16 / 70
2020
ינואר
16
מופיע כתזכורת לכך שהסומה פועמת ומתהווה בכל תופעה
נפשית: "לדוגמה, במקרה של מטופל בעל מאפיינים דיכאוניים
וסכיזואידיים, האנליזה העלתה בחדות כה רבה את חוויותיו
הראשונות כתינוק, עד שבחלק מהפגישות התעוררו תחושות
פיזיות בגרון או באברי העיכול. מטופל זה נאלץ להיגמל
בפתאומיות בגיל ארבעה חודשים מאחר שאמו חלתה..." (קליין,
.)192 '
, עמ
2002
הגוף, במקרה זה, עולה בתסמין כעדות להיעלמותה של האם.
הגוף איננו מטפורי במובן שהוא מחליף דבר מה אחר כמו
בהמרה של פרויד, אלא מהווה זיכרון ארכיוני לחוויות פיזיות
שהתרחשו בעבר ומהוות משענת להתפתחות הפסיכולוגית
בהווה.
תיאור מקרה
, הגיעה לטיפול בעקבות התקפי שיעול בלתי נשלטים
8
ד' בת
שהחלו כחצי שנה לפני הגעתה. היא הופנתה על ידי רופא
המשפחה לאחר שכל הבירורים הגופניים לא הצליחו למצוא
הסבר לתופעה. הוריה הביעו דאגה רבה לנוכח השיעול הבלתי
נפסק ותיארו אותו כ"שיעול מטריד וקולני" שהפריע את מנוחת
בני הבית. בקשתם הייתה מפורשת: "תעשה שזה יפסיק".
אמירה זו הותירה בי תהייה לגבי היכולת של ד' לדבר אל
מול עולם המבוגרים בבית ובכלל. בפגישות איתה היא הייתה
שקטה ונראה שהדיבור קשה לה והיא אינה רגילה אליו. היא
אהבה להגיע לפגישות ונהנתה מתשומת הלב שקיבלה במהלך
הטיפול ומהניסיונות שלי להקשיב לדבריה. כשהתייחסתי
ישירות לנושא השיעול, ד' אמרה שזה מפריע לה היות והיא אינה
יודעת כיצד להפסיק את זה. היא הרגישה לכודה בתוך הגחמה
של הגוף לפעול ללא אישורה או רצונה. לא ניתן היה להתרשם
מתסמינים אחרים. היא הייתה ילדה שמחה ללא קשיים
חברתיים או לימודיים. היא יצרה ברית טיפולית איתנה וניתן היה
להרגיש את עולמה הרגשי בתוך הפגישות. עובדות אלה העלו
בי שאלות רבות לגבי אופי התסמין והמבנה שלו. מצד אחד ניתן
היה להתרשם שלד' מבנים פנטזמטיים רב־ממדיים כך שלא
ניתן היה למקם את השיעול כתופעה פסיכוסומטית המשויכת
לנטייה אלקסיתימית. גם במהלך הפגישות נהגה ד' להשתעל
מבלי להיות מוכנה לכך. נראה היה שגרונה וריאותיה מחליטים
להפתיע אותה ללא הסבר או הכנה מראש.
עם חלוף הזמן ועם התקדמות הטיפול לא התרחשה שום
אבולוציה בתסמין עצמו, אך בהבנה של ד' היה שינוי משמעותי.
הניסיונות הפרשניים שלי נתקבלו בברכה אך לא ניכר מגע
כלשהו עם הלא מודע בכל הקשור לתופעת השיעול. הפירושים
עזרו לד' להבין דברים רבים על הקשרים שלה עם חברותיה
ולהצביע על דפוסי יחסי אובייקט לא מודעים, אך השיעול, שלא
הסכים להגיב גם להיגיון קונברסיבי, המשיך להתעקש להיות
נוכח, יציב וקולני מתמיד. באחת הפגישות, ד' החלה לצייר,
ונראה שהיא שוקעת לתוך הציור ושוכחת את קיומי. היא החלה
לצבוע את הדף בצבעים כהים מאוד והקפידה למלא כל פינה
לבנה בצבע. היא לא ציירה צורות או דמויות אך נראה היה שהיא
שקועה עמוק בתוך התנועה של הצביעה. גם בפגישות הבאות
היא ביקשה להשתמש בצבעים וחזרה על פעולת הצביעה. עם
חלוף הפגישות הבחנתי שהתקפי השיעול הולכים ופוחתים.
שמתי לב לקצב הנשימה של ד' וראיתי כיצד הוא משתנה.
הצבעים התחלפו מכהים לבהירים יותר והציור הפך להיות
יותר אוורירי. התחושה שהציורים שלה העבירו השתנתה ונראה
היה שיש הרבה פחות כובד ומלאות בציורים. בהדרגה התקפי
השיעול פחתו עד שנעלמו כמעט לחלוטין. גם הוריה של ד'
דיווחו על ירידה בהתקפים.
הטיפול בד' עורר בי שאלות רבות בהקשר למנגנון הריפוי
שפעל במקרה זה. לא היה מדובר במנגנון סימבולי שמיקם
את הגוף כתחליף גלוי להדחקה. התסמין הגיב לפעולת הגוף
בהיותו טבול בתוך הציור. פעולה זו אפשרה לד' לפתוח "ארכיון
סומטו־פסיכי" וליצור ביטוי מחודש של החוויה הסובייקטיבית
שלה. ברגע שנתיב זה נפתח התאפשר שינוי סובייקטיבי
בחוויה של ד', והגוף קיבל מעמד אחר. התרחש מעבר
מסובייקט "משתעל" דרך פעולת הנשימה לסובייקט המבטא
את ההוויה שלו דרך ההיות בציור ובצבע. מעניין היה לשים לב
כיצד שינוי סובייקטיבי זה יצר דפוס אחר של נשימה במהלך
פעולתו. מנקודת מבט קלאיניאנית ניתן לראות בשיעול עדות
להשתוקקות אקס־קורפורטיבית שלא הצליחה לקבל ביטוי
כנראה גם לנוכח הנטייה המשפחתית ל"השתקה" של רעשים
ודברים לא מוסברים. ד' לעומת זאת הביעה התעניינות רבה
בסביבתה וביקשה הסברים לדברים שעוררו בה סקרנות. ייתכן
שהסובייקט הטבול בפעולת הצביעה אפשר להתמקם בעמדה
שהייתה עד כה בלתי אפשרית, ביטוי מצד אחד אך ללא גילויים