31 / 68
פסיכואקטואליה
31
•
- למדריך תפקיד חשוב ביכולת של
המדריך כבסיס בטוח
) במצבים
hold the center
המטפל "להחזיק את המרכז" (
של מערבולת רגשית. תפיסת המדריך כבסיס בטוח תורמת
להרחבת הביטחון של המטפל ביכולתו לווסת רגשות
קשים לפני המפגש הטיפולי, תוך כדי המפגש ולאחריו.
החזקה זו מאפשר למטפל לחזור אל מקום מווסת ובטוח
באותם מצבים שבהם הוא יוצא משיווי משקל ואל תחושת
המשמעות והסיפוק בעבודה הטיפולית. גם על המדריך,
כמו המטפל, לחתור אחרי המפגש למצוא איזון בין "קרוב
מדי" לבין "רחוק מדי", בין אקטיביות ופסיביות, תוך יצירת
שותפות פעילה, כלומר ללוות את המודרך צעד אחר צעד,
מבלי לדחוף ומבלי למשוך.
•
- לתפיסת קבוצת העמיתים כבסיס
קבוצת העמיתים
בטוח תרומה משמעותית לטיפוח היכולת הרפלקטיבית
של המטפל, כלומר ליכולתו של המטפל לרפלקציה ביחס
לעצמו, ביחס למטופלים וביחס לצוות שאיתו עובד. גם
המרחב לשיתוף האפשרות להכיר ברגעי הפחד - בשיחה
עם מדריך, רכז, חבר לצוות או קבוצת הדרכה - מסייעת
לטיפוח האמונה של המטפל ביכולתו "להחזיק" בראש
) הן את העולם הפנימי שלו עצמו, והן את
hold in mind
(
העולם הפנימי של האחר או האחרים.
•
- המחקר מאיר את חשיבות התמיכה
משפחתו של המטפל
שהמטפל מקבל ממשפחתו, זווית שלא הוקדשה לה עד
.)
Pardess et al., 2014
כה התייחסות מספקת בספרות (
חשוב להיות ערים לחשיבות המשפחה כבסיס בטוח שממנו
אפשר לצאת ואליו אפשר לחזור על מנת להיטען מחדש
ולצאת שוב לדרך. מטפלים שנמצאים במצבים שבהם
צורכי ההתקשרות שלהם מאוימים (בני משפחה בסכנת
חיים, ילדים בצבא, גירושין ועוד) יכולים להיות פגיעים יותר
לשחיקה וטראומטיזציה.
על מנת לחזק את היכולת של המטפל לאזן בין דאגה לעצמו
ודאגה לאחרים יש להכיר בעול הפוטנציאלי על המשפחה,
שכן גם כשהמטפל עובד מן הבית, הוא בחזקת "נוכח־נפקד"
בבית, למשל. יש לתת את הדעת על דרכים לתמוך לא רק
בתומכים, כי אם גם במשפחות התומכים (דוגמת עמותת
"אמץ רופא.ה").
מטופלים מתבוננים בהתמודדות של מטפלים במציאות
המשותפת. תוך התמודדות עם אתגרי השעה, מודרכים
מתבוננים גם באופן שבו המדריך מתמודד עם האיום ועם
המציאות המשתנה. המודעות לכך יכולה לעורר מבוכה, אך גם
להיות הזדמנות להעמקת הקשר וביסוס האמון. ההכרה בפגיעות
ההדדית ושיח ישיר על כך עשויה להיות חוויה מצמיחה ומפרה.
ההבדלים באתגרים בפניהם ניצבים מטפלים עצמאיים
בקליניקות פרטיות שונים מאלה של העובדים במכונים או
במרפאות ציבוריות שבהן יש אפשרות להתייעצות ומפגשים
משותפים. עם זאת, עולה מן המחקר הצורך ביצירת מרחב
שיאפשר למטפלים לספר על עצמם ולהפיג את הבדידות
שבטיפול לבד גם במסגרות בהן יש עבודת צוות. אנו יודעים כי
קיומו של מרחב כזה תומך גם ביכולתו של המטפל להתחבר
מחדש לכוחות שלו ולגבש נרטיב משמעותי שיחבר בין עבר, הווה
.)
Pardess, 2019
ועתיד (
כדי לאפשר צמיחה במציאות משותפת יש קודם כול לפנות מקום
לכאב ולהכרה בעומק השבר במפגש עם המוות. בדידות במפגש
עם המוות היא מצב קיומי, חוויה של היות אנושי. המפגש בעיניים
נכוחות עם המוות ועם החיים מאפשר ליחיד לשמר, להרחיב
ולהעמיק את אנושיותו.
ומה נחוץ לנו על מנת שהפסיכולוגיה תהווה בסיס בטוח במפגש
עם המוות?
כך כותב פרנקל:
שנה את הנשק האישי
15
"כאשר הפסיכולוגיה העניקה לי לפני
, ושילחה אותי הישר לחזית הסבל, הכאב,
Ph.D
שלי, את ה־.
השכול והאובדן - במה היא ציידה אותי? לקראת מה נשלחתי?
התשובה הייתה פשוטה. במקביל למישור האישי, כך גם בתחום
המקצועי: נזרקתי לים החיים; את המוות היה עלי לגלות בעצמי.
וכאשר גיליתי אותו גיליתי בתוכי חרדה, תהייה, זעם - וראשיתה
.)164 '
, עמ
1988 ,
של הבנה מחודשת" (פרנקל
בהתבוננות אחורה אל עבר שנות ההכשרה שלו כפסיכולוג, חיפש
פרנקל את ההכנה המיוחדת לקראת המפגש עם המוות במסגרת
העבודה הקלינית, ולא מצא. אני שייכת לדור של הסטודנטים
שלו. מודה שזכיתי להכשרות מגוונות בתחום גם במסגרת לימודי
התואר השני, וגם מאוחר יותר, בין היתר בזכות הפעילות רחבת
ההיקף של פרופ' שמשון רובין, פרופ' רות מלקינסון ופרופ' אליעזר
). אני יכולה להעיד כמה חשובה
2016 ,
ויצטום (רובין ועמיתים
הייתה תרומתם, לא רק לעבודה השוטפת שלי כמטפלת ומדריכה,
כי אם להרחבת האפשרות לשהות בתוך המרחבים של החרדה,
התהייה, חוסר האונים והזעם, ולהמשיך לייצר דיאלוג ביני לבין
עצמי, ודיאלוג ביני לבין אחרים, גם במקומות בהם נגמרו המילים.
ראשיתה של הבנה מחודשת
מה המשמעות של ממצאי המחקרים שסוקרו לעיל להתמודדות
של מטפלים עם טלטלת משבר הקורונה? - ימים יגידו.
מסקירת המחקר אנו למדים כי חשוב להביא בחשבון את ציר
הזמן בהתמודדות עם מצבי חירום. בשלב האקוטי יש לרוב
הירתמות, אולם בשלב של שגרה מתמשכת רואים תהליכים של