14 / 70
2020
ינואר
14
של מערכת העצבים, פרויד פנה לחלום. מבחינתו, בעבודת
החלום הלא מודעת ישנו מנגנון תרגום שדרכו הרשמים הגופניים
המופיעים כגירויים של מערכת העצבים הופכים לרשמים
נפשיים: "בשעת השינה, ברגע שגירוי עצבים, חיצוני או פנימי,
יוצר בנפש תחושה, או מכלול של תחושות, רגש או תהליך נפשי
כלשהו, והנפש תופסת אותו, הוא מעורר תמונות תחושה מתוך
מעגל ההתנסויות שנשתיירו בנפש ממצב הערות ... התהליך
מלקט כביכול סביבו מספר קטן יותר או גדול יותר של תמונות
כאלה, שבאמצעותן מקבל הרושם הנובע מגירוי העצבים את
.)242 '
, עמ
2007 ,
ערכו הנפשי ..." (פרויד
הגוף הסומטו־סימבולי הפרוידיאני מתגלה כמנגנון שמארגן
רשמים לתוך יחידות נרטיביות בעלות מובן. הבה נבחן זאת
דרך החלום הבא שהביא מטופל: "אתמול בלילה התקשיתי
להירדם בגלל טרדות רבות שיש לי בעבודה ... כשנשכבתי
במיטה הרגשתי חוסר נוחות רבה בשכיבה, ולמרות הניסיונות
שלי למצוא תנוחה טובה לשינה לא הצלחתי. התחלתי להרגיש
כאבים ברגלי השמאלית ... תחילה התעלמתי מהם אך הם הלכו
והתגברו. לבסוף הצלחתי כנראה להירדם... למרות שהרגשתי
שהשינה קלה מאוד, חלמתי שאני מסתובב בחצר אחורית של
בית ... בדיוק כשניסיתי להיכנס לבית הגיח לפתע כלב קטן ושעיר
ונשך אותי ברגלי השמאלית. אני זוכר איך ראיתי אותו נושך אותי
וכל החלום ניסיתי להפריד אותו מהרגל שלי אך ללא הצלחה
..." חלום זה מראה באופן מאוד ברור כיצד הכאב העצבי של
המטופל מתורגם לכדי סיפור שבמהלכו הרגל הכואבת ננשכת
על ידי כלב. הנרטיב שנוצר באמצעות מנגנון יצירת המשמעות
הוא שאפשר לכאב להפוך לתסמין נפשי.
ההמרה: כשהדחף והמילה מתאהבים
התוצר של הפקת משמעות בגוף הוא מנגנון ההמרה. ההנחה
של הלא מודע מאפשרת לפרויד לבסס את עקרון התחליפיות
העומד בבסיס הנוירוזה. כלומר כאשר הצנזורה אינה מאפשרת
לתוכן לשהות במודעות הוא עובר לרישום בשדה של הלא מודע,
ומכיוון שהאנרגיה של הדחף ממשיכה לפעול נדרש תחליף למה
שהודחק: "לפי תפיסתי נזקק כל סימפטום היסטרי לתרומה
משני הצדדים. הוא אינו יכול להתפתח ללא נכונות סומאטית
מסוימת ... הוא אינו מופיע יותר מפעם אחת ... אלא אם כן יש לו
.)52 '
, עמ
2007 ,
טעם נפשי כלומר משמעות" (פרויד
החשיבות של המשמעות בתסמין ההיסטריה מקבלת משנה
תוקף ומעניקה לפונקציה הסימבולית מעמד מועדף. כלומר,
הגוף הופך להיות התחביר שבעזרתו הייצוג הלא מודע של הדחף
מתפרק מן האנרגיה שלו. בעזרת עקרון התחליפיות, הייצוג בלא
מודע יכול למצוא דרך מילוט חלקית בצורת ייצוג סימפטומטי.
כאשר תחליף זה מתמקם באובייקט אנחנו מקבלים פוביה,
כאשר התחליף מצוי במטפל נקבל העברה, וכאשר התחליף
מתמקם באיבר בגוף אזי יש לנו המרה. ההמרה היא מקרה
סימפטומטי של זיווג בין הדחף, הביולוגיה והמשמעות הסמלית.
היא למעשה מייצגת קונפליקט לא מודע אשר קיבל ביטוי גופני
ולכן הגוף הופך להיות איבר של השפה. מבחינתו של פרויד יש
לנהוג בהמרה באותו האופן שבו ננהג בכל תצורה של הלא מודע,
ובעיקר יש לנהוג בה דרך פירוש. למעשה, דרך קביעת מנגנון
זה פרויד מצליח להראות כיצד ניתן לקשור בין אירועים דחפיים,
קרובים אל הביולוגיה ומערכת העצבים ככל שיהיו, לבין אירועים
נפשיים המצויים קרובים יותר אל הספקטרום של השפה,
המחשבה והדימוי.
אובייקט הפטיש מורה על האופן שבו אדם
יוצר רשת אסוציאטיבית וסימבולית אשר
בעזרתה הוא מכונן אירועים ואובייקטים
גופניים ומשתמש בהם לסיפוק הדחף
תיאור מקרה
, הגיעה לטיפול בהפניית אלרגולוג, היות ומזה כחודשיים
16
ר' בת
הופיעו על זרועותיה ועל גבה כתמים אדומים מוארכים. מתחילת
הטיפול ניכר כי ר' היא נערה ורבלית מאוד עם יכולת סימבולית
ומילולית מפותחת, דבר שעורר את הסברה שמדובר בהמרה
על רקע מבנה נוירוטי. כבר בפגישה הראשונה אמרה ר': "לדעתי
האלרגיה קשורה לחלב... כל פעם שאני אוכלת דברי חלב היא
מתגברת". עוד אמרה ר': "אני לא יכולה להפסיק לאכול גבינה...
אני לא רוצה להפסיק לעשות דברים שאני נהנית מהם".
בכל עת שר' אכלה גבינה הופיעו פסי האלרגיה, אך כאשר
אכלה מוצרי חלב אחרים התופעה לא התעוררה. היות והלוגיקה
של התסמין לא תאמה התנהלות רגילה של תופעות אלרגיות,
הוחלט על טיפול אקספלורטיבי. כששאלתי את ר' מה עולה
בדעתה כאשר היא מסתכלת על הכתמים, היא השיבה: "זה
מוזר... אבל... לפעמים הם נראים לי כמו הצלפות של שוט..."
מאותה אמירה החלה להיות עסוקה בתכנים של ענישה עצמית
שהובילו לאשמה: "זה כאילו שאני צריכה לקבל עונש על משהו...
העור נהיה אדום וכואב..." הזכרתי לה את אמירתה: "אני לא רוצה
להפסיק לעשות דברים שאני נהנית מהם". בהמשך הפגישות
עלתה סצנה שבה היא התנשקה עם ידיד בן כיתתה ונבהלה
מהמעשה היות והחברה הכי טובה שלה מאוהבת בו. ר': "רק
מלחשוב על זה נהיה לי חם..." המשך הדיבור סביב האשמה