמשך.
מטפלים יכולים גם להשקיע את עצמם
בעבודה טיפולית כדי להימנע ממפגש עם
הבדידות הקיומית
מלכוד של צרכים מתנגשים
הניווט בין החיים האישיים, המשפחתיים והמקצועיים במציאות
טראומטית משותפת הוא כר נרחב לקונפליקטים תוך־אישיים
ובין־אישיים. מטפלים יכולים להרגיש "אי־ספיקה" עקב העומסים
המצטברים ולמצוא עצמם קרועים בין הדאגה לעצמם ולבני
.)Baum, 2012(
משפחתם לבין הדאגה למטופליהם
)trap of conflicting needs(
קונפליקט של צרכים מתנגשים
בא לידי ביטוי לא רק על בקשר של המטפל עם אחרים, כי אם
גם בדיאלוג הפנימי. מפלס החרדה הכללי לעיתים לא מאפשר
למטפל להתפנות לפגוש את עצמו ולבוא במגע עם רגשותיו.
שתי התגובות המנוגדות למצבי סכנה, הפלישה והצמצום, יוצרות
טראומה והחלמה
תנועת מטוטלת. ג'ודית הרמן בספרה הקלאסי
) מטיבה לתאר את הדיאלקטיקה של מצבים נפשיים
1992(
מנוגדים בתגובה לאירועים טראומטיים. אנשים מוצאים את
עצמם לכודים בין הימנעות ורצון "לשכוח" את מה שקורה בפנים
ובחוץ, לבין מפגש עם האימה וחוסר האונים בעולמם.
מטפלים ומטופלים כאחד נעים במצבים אלה בין גלים של רגש
מציף למצבים של קהות רגשית, היאטמות ואסקפיזם. התנועה
היא בין פעילות קדחתנית (ולעיתים אימפולסיבית) לבין הימנעות
מכל פעולה שתורמת לחוויית אי־היציבות שעלולה להחריף את
.)1992 ,
הרגשת חוסר הישע (הרמן
מותר להרגיש חרד, אבל מותר גם להרגיש טוב. במאמר בגיליון
)1991(
של "שיחות" אחרי מלחמת המפרץ מתאר ד"ר איתן בכר
כיצד אנשי מקצוע מרבים בעת המלחמה להעביר מסר של
לגיטימציה לחרדה. מסר כזה הוא בלי ספק חשוב ואף מרגיע, אך
הוא ביקש להזכיר לנו שישנם החווים תחושה פנימית טובה יותר
בעיתות משבר. תחושה זו היא ממשית ואמיתית, ואין לראות בה
.)1991 ,
פרי הכחשה או הדחקה של רגשות הפחד (בכר
המציאות המורכבת במצבים של טראומה קולקטיבית מפגישה
אותנו עם שאלות יסוד של זהות ומהות במישור המקצועי. כיצד
לשמור על מסגרת הטיפול? כיצד להתאמץ להבטיח את רצף
הפגישותמבלי להפוך את הנאמנות לטיפול לחובה מעיקה נוספת
שעל המטופל לעמוד בה בצד לחצים מעיקים רבים? שואל פרופ'
) באותו גיליון מיוחד של "שיחות". שאלותיו
1991(
עמנואל ברמן
רלוונטיות בעיניי למצבים רבים של מציאות טראומטית משותפת,
ובכללן שאלות כגון:
•
איך להיות גמישים - ביחס לתכיפות, לשעות, לתשלום,
לשינויים של הרגע האחרון שהנסיבות כופות - מבלי שהדבר
ייחווה כערעור הטיפול?
•
איך ניתן להתחשב בחוויה הקולקטיבית, ובה בעת לשים לב
לתרגום האינדיבידואלי לחלוטין שכל אדם מתרגם אותה
לעצמו?
•
איך להגיב על הכחשת הסכנות, על המאמץ "להמשיך
בטיפול כאילו לא קורה כלום"?
•
מה הדרך לעזור למטופל לעמוד טוב יותר באתגרים הקשים,
אך להימנע מתמיכה שטחית פטרנליסטית?
•
איך לאזן בין הצורך לאפשר פתיחת רגשות מורכבים
שמתעוררים כלפי בני משפחה ואנשים קרובים על רקע
התלות ההדדית המתחדדת במצבים אלה, לבין הזהירות
לא לערער את היכולת להיעזר בהם גם בהמשך?
•
באיזה אופן לעבד את החשיפה הרבה יותר של חייו הפרטיים
של המטפל, חשיפה שהמצב עלול להפוך לבלתי נמנעת?
•
באיזו דרך להתמודד עם ההבדלים שעשויים להיווצר בין
הפתרונות שבוחרים המטפל והמטופל לדילמות שמציבה
המציאות?